זירת הבלוגים

בשבח הארעיות

כל הדרך שעשיתי מסיפור תותי העץ בגינת בית גודמן, ועד לנגיסה החדשה בפרי עץ הדעת בספר בראשית

05/11/2019 06:29
Adam and Eve Chased out of the Terrestrial Paradise / Jean Achille_Benouville

ליל לימוד הושענה רבה. אולם ההרצאות בשוהם מלא עד אפס מקום. מסתבר שמיכה גודמן הוא לא רק מחבר רבי מכר מרתקים. הוא המרצה המרתק ביותר בתחום המחשבה היהודית בישראל 2019.

רבים מקוראי סדרת רבי המכר של ספריו, מלכוד 67, הנאום האחרון של משה ועוד, מעידים, כי מרגע שהתחילו לקרוא הם מתקשים להניח את הספר מהידיים.  כמו בקריאה, כך בהרצאה, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. לרגע, במפגש הראשון שלי עם התופעה, הבנתי גם למה.

גודמן ניחן ביכולת פנומנאלית להשמיע מונולוג ולהעניק לקורא או למאזין תחושה שהוא מנהל איתו דיאלוג פורה. אולי כי האיש מנסח ברהיטות יוצאת דופן את מה שאנו יודעים ומדחיקים. הוא משחרר אותנו ממשקפי עולם הערכים עליהם גדלנו, ומאפשר לנו להביט למציאות בעיניים כפי שהיא ולהיווכח עד כמה היא פשוטה והגיונית.

רוב הכותבים ו\או הדרשנים במגזר הדתי הם "מלקטים", לא יוצרים. ההשקפה הדתית מחייבת אותם בקריאת טקסטים מקראיים דרך משקפי פרשנים בני מאות ואלפי שנים, הנשענים לעיתים על הנחות יסוד מופרכות ולא רלבנטיות של עולם עתיק

ההרצאה בשוהם עסקה במוטיב שחוזר בספר יונה וקהלת. גם כאן גודמן ייחודי. רוב הכותבים ו\או הדרשנים במגזר הדתי הם "מלקטים", לא יוצרים. ההשקפה הדתית מחייבת אותם ב"קריאה לגיטימית" של טקסטים מקראיים דרך משקפי לקט פרשנים בני מאות ואלפי שנים. פרשנים הנשענים לעיתים על הנחות יסוד מופרכות ולא רלבנטיות של עולם עתיק.

אך פרשני מקרא אינם מתרגמי דבר האל. הם הוגי דעות, שהגותם מולבשת על פסוקי מקרא, לעיתים תוך התעללות של ממש בתוכן המילולי שלהם.

בשונה מהם, גודמן מתבונן בטקסט המקראי כמו במציאות החיים העכשווית, בעיניים אובייקטיביות כשהוא משוחרר מכל מטען אישי או זהותי. הסרת הערפול הפרשני מאירה לפתע את הטקסט המקראי ומאפשרת להציף קשיים ושאלות שעד כה הדחקנו.

אך פרשני מקרא אינם מתרגמי דבר האל. הם הוגי דעות, שהגותם מולבשת על פסוקי מקרא, לעיתים תוך התעללות של ממש בתוכן המילולי שלהם. בשונה מהם, גודמן מתבונן בטקסט המקראי כמו במציאות החיים העכשווית

טלפון סלולרי עלום פצח לפתע בניגון במהלך הרצאה. "יש לך טלפון!", כך, במבט משועשע, כאילו המענה בעיתוי זה מתבקש, הזכיר גודמן לנמען הניגון את מה שהוא כביכול "לא שמע". לכאורה עוד אירוע זניח וחסר משמעות. אלא שבהמשך, כשהרהרתי בעניין, הבנתי שתגובה זו היא תמצית דרך החשיבה הגודמנית.

ה"יש לך טלפון", הפך את הניגון הסלולרי הפרטי שחדר לרגע למרחב הציבורי, לניגון ציבורי שחדר חזרה למרחב הפרטי של בעליו. וזה הספיק.

החשיבה המקורית של גודמן מעודדת הבנות שונות ומגוונות של טקסטים אחרים במקרא. זה מה שקרה לי בעקבות ההרצאה על יונה וקהלת, וגרם לי במהלך כתיבת הספר לכתוב מחדש את פרק עץ הדעת, שחלקו מוצג כאן.

יונה בורח מאלוהיו, המטיל עליו שליחות לעיר החטאים נינווה, להתריע על הרעה אם לא ישובו מדרכם הרעה. יונה, אומר גודמן, הוא בורח סדרתי מכל מה שנראה בעיניו לא אמיתי, זמני וחולף

גודמן חשף פן מרכזי באישיותו של יונה, המתכתב עם מוטיב "הבל ההבלים" של החיים בספר קהלת. יונה בורח מאלוהיו, המטיל עליו שליחות לעיר החטאים נינווה, כדי להתריע על הרעה הצפויה אם לא ישובו מדרכם הרעה.

