כמעט שנה לשבעה באוקטובר

גרפיטי בתל אביב על טבח השבעה באוקטובר, מאי 2024 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
גרפיטי בתל אביב על טבח השבעה באוקטובר, מאי 2024

"מאמי קומי, קורה משהו לא רגיל הפעם" – כך התעוררתי, לדבריו של בן זוגי. מייד החל שטף של אזעקות. יחד שלפנו את שלושת הבנים הקטנים מהמיטות והסתגרנו בממ"ד.

בהמשך לקולות האזעקות, הצטרפו גם קולות מרוחקים של ירי, מהישובים הסמוכים. אז עוד לא הבנו מה קורה, אבל בהחלט הבנו שקורה משהו גדול ולא שגרתי. אני הייתי עסוקה בהפעלת הילדים לצורך הסחת דעת ושמירה על תחושת שליטה.

לאזעקות הצטרפו גם קולות מרוחקים של ירי מהישובים הסמוכים. אז עוד לא הבנו מה קורה, אבל הבנו שקורה משהו גדול ולא שגרתי. אני הייתי עסוקה בהפעלת הילדים לשם הסחת דעת ושמירה על תחושת שליטה

בעלי היה דבוק לחדשות, ועד מהרה הגיעו תמונות המחבלים משדרות, שהותירו אותנו בהלם מוחלט. אני לא האמנתי למראה עיניי. בעלי יצא החוצה תוך כדי האזעקות, והחל לרתך לנו מחסום ברזל לדלת הממ"ד, בכדי שאף אחד לא יוכל לפרוץ אותה מבחוץ.

עם חלוף השעות, התחלנו לקבל ידיעות וסרטונים בקבוצות הוואטסאפ ובמדיה החברתית, ולקבל מושג על האימה המתרחשת בכל כך הרבה זירות במקביל: בקיבוצים, בעיר הסמוכה אופקים ובמסיבת הנובה – שכן המושב שלנו נתן מחסה לעשרות או מאות מניצולי הנובה.

"מאמי, הם כבשו את הקיבוצים!", המשפט הזה חקוק בליבי יותר מכל. התחלתי להבין כי האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה מתרחש ברגעים אלו, בבית שלנו. ברחבי המועצה, מועצה שהיא נוף ילדותי, מועצה וקהילה ששימשה ולנצח תשמש לי כבית.

הבנתי שחוטפים את כולם, ומגיעים לכל הקיבוצים והישובים, ולכן נעלתי את נעלי הניו באלאנס שלי כדי שאהיה מוכנה למנוסה – בכל תרחיש שלא יהיה. הכבישים שרצו מחבלים ולכן לא היה בטוח לברוח בנסיעה. בתוך הכאוס, דאגתי להוריי שבקיבוץ אורים.

למחרת בערב, כשכבר היה אפשר, פינינו את עצמנו לישוב מרוחק ושקט, בו משפחה מדהימה פתחה את ליבה ואת ביתה למעננו.

במהרה הגיעו תמונות המחבלים משדרות, שהותירו אותנו בהלם מוחלט. לא האמנתי למראה עיני. בעלי יצא החוצה תוך כדי האזעקות, והחל לרתך לנו מחסום ברזל לדלת הממ"ד, כדי שאיש לא יוכל לפרוץ אותה

באותו יום ארור ונורא, ובימים הבאים, החלו להצטבר ידיעות רבות, רבות מידי, אודות מכרים שהם עצמם, או מי ממשפחתם, נחטפו לעזה או נרצחו; חבריי לספסל הלימודים בביה"ס האזורי "מעלה הבשור", חניכה שהדרכתי ומורים שלימדו אותי. חלקם נחטפו עם ילדיהם הקטנים, חלקם איבדו את הוריהם, אחיהם או את בני זוגם.

