כששקדתי על עבודת הדוקטורט שלי לפני יותר מעשרים שנה, גיליתי כי היחיד מקרב קהילת חוקרי המזרח-התיכון שהבין את משמעות הצורך לתת מענה לכבוד הערבי האבוד לאחרי מלחמת ששת הימים, היה פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל.
יהושפט היה איש אקדמיה מבריק, ששימש גם כראש אמ"ן במחצית השנייה של שנות החמישים. ואפילו הוא, המומחה, ביטא זאת רק בהתייחסות כתובה בודדת, שלא היה בה מספיק כדי להדהדה כמסר משמעותי לציבור הישראלי, וחשוב יותר – למקבלי ההחלטות אז.
אפילו פרופ' יהושפט הרכבי, שהבין את הצורך לתת מענה לכבוד הערבי האבוד, ביטא זאת רק בהתייחסות כתובה בודדת, שלא הדהדה כמסר משמעותי לציבור הישראלי ולמקבלי ההחלטות
היה זה די מפתיע, כיוון שההיסטוריה הקצרה של המאה העשרים לימדה אותנו את חשיבות רכיב הכבוד האבוד והצורך לנקום על השפלה. מה בלט יותר מאשר המקרה של גרמניה הנאצית, שבנתה את יכולתה האדירה בין מלחמות העולם על רקע התסכול, העלבון וההשפלה אותם חוותה לאחר שהובסה במלחמת העולם הראשונה, אחרי ש"נדרסה" ע"י אומות העולם בחוזה הכניעה של ורסאי.
ומהצד השני באותה מלחמה – כך צריך לראות גם את החתירה של "הצבא האדום" להניף את דגלו על שער ברנדנבורג בברלין. "סגירת חשבון" על בגידת גרמניה בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ, על פלישתה בקיץ 1941 לברית המועצות, ועל הגעת כוחות הוורמאכט לשערי מוסקבה ופאתי סטלינגרד.
וכך גם אצלנו, במערכת יחסינו עם הפלסטינים. אם לא מאז ה"נכבה", לפחות מאז ה"נכסה" – עלבון ההשפלה שהסבה ישראל לפלסטינים בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש יהודה ושומרון ורצועת עזה. נכון, המניע העיקרי לאלימות הפלסטינית מאז, במיוחד בשלל האינתיפאדות, היה הרצון לחופש, חירות ועצמאות – אך ללא ספק היה שם בקרב הפלסטינים גם רצון להשיב כבוד, זה שהושפל משך עשרות שנים.
וזה גם המקרה עם האיראנים כעת: ההתלהמות הישראלית מאז מתקפת הטילים הנרחבת בליל האחד באוקטובר 2024, והדרישה לתגובה מוחצת, מיידית, הפכה בזירה הפוליטית והציבורית כמעט לקונצנזוס מקיר לקיר.
מרבית הקולות דרשו זאת – לא רק בגלל הלגיטימציה האזורית והבינלאומית, או מחמת "הזדמנות הזהב" שנקרתה, אלא בשל הצורך לבנות מחדש את הרתעה הישראלית שהתכרסמה והושפלה מאז השבעה באוקטובר 2023, ודאי מול איראן – נבל-העל באזורנו.
היסטוריית המאה ה-20 לימדה את חשיבות רכיב הכבוד האבוד והצורך לנקום על השפלה. גרמניה הנאצית, למשל, בנתה את יכולתה האדירה בין מלחמות העולם על רקע התסכול, העלבון וההשפלה מתבוסתה במלחה"ע ה-1
והנה, אנו נמצאים יותר משבוע לאחר אותה מתקפה, ולפי שעה לא ננקטה כל יוזמת נגד בצדנו. מקבלי ההחלטות בישראל ראויים לשבח על הימנעותם מ"ירייה מהמותן". על לקיחת הזמן הנדרש לצורך העמקת הדיון הפנימי בנושא, ולא פחות חשוב – התייעצות עם ידידנו מעבר לאוקיינוס, לרבות נסיעת הבזק המתוכננת של שר הביטחון יואב גלנט לוושינגטון, שתכלול ודאי גם שיח בנושא זה (אם לא תבוטל שוב על ידי ראש הממשלה).
למרות שכל כלי התקשורת ממשיכים להכשיר את הקרקע לקראת מתקפת הנגד הישראלית, וראש האופוזיציה יאיר לפיד אפילו תובע לתקוף את מתקני הנפט באיראן, אין לי אלא להציע – הבה נמשיך "ללחוץ על הבלמים": יכולת ההגנה של ישראל ורעותיה בלמו את 181 הטילים בנזק קטנטן יחסית. לכן יש להסתכל על האירוע כסוג של צורך איראני להשיב את כבודם, לאחר שרשרת השפלות ארוכת שנים שעל פי דיווחים זרים – ישראל גרמה לטהרן.