יונה, אומר גודמן, הוא בורח סדרתי מכל מה שנראה בעיניו לא אמיתי, זמני וחולף. תפילת המצוקה של המלחים העומדים בפני סכנת טביעה, כמו גם תשובת אנשי נינווה העומדים בפני סכנת כליה – לא מרשימות אותו. מבחינתו, זו בעירת להבה  זמנית חולפת, כמו הבל החיים שלו עצמם.

לאורך כל הדרך מבקש יונה את נפשו למות, כשהוא נתקל בניצחון הארעיות, דוגמת קבלת תשובת אנשי נינווה, כשמתברר לו שאלוהים כן מתרשם מתשובת הספיד החפוזה, ומבטל את רוע הגזירה.

משאלת המוות של יונה, מגיעה לשיאה דווקא כשאלוהים ממחיש לו את כמיהתו לעץ קיקיון ארעי מאוד:

"וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי". (יונה ד' ח)

כאנטי תזה ליונה, הציג גודמן את תורת הארעיות של הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג, כמו גם חגיגת ארעיות הסוכה, בחג סוכות.

כאנטי תזה ליונה, הציג גודמן את תורת הארעיות של הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג: חיים ארעיים מאפשרים לנו להעריך אותם יותר. מבחינה זו, המוות משרת את החיים. כמו בחיים – מה שזמין ללא הגבלה מאבד מערכו

חיים ארעיים, על פי רוזנצוויג, מאפשרים לנו להעריך אותם יותר. מבחינה זו, המוות משרת את החיים. כמו בחיים עצמם, מה שזמין ללא הגבלה מאבד מערכו, כמעט משעמם. חגיגת יום הולדת לבן 381 שנה, נשמעת לכן, מופרכת, כמעט דיכאונית.

גודמן המחיש תובנה זו, בסיפור "עץ התות" של ילדותו: מיכה ואחיו הקטנים חשקו בפרי עץ התות שניצב בגינת בית השכן. כדי לקטוף תות אחד או שניים, צריך היה לטפס ולעקוף במאמץ רב את מכשול הגדר. אלא שהמאמץ מעיד גודמן, השתלם. הפרי הנחשק היה הכי ״טעים בפה״. ברבות הימים משפחת גודמן רכשה את בית עץ התות, ועברה להתגורר בו. התותים היו עתה נגישים וזמינים ללא הגבלה. אלא שטעם הפרי הפך לפתע טפל וחסר משמעות.

מסתבר כי פרי התות היה הכי טעים בפה, כשהיה מאוד לא זמין. הארעיות, חוסר הזמינות, הם שהעניקו לפרי טעם ומשמעות, בדיוק כפי שארעיות החיים מעניקה טעם לחיים עצמם.

הפרי הנחשק היה הכי ״טעים בפה״. ברבות הימים משפחת גודמן רכשה את בית עץ התות, ועברה להתגורר בו. התותים היו עתה נגישים וזמינים ללא הגבלה. אלא שטעם הפרי הפך לפתע טפל וחסר משמעות

ההרצאה הסתיימה, ועדיין משהו בתובנת הארעיות הזו היה חסר לי. משל עץ התות חביב אמנם, ובכל זאת הטרידה אותי השאלה מה היה קורה אם היינו כותבים עוד פרק בסיפור תותי העץ? בשלב הנוסף, הייתה משפחת גודמן מוכרת את בית עץ התות וחוזרת להתגורר בבית הקודם. האם מיכה ואחיו היו חושקים שוב בפרי התות? האם טעם התותים היה חוזר להיות הכי טעים בפה?  מניח שלא ממש.

יש כנראה עוד תנאי לתפישת הארעיות של רוזנצוויג: חוסר מודעות. ההנאה מטעם הפרי נבעה מעובדת היותו ארעי, לא זמין. לנגיסה בפרי כזה נלווית תחושת הישג אישי. אבל ברגע שכבר ״הייתי במשחק" חוויתי, גם אם לרגע, את תחושת הזמינות הבלתי מוגבלת של הפרי. אני מודע מעתה להבל שבארעיות, שהארעי לא ממש ארעי, אני מבין שהתותים שכה הלהיבו אותו מבחוץ, הם בלוף אחד גדול.

משחק פסיכולוגי של ארעיות מזויפת בעולם אין סופי חסר תכלית. מודעות כזו, יוצרת נוגדנים מפני הונאה עצמית חוזרת. היא מגחיכה מכאן ואילך ניסיונות ״לקשט את הסוכה״ הארעית הזו. להחזיר לפרי את טעמו.