עם כל ידיעה כזאת, הלב שלי נשבר מחדש, עוד קצת ועוד קצת. לא הכרתי את רובם אישית, אבל ידעתי שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. ידעתי מי הם, הכרתי את האחים או ההורים שלהם. וידעתי, שאלה יכולנו להיות אנחנו שם במקומם. יכולנו להיות הם.

לצערי הידיעות על מותם של חטופים וחיילים ממשיכות להגיע, והלב כבר לא מסוגל להכיל עוד "הותר לפרסום". את רובם אני לא מכירה אישית, אלא רק מקריאה אודותיהם, על מי שהם היו עבור יקיריהם, וכמה מיוחדים וטובים הם היו. לא ידעתי שלב יכול לכאוב כל כך על אדם שלא הכרתי אישית.

בימים הראשונים לאסון, ניצולי השואה שאני מלווה התקשרו אלי ללא הפסקה. ביקשו לוודא שאני ומשפחתי בסדר. הרגשתי ש"התהפכו היוצרות", כעת הם אלה שמבקשים לדאוג לי, לרווחתי ולילדיי. הרגשתי שהקשרים המיוחדים והכנים שרקמנו לאורך השנים הם הרבה יותר ממה שניתן להסביר.

לא הכרתי את רובם אישית, אבל ידעתי שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. ידעתי מי הם, הכרתי את האחים או ההורים שלהם. וידעתי, שאלה יכולנו להיות אנחנו שם במקומם. יכולנו להיות הם

כעת, בחלוף שנה מאותו יום נורא שנחקק בלב האומה, אנחנו בתוך המציאות ההפוכה שנכפתה עלינו. כל אחד בקצב שלו, בתוך כל מה שקרה ועדיין קורה, מנסים להתנהל ולנהל את חיינו ב"שגרה החדשה: במשפחה, בעבודה, ובכל המסביב. נדרשת הרבה סבלנות, אמפתיה, הכלה והבנה, שלכל אחד צרכים שונים ותגובות שונות. נצטרך להכיל את הכל בסבלנות ובכפפות משי, לטפל בכולם.

הניצולים שאני מלווה שיתפו אותי בתחושותיהם ביחס למצב במדינה. כולם, בראש ובראשונה, הביעו דאגה עמוקה לשלומם של כלל החטופים והחיילים. הרגשתי אצלם מה שאני מרגישה אצלי, קושי להשתקם ולחזור לחיים, כשהם עוד שם.

הניצולים שפגשתי ביטאו כאב עמוק ביחס למצב במדינה ותחושות קשות של ערעור תחושת הביטחון והאמון בהנהגה. אצל חלקם, ניכר פחד לצאת מהבית.

אחת הניצולות, אף ביטאה את הקשר שבין מצבם של האזרחים המפונים מבתיהם, שהפכו לפליטים בארצם בשני קצוות הארץ, למצב שלה בילדותה, כשהייתה מפונה, כלומר, כשברחה מביתה בשל הכיבוש הנאצי.

לצד זאת, אני חושבת שכלל הניצולים חשו מחוזקים מכך, שלפחות הפעם יש לנו צבא שמגן עלינו ויש לנו מדינה. כדי שנוכל להשתקם כמדינה, ולחזור להיות חברה שלמה ומוסרית, אסיים בקריאה להשבת כל החטופים.

אצל הניצולים שאני מלווה הרגשתי קושי להשתקם ולחזור לחיים, כשהם עוד שם. כאב עמוק ביחס למצב במדינה ותחושות קשות של ערעור תחושת הביטחון והאמון בהנהגה. אצל חלקם ניכר פחד לצאת מהבית

את כולם, עכשיו!

עו"ס עתליה דיין והבה היא ילידת 1989, עובדת סוציאלית בקרן לרווחת נפגעי השואה מ-2016. במקור מקיבוץ אורים וכיום גרה במושב מסלול. נשואה ואמא ל-3 בנים. תמיד רצתה לעבוד עם קשישים ובפרט עם ניצולי שואה ורואה בכך שליחות גדולה ומשימה אישית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 708 מילים
סגירה