"אני במקום בן כספית הייתי נעלב על כך שלא הזמינו אותי להעיד בפני ועדת החקירה האלטרנטיבית בחסות עלי אקספרס". את הטוקבק ערל הלב הזה, אליו נחשפתי כשגללתי בימים האחרונים ברשת איקס (לשעבר טוויטר), לא כתב בוט. אפילו לא בורג זוטר יותר או פחות במכונת הרעל. אלא יונתן אוריך, יועץ ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.
הסרקזם של אוריך (אליו אייל אשל, אביה של רוני אשל, הספיק להגיב), מצטרף לשורה ארוכה ארוכה של התבטאויות אומללות ואפילו מרושעות מצד הממשלה וסביבתה: מ"אתה אומר דברים שאומרים לך להגיד" של הגברת שרה נתניהו לאב שכול בניחום אבלים, דרך "מה כבר קרה?" של ח"כ דודי אמסלם בנוגע לשינוי החלטת הקבינט על ציר פילדלפי (מה שקרה זה שישה חטופים שנרצחו), ועד הימים העליזים של "למי רע פה?" של השר יצחק גולדקנופף ו"אנחנו חיים בתקופה של נס" של השרה אורית סטרוק. נדמה שהממשלה נמצאת במלחמה לא רק נגד חמאס, גם לא רק נגד משפחות החטופים, אלא נגד שני עמודי תווך ישראלים: החמלה וההגינות.
הסרקזם של אוריך מצטרף לשורת התבטאויות אומללות ומרושעות מצד הממשלה וסביבתה. נדמה שהממשלה נמצאת במלחמה לא רק נגד חמאס או נגד משפחות החטופים, אלא נגד שני עמודי תווך ישראלים: החמלה וההגינות
הסערות, הספינים, ההתבטאויות האומללות וההשתלחות הפראית – בצמרת מערכת הביטחון, במערכת המשפט, במשפחות החטופים, במפגינים, ועוד ועוד – אומנם מטרתם להסיט את הדיון מאזלת ידה של הממשלה ומכישלונותיה, אבל אחד מתוצרי הלוואי העיקריים שלה הוא אובדן החמלה.
לא מדובר בתופעה חדשה. כבר בשבוע הראשון למלחמה עובר אורח צעק על אביה של לירי אלבג "שהיא תמות יחד איתך" ותקף אותו, בעודו עומד במשמרת יחיד מחוץ לקריה.
אבל נדמה ששטף הזוועות והידיעות שמציף אותנו ללא הרף, מעלה בהתמדה את סף האדישות שלנו, מאיים לאטום את ליבנו. כך, הצהרות או אירועים שפעם היו מוציאים המונים לרחובות – היום נתקלים לעיתים בזעזוע רגעי במקרה הטוב, והתעלמות במקרה היותר סביר.
וזה כמובן הגיוני. אי אפשר להזדעזע עד אין קץ. יש גבול לדמעות, ולזעם, שניתן לשפוך על המציאות המחרידה, אשר נדמה שרק נעשית יותר ויותר גרועה עם הזמן. אבל בימים בהם ערכם של חיי אדם בישראל נמצא בשפל חסר תקדים, שמירה על האמפתיה היא צעד מהפכני.
הבחירה להרגיש, להזדהות, לכאוב, לכעוס, ולא לאטום את הלב, היא לא רק מה שהופך אותנו לאנושיים, אלא היא כשלעצמה מעשה מרדני של ממש, מול ממשלה שמבקשת מאתנו לנרמל את הייאוש ואת האדישות.
להבדיל אלפי הבדלות, בשנת 1940, על רקע מלחמת העולם והשואה, חנה סנש כתבה את המילים האלמותיות שהפכו למופת של אנושיות גם בתוך התהום העמוקה ביותר:
"בִמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם."
הבחירה להרגיש, להזדהות, לכאוב, לכעוס, ולא לאטום את הלב, היא לא רק מה שהופך אותנו לאנושיים, אלא היא כשלעצמה מעשה מרדני של ממש, מול ממשלה שמבקשת מאתנו לנרמל את הייאוש ואת האדישות
אז כן, קשה לכאוב כל כך הרבה. קשה שלא להיעשות ציניים או אדישים. אבל מול מערכת משומנת היטב שמנסה לנרמל את הלא נורמלי, מול פוליטיקאים שהאחריות וההגינות מהם והלאה, החובה האזרחית הבסיסית ביותר שלנו היא לא לאבד את האמפתיה. כי איפה שיש אמפתיה, יש להט. והלהט הוא הכרחי עבור כל מאבק. והמאבק שלנו על דמותה של ישראל יהיה מאבק ארוך.
ובינתיים, התגובה הציונית ההולמת לדברי הבלע מהסוג של אוריך היא לזכור, שכשהממשלה הזאת תלך לא יישאר ממנו כלום. כי לא היה כלום מלכתחילה.
בן 29 | ממובילי מחאת בחירות עכשיו ודורשינוי | סטודנט למדע המדינה, היסטוריה וחינוך | מחנך ופעיל ציבורי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מסכימה עם כל מילה. ממרום גילי הצעיר אני אגיד שפוליטיקה היא לרוב מפלגת(ממשלת השינוי הייתה משב רוח מרענן) האחריות על החברה היא עלינו האזרחים. לא להיות ציניים ליוזמות ועמותות של קירוב לבבות ולא להביא את הפולטיקה הרעילה למרחבים האזרחיים.
אבל הממשלה הזו לא תלך לשום מקום, ולשם הדיקטטור ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו מכוון: קואליציית השואה שלו מבוצרת-מבוטנת בדבק הדיקטטורה (החילונית של זולל השרצים שמתחפשת ל"שומרת מסורת" כדי לא לאבד את הבייס, החרד"לית-חרדית הלכתית-תורנית של כל שותפיו האחרים) וכשיש דיקטטורה אין בחירות, כי לא צריך בחירות. להזכירך מר עוז-זלצברג, המועד החוקי של הבחירות הוא אוקטובר 2026. ועדת הבחירות המרכזית דחתה לפני כשנה וחצי בקשה של ארגון המחבלים שקרניהו לקבוע שהמועד החוקי של הבחירות הוא בעצם אוקטובר 2027. אחרי שנדחתה הבקשה הזו הונחה על שולחן הכנסת מטעם אחד מבכירי הזוטרים בארגון המחבלים של שקרניהו הצעת חוק שקובעת שהבחירות יידחו לאוקטובר 2027. הצעת החוק, אחד מכ-160 חוקים במסגרת ההפיכה המשטרית (מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה) עדיין קיימת. היא לא מקודמת עכשיו אבל היא תקודם באמצע 2026, ואז באמצע 2027 תצביע הכנסת על הצעת חוק נוספת לדחיית הבחירות לתום מצב המלחמה החוקי, שאף אחד לא יודע מתי הוא יגיע, וזה רק תסריט אחד לביצור הדיקטטורה. רק אחד, יש כ-160 תסריטים כאלה ויותר. רק מותו של ביבים שקרניהו בכלא של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג שבהולנד יציל את ישראל. זהו הפתרון הסופי של בעיית ביבים שקרניהו. מוות בהאג שבהולנד.