יש כנראה עוד תנאי לתפישת הארעיות של רוזנצוויג: חוסר מודעות. ההנאה מהטעם נבעה מעובדת היותו ארעי, לא זמין. לנגיסה בפרי נלווית תחושת הישג אישי. אבל ברגע ש״הייתי במשחק" – חוויתי את תחושת הזמינות הבלתי מוגבלת שלו

קושי נוסף נובע מהשלכות תפישת הארעיות הזו. אם החיים בין כה וכה ארעיים, וכל משמעותם – ארעיותם, מה הטעם להתאמץ, כשהמשחק מכור מראש?

מה ימנע מאתנו לאמץ גישה הרבה יותר מהנה לחיי הארעי האלה, דוגמת "אכול ושתה היום כי מחר נמות"?  למה שלא נמקסם את ההנאה בחיים החולפים האלה, גם אם תהיה זו כרוכה בהשחתת מידות מוסרית?

ריקוד הטנגו של הטוב והרע – מעץ התות לעץ הדעת.

אני רוצה להציע השלמה לתפישת הארעיות: המוות, הזמניות, אינם רק ספקי הזנה לתחושה פסיכולוגית סובייקטיבית, המאפשרת לנו להעריך את מניית החיים האישית שלנו בבורסת החיים. הם  יוצרים חיים! חלק בלתי נפרד מתהליך ההתחדשות והשכלול המתרחש בהם.

המוות, הזמניות, אינם רק ספקי הזנה לתחושה פסיכולוגית סובייקטיבית, המאפשרת לנו להעריך את מניית החיים האישית שלנו בבורסת החיים. הם יוצרים חיים! חלק מתהליך ההתחדשות המתרחש בהם

תפישה זו מומחשת כבר בפרשת בראשית, הפותחת את חומש בראשית בתיאור מעשה הבריאה:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.": ( בראשית א' א.)

אך בריאה זו, ממשיך הפסוק הבא, חייבת את היווצרותה לרחם ממנו נוצרה:

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹוהוּ וָבֹוהוּ, וְחֹושֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א' ב)

העולם נוצר על מצע זמן התחלתי של מוות וחדלון – תוהו ובוהו: הקלקול, האובדן, הבלגן אם תרצו, היו שורש הצמיחה והיצירה. כפי שהעץ צומח מריקבון גרעינו. אין יצירה וצמיחה ללא ריקבון, בלי ארעיות. בלי לבטל בעקביות תובנות ואורגנים זמניים חולפים.

העולם נוצר על מצע זמן התחלתי של מוות וחדלון – תוהו ובוהו: הקלקול, האובדן, הבלגן – היו שורש הצמיחה והיצירה. כפי שהעץ צומח מריקבון גרעינו. אין יצירה וצמיחה ללא ריקבון, בלי ארעיות

עכשיו, שימו לב להמשך: הולדת הארעיות מתרחשת דווקא בגן העדן האוטופי. בים של זמינות מושלמת, כמעט בלתי מוגבלת:

"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר."

"וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים  בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע."

"וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן,.."    (בראשית ב' ח-י )

כמו מיכה גודמן הקטן ואחיו, שחוו לרגע מגורים בבית עץ התות בזמינות בלתי נגמרת לפרי הנחשק – אדם הראשון, טרם צאתו לעולם, חי בעדן של ממש. כמעט כל עצי הגן היו זמינים עבורו למאכל בצו אלוהי ממשי:

"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״.

״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל״

למעט עץ הדעת טוב ורע: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. ״  (בראשית ב' טו-יז)

גן עדן זה מציג תמונת תכלית אוטופית לעולם מושלם כמעט ממומש. כאן האדם הוא לא יותר מעוד פריט טבע מושלם שמונח בגינת יוצרו. חלק אורגני מתצוגת תכלית של בריאה מושלמת. כמו היה הוא עוד "עץ נחמד" שניתן להתפעל ממנו. אין בו דעת, יכולת להבחין בין טוב לרע, הוא מסתובב בגן כמו שהוא – עירום בלי טיפת בושה.

גן עדן זה מציג תמונת תכלית אוטופית לעולם מושלם כמעט ממומש. כאן האדם הוא לא יותר מעוד פריט טבע מושלם שמונח בגינת יוצרו. חלק אורגני מתצוגת תכלית של בריאה מושלמת. אין בו דעת

אלא שזהו רק פרק המבוא: אלוהים לא חפץ בעולם שכזה, חיים בעדן שכולו טוב הם חיים חסרי תוחלת. מגן עדן זה מגורש האדם. לחיים מורכבים של עמל ויצירה.