נזכיר את הפיגועים בלתי פוסקים במתקני הגרעין שלהם; את החיסולים הממוקדים של מדענים בכירים במערך הגרעין האיראני, על אדמתם; את גניבת "ארכיון הגרעין" מלב בירתם; את חיסולו המביך של אסמאעיל הניה כשהיה אורח כבוד בטקס הכתרת הנשיא החדש; את סיכולו הממוקד בביירות של בן טיפוחיהם מנהיג חזבאללה חסן נסראללה, יחד עם בכיר כוח קודס, הגנרל עבאס נילפרושאן (סגן מפקד המבצעים של משמרות המהפכה, ששימש למעשה כמפקד הכוחות של כוח קודס בסוריה ובלבנון).
ולכך נוסיף את מה שמסתמן כהצלחה לא מבוטלת של התמרון הקרקעי בדרום לבנון, המבוצע על ידי ארבע אוגדות צה"ליות הנחושות להשלים את משימותיהן, כך שיתאפשר סוף סוף להתחיל בהחזרת תושבי הצפון לבתיהם, ולשקמם.
הבה נמשיך "ללחוץ על הבלמים". אחרי בלימת הטילים האיראניים בנזק קטן יחסית, יש להסתכל על האירוע כצורך איראני להשיב את כבודם, לאחר שרשרת השפלות ארוכת שנים, שעל פי דיווחים זרים ישראל גרמה לטהרן
מתקפה יזומה שלנו על יעדים כלשהם באיראן תפתח מחדש את ה"חשבון": הם יראו חובה "להחזיר" לישראל, וכך – חוזר חלילה, שוב ושוב: ניכנס לסחרור ארוך שנים של מלחמת התשה לאומית ודתית עם הפרסים, אומת ענק רבת יכולות, ומי ש"ישלם" על כך, חוץ מאיתנו, יהיו ילדינו, נכדינו ונינינו.
וכן, גם ממש לא כדאי לאבד את התמיכה הפוטנציאלית של כשלושה רבעים מאוכלוסיית איראן, המתנגדת כיום למשטרו של עלי ח'אמנאי וכנופיותיו, ועשויה לתמוך בחידוש יחסים עם ישראל, אם וכאשר יתחלף השלטון שם. אם נתקוף, ודאי יעדי תשתית במדינה, שהסובל העיקרי מכך יהיה העם האיראני, נאבד גם אותו.
לבסוף, הבה ניזכר באמירתו של אריאל שרון בהיותו ראש הממשלה, לאחר הפיגוע הנורא בדולפינריום (1 ביוני 2001, באינתיפאדה השנייה): "גם איפוק הוא מרכיב של כח". הוא אמנם שינה את דעתו בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה (27 במרץ 2002), ויצא למתקפת "חומת מגן", אך את זה גם בנימין נתניהו, יואב גלנט והרצי הלוי יוכלו לעשות, בנסיבות של הסלמת המאבק עם טהרן (מה שלא צפוי לקרות, כי מבחינת האיראנים "החשבון סגור"). הם יוכלו לעשות זאת גם כשיעלה בידם, מסיבות שאינן נראות כרגע, לבחור את הזמן המקום הנכונים לנקיטת יוזמה התקפית – תוך שימור יתרון ההפתעה.
לכן, בואו נמנע מתגובה אלימה, ונותיר לקהילה הבינלאומית לבוא חשבון עם טהרן על מעשיה, ולאפשר לנו להתקדם הלאה במשימות המשמעותיות מאוד בהן ישראל עוסקת כיום – השלמת הלחימה ברצועת עזה, הגעה להסדר והחזרת חטופינו; הכאת חזבאללה בלבנון, הסרת איומיו על כלל המדינה, והשבת פליטי הצפון לביתם; והמשך הטיפול בטרור בתוככי ישראל, שממשיך לגבות מחירים כבדים.
מתקפה יזומה שלנו על יעדים באיראן תפתח מחדש את ה"חשבון": הם יראו חובה "להחזיר" לישראל וחוזר חלילה. ניכנס לסחרור של מלחמת התשה לאומית ודתית עם הפרסים, אומת ענק רבת יכולות
ראש השנה עבר ב"שלום" יחסית, נשמח לשקט ביתר חגי תשרי, ושהפעם – "שמחת תורה" תהיה שמחה שלמה.
ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם