עירית אפרתי, תושבת קיבוץ דן מיום הולדתה, זוכרת אירוע אחד בלבד שבו נאלצה לברוח מהקיבוץ הסמוך לגבול הצפון: ב-1948, כילדה בת 7, במלחמת העצמאות.
"לקחו את כל ילדי הקיבוץ והעבירו אותם לחיפה", מספרת אפרתי בת ה-83 מבית מלון באותה העיר שבה, עשרות שנים לאחר מכן, היא מוצאת את עצמה שוב כפליטה בארצה.
אחרי מתקפת חמאס על הדרום ב-7 באוקטובר, ולאחר שחזבאללה החל לירות על צפון ישראל ב-8 באוקטובר, הממשלה הורתה על פינוי של יותר מ-30 יישובים הנמצאים בטווח של 3.5 ק"מ מהגבול עם לבנון – החלטה שרבים מתושבי הצפון הסכימו לה בחוסר רצון מתוך אמונה שמדובר בצעד זמני. אבל עשרות אלפי אנשים עדיין מתגוררים בדירות ובבתי מלון במימון המדינה ברחבי הארץ כמעט שנה לאחר מכן, ללא מועד חזרה באופק.
"קשה לא לאבד את השפיות אחרי שגרים בחדר קטן 11 חודשים", אומרת אפרתי ממלון דן כרמל בחיפה. "צריך לגייס אנרגיה כדי לשמר איכשהו קהילה תומכת, להישאר ביחד".
תקופת העקירה הממושכת גובה מחיר מיוחד מהמפונים הקשישים, שנתמכים זה בזה בהיעדרן של המערכות הקהילתיות והמשפחתיות שמהן נהנו במקומות מגוריהם. אבל עבור רבים מהקשישים העקורים, שחיו ולחמו במלחמות שונות בתולדותיה של המדינה הצעירה, נטישת הצפון היא יותר משיבוש החיים – היא גם מערערת עמוקות את אמונות הליבה שלהם על מדינת ישראל.
"זה פוגע במהות הציונות שלי. רצינו לחיות על הגבול. מקימי הקיבוץ נאבקו להתיישב שם", אומר בעלה של עירית, עמירם אפרתי בן ה-87. "יש הבדל בין נוכחות של חיילים על הגבול לבין קיום חיים אזרחיים. גם זה צריך להיות חשוב למדינה".
"זה פוגע במהות הציונות שלי. רצינו לחיות על הגבול. מקימי הקיבוץ נאבקו להתיישב שם. יש הבדל בין נוכחות של חיילים על הגבול לבין קיום חיים אזרחיים"
במשך חלק גדול מ-84 שנותיו, קיבוץ דן, שנמצא למרגלות הר חרמון, שכן בסמוך למפגש הגבולות הלבנוני, הסורי והישראלי. כשצה"ל כבש את רמת הגולן במלחמת ששת הימים ב-1967, הקהילה הקטנה קיבלה מרחב נשימה לפחות מאיום מיידי אחד. למרות הסכנה המתמדת מלבנון, הקיבוץ שרד כמה מלחמות – ושגשג ביניהן. נוסף על גידול אבוקדו, דן מתגאה בחוות הפורל והקוויאר היחידות בישראל.
עמירם אפרתי מדבר בגאווה על המיזמים המצליחים האלה מחיפה, הרחק מהקיבוץ שעזר לבנות במהלך חייו. אף על פי שלדבריו הפינוי היה טעות, הכשל האמיתי בעיניו היה לפני שנים, כשלא ניתנה עדיפות לבניית מקלטים ביישובי הצפון.
כעת, עקורים רבים החליטו להוסיף לבתיהם מרחבים מוגנים – יוזמה יקרה, שעלותה כ-150-100 אלף שקלים, תלוי באיכות חומרי הבנייה והקרקע. "זה הרבה כסף, אז אנחנו צריכים להוציא אותו מהחסכונות שלנו", אומר עמירם. "זה כאילו הממשלה אומרת, 'אם אתם כל כך להוטים לגור על הגבול, תשלמו בשביל זה'".
קיבוץ דן מאוים במיוחד בשל קרבתו ללבנון, מרחק של 2 ק"מ בלבד מהגבול שמעמיד אותו בטווח טילי הנ"ט המונחים של חזבאללה. בתקיפה שכזו נפצעו בחודש האחרון חייל מילואים וחבר כיתת הכוננות המקומית – מכה מורלית חזקה עבור התושבים המפונים שמקווים לשוב לבתיהם, לדבריהם של ותיקי הקיבוץ.
"אין תחושת ביטחון", אומרת עירית אפרתי. "אומרים למי שנשאר שם לא להסתובב, לא לצאת מהבית. זאת לא צורה לחיות".
עקורים רבים החליטו להוסיף לבתיהם מרחבים מוגנים – יוזמה יקרה, שעלותה כ-150-100 אלף שקלים. "אין תחושת ביטחון. אומרים למי שנשאר שם לא להסתובב, לא לצאת מהבית. זאת לא צורה לחיות"
עד שהממשלה תשיב את הביטחון, בני הזוג אפרתי וחבריהם לקיבוץ מנסים לשמר מראית עין של נורמליות במצב לא נורמלי במובהק.
