זירת הבלוגים

הרוצח יגאל עמיר פשוט סבל מחוסר סובלנות

סובלנות. ככה הולכים בין הטיפות. 24 שנים, וכלום. רצח ראש הממשלה הפך לשיעור עקר

04/11/2019 06:28
פועלים תולים כרזה לקראת עצרת הזיכרון לרגל 20 שנה לרצח יצחק רבין (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

'דיברתם בכיתה על רבין?' שאלתי את גיא באחד מימי הזיכרון לראש הממשלה.
ממש היום ב-4.11 הוא חוגג יום הולדת 13. הוא נכדי הבכור והוא יודע עד כמה משמעותי בעיני תאריך הולדתו.

בבוקר היום בו נולד יצאנו מבית היולדות באיכילוב על אופנוע, סבא וסבתא טריים ושיכורים משמחה. בדרך ירד עלינו גשם נדבות ובכיכר רבין הקימו במה לקראת עצרת הזיכרון שהלכנו אליה בערב.

גיא נתן בי מבט שאמר 'דיברנו על רבין אבל את לא תאהבי את זה'. הוא מבין אותי בלי מילים: 'כן. דיברנו'.
'ועל מה דיברתם, על סובלנות?' ואת 'סובלנות' הטעמתי בלעג.
הוא התבונן בי רגע בשקט. 'כן. איך ידעת?'

סובלנות. ככה הולכים בין הטיפות עד עצם היום הזה. 24 שנים, וכלום. רצח ראש הממשלה הפך לשיעור עקר. הרוצח עמיר פשוט סבל מחוסר סובלנות. הס מלדבר פוליטיקה. השר לא יאהב. כל שר. המורים הולכים בין הקלישאות כמי שכפאם שד.
לנצח אחי, תשכח מזה.

סובלנות. ככה הולכים בין הטיפות. 24 שנים, וכלום. רצח ראש הממשלה הפך לשיעור עקר. הרוצח עמיר פשוט סבל מחוסר סובלנות. הס מלדבר פוליטיקה. השר לא יאהב. המורים הולכים בין הקלישאות כמי שכפאם שד

כבר המון זמן כואב לי במדינה.
שנים אחרי הלילה ההוא, המנהיג שנרצח עדיין מדמם, ודמו השפוך עדיין מפרנס אינסוף ערפדים. יום השנה לזכרו יורד עלינו כל שנה כמו גשם חומצי ומוציא מאנשים מין רוע שבימים כתיקונם הוא מרוסן או מדוד.

כל השדים משתחררים. ושוב פטריית הרעל של הקונספירציה עם חיזוק מיציע הקומץ המתגבר ושוב הדיונים הצפויים, הלעוסים לעייפה, המלגלגים, כן עצרת – לא עצרת.

עצרת הזיכרון מושכת אש שנה אחר שנה, כולם נעלבים בשם מישהו. למה עמיר פרץ לא נואם, למה אין מזרחים/ נשים/ אתיופים/ שוטרים/ טרנסג'נדרים/ על הבמה, מה פתאום גנץ, למה אחינועם ניני שרה ולא מזרחי אמיתי ולא שמאלני, למה לא מזמינים דתיים ולמה יש שלטים.

המנהיג שנרצח עדיין מדמם, ודמו השפוך עדיין מפרנס אינסוף ערפדים. יום השנה לזכרו יורד עלינו כל שנה כמו גשם חומצי, ומוציא מאנשים מין רוע, שבימים כתיקונם הוא מרוסן או מדוד

והס מלומר מורשת-רבין. לא מעט שמאלנים מסכימים בלעג. כי לא מספיק להיות ממקימי המדינה ולעמוד בכל הצמתים החשובים, לכהן כרמטכ"ל, לנצח מלחמה, להנהיג מדינה ולרצות להיטיב עמה, לקחת אחריות אישית על כישלון ולא להטילה על אחרים כמו בפרשת נחשון וקסמן, לבצע תפנית אחרי שנים במדי צבא ולחתור לשלום ולא למגע ולרדוף שלום מכיסא המנהיג.

התרגלנו למורשת אחרת: לדכא ולכבוש, לרדוף ולהתנחל ולהתגזען ולהתבהם ולמוטט ולהתנפץ על סלע המציאות במחיר כבד, ולקנות עוד אויבים ולהתנהל בעולם כמו 'אתה בחרתנו', כשגם מי שבחר בנו בטח מתחרט ושוקל עוד מבול.

אחרי 24 שנה מתחדדת המסקנה העגומה שהימין הרוויח בגדול מהרצח ובכל זאת מגלגל עיניים לשמיים בעלבון טרי. בואו נפתח את זה רגע. לא כולם קראו לרצוח ראש ממשלה, לא כולם הסיתו, אבל הרצח העניק תנופה גדולה למפעל שיקבור אותנו, מפעל ההתנחלויות.

אחרי 24 שנה מתחדדת המסקנה העגומה שהימין הרוויח בגדול מהרצח ובכל זאת מגלגל עיניים לשמיים בעלבון טרי

תראו את המתנחלים, קצפת הארץ, הסכמי אוסלו היטיבו עמם. מתחת לתצוגת העלבון המתגמלת יש סיפוק לא קטן. הרצח עשה טוב לעור של התנחלויות ומאחזים לא חוקיים, ולא זו בלבד אלא שהוליד את נערי הגבעות. אם בהר חצבת אבן זרוק אותה על חיילים. אם אתה פלסטיני- יירו בך בעוון פיגוע, אבל אם אתה קונדסון גבעות- יסלחו לך. שובב.

וזעמם המזויף של אדוני הארץ החדשים: 'האשימו מחנה שלם'. כן כן, חברה, ותשתדלו לנגב את קורת-הרוח מתנופת ההתיישבות בחסות הרצח, ומהתקציבים האגדיים בממשלה מתרפסת, בעוד הפריפריה נחנקת. המשיחיות רק גברה מאז הרצח והיא תוביל אותנו בבטחה עד הקצה.

דמו של יצחק רבין הותר מעל במות. מוסדות חינוך עדיין מובילים תלמידים למסקנה שרבין הביא את הרצח על עצמו. 'הוא הלך נגד העם', ציינו תלמידי תיכון בכתבת טלביזיה.

רצח רבין בעד ונגד. המערכון של החמישיה הקאמרית התגשם. יום אחד יעלו את סיפור הרצח בתאטרון הלאומי כמחזמר. למה לבאס את הקהל עם האמת אם אפשר לשיר? רבין לא מת לשווא. במותו ציווה לנו סוף טוב.

24 שנים מתרחשת השתקה זוחלת בחסות כבשים בשמאל, שבשם אחדות מדומיינת מכים על גבו הירוי של רבין כדי 'להוריד' את גובה הלהבות שהרוצח מכוון מכלאו. השמאל, כל הארבעה, עוד מעכל את הרצח ומתלוצץ עם מתנחליו.

24 שנים מתרחשת השתקה זוחלת בחסות כבשים בשמאל, שבשם אחדות מדומיינת מכים על גבו הירוי של רבין כדי 'להוריד' את גובה הלהבות שהרוצח מכוון מכלאו

מפלגת העבודה הקימה את המדינה אבל המחנה ה'לאומי' יקבור אותה קבורת חמור. לא היום. יש זמן, שוואייה שוואייה, אומר הערבי. רק צריך לתת לנו חבל, את העבודה נעשה בעצמנו.
לא התקדמנו במילימטר, שנה אחר שנה אנחנו חוזרים להתגושש.

האזכרה למנהיג שנרצח היא גם אזכרה לשמאל. לרודפי השלום שלא רודפים יותר כלום, אין שלום. יצא בחוץ. השמאל אפילו לא מלקק את הפצעים, הם הגלידו יפה. פה ושם הוא מתלקק, נובח קצת על עץ בשדרה וחוזר הביתה לצעוק על הטלביזיה. זה זמן נערי גבעות. הם בצנטרום של הפיילה, עושים סמוטריץ'.

ארץ ציון ועל הזין.

ועוד משהו קטן. מין תרגיל מחשבתי מבאס. תחשבו רגע על רבין. עכשיו תחשבו על ביבי, הבלון המאופר, אני ואני ואני, הקוזק הנגזל, אשתו והילד, זעקות ולחישות ורוק בבית הסוהר, אם יהיה לנו מזל. סבלנו כל כך.
עכשיו תענו בכנות מה אתם…
בעצם אל תענו.

'תגיד למורה', אמרתי לנכד שלי, 'ש…'
'אני יודע, אני יודע,' קטע אותי. 'את חושבת שאני לא זוכר? אני אגיד לה שאם פעם יחליטו לשחרר את הרוצח יגאל עמיר או לתת לו חנינה,' והדגיש בחום: 'גם אם את לא תהיי אז בחיים, אני אלך להפגנות ואצעק ולא אתן להם לשחרר אותו.'

תשמור על העולם, ילד. כי אנחנו, תסתכל עלינו, אנחנו כבר לא יכולים.