מה שאנחנו נוטים בטעות להציג כקלקול – כחטא האכילה מפרי עץ הדעת, אינו אלא חטא מטאפורי. בניגוד לעץ החיים בגינת העדן, שהעניק חיי נצח אך לא היה נגיש פיזית ותודעתית – עץ הדעת היה נגיש מאוד. נגישות זו הצריכה צו האוסר לאכול מפריו. האיסור הפך את הפרתו לעניין בלתי נמנע, כמעט מוזמן. חלק מתוכנית אלוהית לאבולוציה האנושית.

האכילה מפרי עץ הדעת גאלה את האדם החד-ממדי מגן העדן, מהמצב הגולמי המושלם בו היה נתון כעוד פריט במערכת אורגנית מושלמת. חטא זה, היה קו פרשת המים במעבר מאדם נוצר ומשוכלל, לאדם נולד חי ומשתכלל. אדם שחי חיים ארעיים שיש בהם התחלה אמצע וסוף, בדינמיקה מחזורית של לידה חיים ומוות. חיי מעשה שיש בהם עמל ויצירה אנושית.

בניגוד לעץ החיים בגינת העדן, שהעניק חיי נצח אך לא היה נגיש פיזית ותודעתית – עץ הדעת היה נגיש מאוד, מה שהצריך צו האוסר לאכול מפריו. האיסור הפך את הפרתו לעניין בלתי נמנע. חלק מתוכנית אלוהית לאבולוציה האנושית

עכשיו ננסה לקרוא בקריאה חדשה את הפסוקים המתארים את "קללת העונש" ונבחין בבשורה הגדולה שחבויה בהם:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.                                                                                (בראשית ג' טז-יט )

זהו הרגע הגדול בו עוצב האדם לחיים של ממש. חיים מורכבים ומאתגרים שיש בהם ריקוד טנגו קבוע של טוב ורע, יצירה וחרבן, זיעה שמפיקה לחם. חיי יעוד ותכלית.

הרגע בו הופיע לראשונה ״האדם החי״:

״וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי." (בראשית ג' כ )

והאדם החי הזה, מקבל מעתה חותמת כשרות אלוהית למצבו החדש "חי":

"וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם."  (בראשית ג' כא)

עכשיו ורק עכשיו, לאחר שנגסו בפרי עץ הדעת טוב ורע, נחשפים אדם וחוה לעץ החיים. נולדת בקרבם התשוקה לחיות. לנגוס מסוד הפרי המעניק חיי נצח:

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם."  (בראשית ג' כב)

אבל חיי נצח הם חיים ללא תכלית. חיים שאינם ארעיים עלולים להחזיר את האדם למצב העדן הגולמי הקודם שלו. לכן הפסוק הבא מעדכן אותנו בהחלטיות האלוהית, שבאה לקבוע שהמציאות החדשה והייעודית של האדם לחיים ארעיים בלתי הפיכה. הגירוש מגן עדן הוא סופי:

"וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם."

"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."                                                                   (בראשית ג' כג-כד)

הדרך לגן עדן, לשביל המוביל לעץ החיים, נחסמה הרמטית וסופית בלהט חרב מתהפכת. מכאן יוצא האדם למסע חייו שיש בהן טוב ורע, עבודה ויצירה, תכלית ומורכבות.

לכן הפסוק הבא מעדכן אותנו בהחלטיות האלוהית, שבאה לקבוע שהמציאות החדשה והייעודית של האדם לחיים ארעיים בלתי הפיכה. הגירוש מגן עדן הוא סופי

לאורך כל המקרא חוזר מוטיב החיים הזה של טוב ורע, מוות וחיים, גלות וגאולה, כמנוע לצמיחה, יצירה והתפתחות. חלק מתוכנית אלוהית המוכרזת מראש:

העולם נברא מתוהו ובוהו, כך גם אברהם מתבשר מראש על "התוהו ובוהו" ממנו יצמח זרעו לעם:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."  " וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל."(בראשית טו' יג-יד )

משה נפרד מהעם, בסוף ספר דברים ופורש לפניהם בצוואת עתידם את שירת ההיברידיות הזו של הטוב והרע. הרעות, הצרות והגאולות שיפקדו אותם לאורך ההיסטוריה. שירה שיש ללמוד את סודה  כדי לשיר אותה:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

"כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי."

" הָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. (דברים לא' יט –כא)

כך קדמה שואה לתקומה, אבל ליום טוב, גלות לגאולה. כך הפכה הארעיות למנוע הצמיחה בעולם. כי עולם אלוהי צומח מתחדש ומשתכלל לא סובל קביעות. הוא זקוק בכל רגע להתחלה שיש לה סוף. לסוף שיש בו התחלה. כדי להיוולד בכל רגע מחדש.

[פוסט זה הוא חלק מפרק "עץ הדעת", לספר חדש שנכתב בימים אלה]