"שלוש ארוחות ביום. זה לא כמו חיי הקיבוץ שלנו, אבל אין מה לעשות לגבי זה. אנחנו פשוט מנסים לשמור על שפיות", אומרת רעיה בן-צבי בת ה-79 מקיבוץ דן, שמעבירה שיעורי פילטיס לקשישים בבית המלון. "כולם מנסים להעביר את הזמן בדרכם, וכמובן, מתגעגעים הביתה".
למודי עימותים
במורד הרחוב, בבית המלון ביי ויו, מפונים בני הגיל השלישי מהמועצה המקומית שלומי מחכים גם הם בקוצר רוח ליום שבו יוכלו לעזוב את מקום מגוריהם הזמני.
"אתה לא בבית. אתה סגור בחלל קטן עם אשתך והילדים שלך", אומר אברהם גינזבורג, בן 65, תושב שלומי זה יותר מעשרים שנה. כמו רבים אחרים מתושבי הצפון, הוא טוען כי פינוי התושבים הביא יותר נזק מתועלת. "אנחנו צריכים ממשלה שמקבלת החלטות, כי חוסר הכרעה זה מה שקורה עכשיו".
רבים מתושבי הצפון טוענים כי פינוי התושבים הביא יותר נזק מתועלת. "אנחנו צריכים ממשלה שמקבלת החלטות, כי חוסר הכרעה זה מה שקורה עכשיו"
בעוד שגינזבורג ממשיך לעבוד כנהג מיניבוס, ולעיתים קרובות מתחיל את היום כבר בחמש בבוקר, אחרים נאבקים לשמר שמץ מחייהם הקודמים בביתם.
לפני המלחמה, אלה מורנו בת ה-77 משלומי נהנתה לבשל, לטפל בחתולי המחמד שלה ולדאוג לתחזוקת הבית ביישוב השקט בן 7,000 התושבים. כעת כל חייה מתנהלים בחדר מלון צפוף, שבו מזכרות אישיות מתחרות עם בקבוקי תרופות על מקום בשולחן הכתיבה.
"את עוזבת את הבית שלך בשביל לחיות בחדר אחד. כל הארוחות מתוזמנות. החיים השתנו", אומרת אלה. "אני רק רוצה שיהיו שקט ושלווה", היא מוסיפה על יישוב מגוריה.
שלומי למודת עימותים. היישוב הסמוך לגבול היה נתון תחת ירי רקטות כבד במלחמת לבנון השנייה ב-2006, שגרם לתושבים רבים לעזוב מרצונם במהלך ההתנגשויות שנמשכו חודש. אבל רבים מהמפונים חשים שסבב הלחימה הנוכחי שונה לחלוטין מהסבבים הקודמים – הן מבחינת המשך והן מבחינת העצימות. חזבאללה שיגר יותר מ-6,700 רקטות וכטב"מים לצפון ישראל מאז אוקטובר, ולא מראה הרבה סימנים לרגיעה.
המלחמה בשנה האחרונה הייתה קשה במיוחד לבעלה של אלה, אברהם מורנו, הגם שהדבר לא ניכר במצב רוחו הטוב להפליא של כוכב הכדורגל לשעבר של מכבי חיפה בשעה שהוא מבדר את המפונים האחרים. עם התמשכות העקירה מביתו מורנו בן ה-80 סבל מכאובים גופניים שונים, לרבות ניתוח להסרת כליה, ונעזר כעת בהליכון כדי להתנייד.
"הבריאות הנפשית והגופנית שלי הידרדרה משמעותית בשנה האחרונה", הוא אומר. "עברתי ניתוח ואני כבר לא יכול ללכת. זה פשוט קשה, אבל בעיקר נפשית. אומרים לך איפה לגור, מתי לאכול, מה לעשות. זה לא כמו הבית שלך. אתה לא בשליטה על החיים שלך". לפחות שלושה קשישים ששהו בבית המלון נפטרו לאחרונה, הוא מוסיף.
"זה חסר תקדים שאזרחים מפונים מהבתים שלהם. מלחמות תמיד התנהלו בשטח האויב. רוב האנשים כאן חושבים שהיינו צריכים להישאר. לא היינו צריכים להיות מפונים"
יותר מכול, לראות את היישוב שלו הופך לאזור חיץ בין ישראל ללבנון מעורר באברהם, שלחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, דאגה עמוקה לגבי עתיד המדינה.
"זה חסר תקדים שאזרחים מפונים מהבתים שלהם. מלחמות תמיד התנהלו בשטח האויב", הוא אומר. "רוב האנשים כאן חושבים שהיינו צריכים להישאר. לא היינו צריכים להיות מפונים. הממשלה הייתה צריכה להגן עלינו בבתים שלנו. היום אני חושב שהרבה אנשים כבר לא יחזרו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם