זירת הבלוגים

לא יתכן שאת מחיר ההשתלבות ישלמו הנשים

על עקרונות דתיים אסור להתפשר. ובכן, יש לי חדשות: גם על עקרונות ערכיים אסור

03/11/2019 09:38
. (צילום: Hadas Parush/Flash90)

גדלתי בבית דתי, בדירה ירושלמית עם מרפסת קטנה, בה בנינו סוכה קטנטונת מידי שנה. הרבה אקרובטיקה נדרשה כדי שכולנו, אמי, חמשת ילדיה וסבא וסבתא נוכל לשבת ביחד בסוכה.

כשהייתי בת 13 התחתנה אמי האלמנה עם איש חרדי, חסיד בויאן. משפחה  של  ג'ינס וסנדלים תנ"כיות, כיפות סרוגות ומסעות לזויתן ולדרג'ה, ומהצד השני משפחה חסידית מבני ברק עם שטריימלים, קפוטות טישים ואדמור"ים.

משפחת בריידי נוסח ישראל. עברנו לגור בבית ענק עם מרפסת גדולה. סוכה רחבת ידיים נבנתה והשולחן מהסלון הועבר אליה. במהלך ערבו של החג טרחנו אחיותי ואני במטבח, ועם כניסת החג יצאנו להתפלל בכותל כהרגלנו בערבי שבתות וחגים.

ערב החג טרחנו אחיותי ואני במטבח. עם כניסת החג, כשחזרנו מהתפילה בכותל, חשכו עינינו. שולחן האוכל הועבר מהמטבח לסלון, וסביבו היינו אנחנו הבנות אמורות לשבת לארוחה, כשהבנים יושבים מרווחים בסוכה

כשחזרנו חשכו עינינו. שולחן האוכל הועבר מהמטבח לסלון, וסביבו היינו אנחנו הבנות אמורות לשבת לארוחה, כשהבנים יושבים מרווחים בסוכה. אחותי הבכורה לא התבלבלה לרגע ואמרה: "אנחנו לא יושבות בסלון, אנחנו רגילות לשבת בסוכה, זו סוכה גדולה ויש בה מקום לכולנו".

אמי, שחששה מקונפליקטים, ניסתה לשדל אותנו להישאר במקום שהוקצה לנו אבל אחותי בשלה – אם לא נשב בסוכה אנחנו לא מצטרפות לארוחה. חיש קל הוכנס גם השולחן הקטן לסוכה הגדולה, הכיסאות הרבים סודרו בצפיפות סביב שני השולחנות, וראו זה פלא – לכולם היה מקום.

החברה הישראלית עוברת בימים אלה תהליך דומה לתהליך שעברנו משפחתי  ואני, כשאמי נישאה לאיש חרדי. היה עלינו להצליח למזג שתי תרבויות דומות ושונות – לכדי מגורים בבית אחד כמשפחה אחת.

החברה הישראלית עוברת בימים אלה תהליך דומה לתהליך שעברנו משפחתי  ואני, כשאמי נישאה לאיש חרדי. היה עלינו להצליח למזג שתי תרבויות דומות ושונות – לכדי מגורים בבית אחד כמשפחה אחת

בעידן הנוכחי החברה החרדית מעוניינת יותר מתמיד להשתלב בתוך החברה הישראלית. זו מגמה מבורכת מאד, כולנו רקמה אנושית אחת והמשותף בינינו רב.

מחד,  זהו אתגר חשוב ממדרגה ראשונה – עם השלכות חברתיות, כלכליות ותרבותיות שקשה להפריז בערכן. מאידך, מדובר בתהליך מורכב, שהסכנות בו מרובות. תהליך ההשתלבות אמור לכלול ויתורים הדדיים משני הצדדים. לא ייתכן שהויתורים ייעשו באופן חד צדדי.

הבעיה היא שעל עקרונות דתיים אסור להתפשר. ובכן, יש לי חדשות, גם על עקרונות ערכיים אסור להתפשר. לא ייתכן שאת מחיר ההשתלבות של החברה החרדית בחברה הישראלית ישלמו הנשים. הכי קל לצפות מאיתנו שנתגמש, שנוותר על האגו, שנכבד ונאחד.

על עקרונות דתיים אסור להתפשר. ובכן, יש לי חדשות: גם על עקרונות ערכיים אסור. לא ייתכן שאת מחיר ההשתלבות בחברה הישראלית ישלמו הנשים. הכי קל לצפות מאיתנו שנתגמש, שנוותר על האגו, שנכבד ונאחד

הרב פירר אכן ראוי לכבוד והוקרה על עשייה מצילת חיים. אבל אין שום סיבה שהנשים ישלמו את מחיר האחדות, לא במקרה הזה ולא באף מקרה אחר.

האם עידן עמדי  היה מוכן שהמופע לכבוד הרב פירר יתקיים ללא זמרים מזרחיים?  האם היינו מקבלות בשוויון נפש דרישה לקיים מופע שכזה תוך הדרת זמרים חסידיים? או אתיופים?

משום מה כאשר מדובר בנשים זה נראה לנו טבעי ועובר חלק בגרון. במשפחה שלי הצלחנו כבר ארבעה עשורים ליצור מרקם חיים משותף רווי באהבה, קרבה וכבוד הדדי.

זה לא קל ודורש הרבה יצירתיות וגמישות אבל כשאהבה וכבוד הם כלי העבודה זה אפשרי. אין שום סיבה שבעולם שאנחנו הנשים נשלם את מחיר האחדות, אנחנו הנשים וכל מי שמאמין בכך שכל אישה, נערה וילדה היא יצור אנושי שווה ערך ושווה זכויות. כל מי שמאמין שהדרת נשים היא עיוות, שממצב את הנשים כיצורים מפתים ואת הגברים כיצורים שאינם מסוגלים לשלוט בדחפים שלהם.

האם עידן עמדי  היה מוכן שהמופע לכבוד הרב פירר יתקיים ללא זמרים מזרחיים?  האם היינו מקבלות בשוויון נפש דרישה לקיים מופע שכזה תוך הדרת זמרים חסידיים? או אתיופים?

ומה עם ההלכה? והכבוד למנהגים של הרב פירר? יקשו רודפי האחדות החילוניים שבינינו. ראשית יש לומר שכל השתלשלות ההלכה בנושא הינה תמוהה ביותר. מקורה באיסור לשמוע אישה שרה בזמן אמירת קריאת שמע, והמשכה בחשש שהשירה תביא לידי זנות.

שתי סיבות אלה לא רלבנטיות למופע לכבוד הרב פירר. ואף על פי כן, מניסיוני אני יודעת שהחוכמה במצבים האלה היא לא להיכנס לפינות, אליבא דחרדים וחרד"לים. שירה לא מאפשרת ויתורים? תרימו ערב הוקרה שלא מבוסס על שירה. פחות חגיגי? פחות מהנה? אולי, זה הויתור שנדרש כנראה, כי גם ערך השוויון הוא ערך חשוב לא פחות מכל ערך או מנהג דתי כזה או אחר.