הפוסט הזה הוא תיאור השתלשלות האירועים ברצף דייטים עם נושא נשק, ותובנה מתבקשת, לפיה מאזן הכוחות המגדרי הוא בכלל הפוך ממה שחשבנו

לפני תקופה יצאתי עם הפוסטר הכי אמיתי שפגשתם. יציר דמיונם של הפרסומאים של קולגייט: אציל, ג'נטלמן, יפהפה, חכם. אחד המושלמים – חוץ מדבר אחד. הוא היה נושא נשק.

לפני תקופה יצאתי עם הפוסטר הכי אמיתי שפגשתם. אחד המושלמים – חוץ מדבר אחד, שלקח לי שבועות להבין. חיבקתי אותו מאחור והרגשתי ברזל. הרמתי את החולצה וראיתי אקדח מחובר לחגורה שלו

לקח לי כמה שבועות להבין את זה, ברגע פסטורלי על הים בתל אביב, חיבקתי אותו מאחור והרגשתי ברזל. הרמתי את החולצה וראיתי אקדח מחובר לחגורה שלו שם. "תראה לי רישיון" אמרתי ביובש. הראה לי מיד.

זה עשה היגיון אבל לא באמת שיקף כלום. אדם, גבר, שנושק ל-1.90 מ' – לא אמור לחוש מאוים מכלום במרכז תל אביב. אם אני הצלחתי לשרוד בלי נשק חם, הוא בטח יסתדר. 

"אנחנו חיים במקום מסוכן", ענה בתשובה לשאלתי למה הוא צריך את זה עליו, והזכיר את פיגוע הירי בדיזינגוף ב-2016. גיחכתי לעצמי. באמת מר מושלם, אנחנו חיים במקום מסוכן? תרגיש פעם מה זה להסתובב בלי נשק ושגברים מכל המינים וכל הסוגים מתקרבים, נוגעים, פונים אליך כאילו אתה חפץ בשוק.

גיחכתי לעצמי. באמת מר מושלם, אנחנו חיים במקום מסוכן? תרגיש פעם מה זה להסתובב בלי נשק, ושגברים מכל הסוגים מתקרבים, נוגעים, פונים אליך כאילו אתה חפץ בשוק

ומה עם תודעת החפץ שקם לתחיה הזו, שפורצת כל מחסום מגדרי בדרך, ועונה לכל אחד כזה באותה המטבע ממש? בלי אקדח על החגורה, בידיים חשופות. מול עבריינים, נרקומנים, שיכורים וסתם חלאות. בחורה, לבד. על מי אתה בא? 

אבל תודעת הנשק הישראלית מסועפת. היא מתחילה בתנ"ך, בייצוג סמנטי של כלי זין, והיום מנוהלת בעיקר על רקע יחסי סחר בנשק גלובאליים, בהם ישראל מובילה.

בדרך היא עברה בכיבוש הארץ ומקור לגאווה לאומית בכל הנוגע לפיתוחים טכנולוגיים, ויכולותיה של סטארט אפ ניישן להציב עצמה בחוד החנית של תעשיית אמצעי המלחמה.

רק השבוע פורסמה כתבה אודות יוצאי יחידת 8200, המנווטים את הידע שרכשו בצבא לפעילות סייבר, שעשויה ביום מן הימים גם לפגוע בישראל ישירות. זאת תמורת תנאים ושכר של שייח סעודי. בכל מה שקשור לנשק אנחנו מעצמה

רק השבוע פורסמה כתבה אודות יוצאי יחידת 8200, המנווטים את הידע שרכשו בצבא לפעילות סייבר, שעשויה ביום מן הימים גם לפגוע בישראל ישירות, וזאת תמורת תנאים ושכר של שייח סעודי. בכל מה שקשור לנשק אנחנו מעצמה.

אבל לי לא היה אכפת לי אם הוא היה שבכני"ק ולא יכול להגיד לי, גם אם ניסה רק לרמוז ואני כמובן העדפתי להתעלם. גבר נושא אקדח זה מפחיד, ופחד משתק מערכות יחסים. הסיפור בינינו נגמר בגלל האקדח. לא יכולתי לשאת מחשבה שיש בחדר כספת ובתוכה יש אקדח. זה הפחיד אותי.

וזה לא שאקדח הוא כלי הרצח היחיד. אמנם שליש מהנרצחות נרצחות בידי נושאי נשק ברישיון, אך ראינו כבר שעם מעט יצירתיות אפשר לרצוח גם בלי אקדח (אבל אם כבר נרצחת תשתדלי שזה יהיה באקדח. יותר מהיר).

לא שאקדח הוא כלי הרצח היחיד. אמנם שליש מהנרצחות נרצחות בידי נושאי נשק ברישיון, אך ראינו כבר שעם מעט יצירתיות אפשר לרצוח גם בלי אקדח (אבל אם כבר נרצחת תשתדלי שזה יהיה באקדח. יותר מהיר)

אני מנסה לחשוב על החיים של אסתי אהרונוביץ' ז"ל, הנרצחת האחרונה במצעד הדמים המגדרי. היא בטח היתה מאושרת, לא? בית במושב, ילדים, נכדים, טיולים בחו"ל. מבחוץ הכל נראה צלופן וחלומי. מבפנים כנראה שפחות, שכן היא רצתה להיפרד.

כמוה גם מיכל סלה ומריה טל זכרונן לברכה, לא רצו להיות יותר עם האיש. הן סיימו את חייהן בגלל הרצון האישי. הן למעשה נרצחו כי ראו אחרת מבני זוגן את מערכת היחסים בה הן נמצאות.

התקציבים לתכנית לטיפול באלימות במשפחה על המדף, לצד יתר העניינים הדורשים טיפול. ממשלת ישראל עסוקה בעצמה, ולמעשה השר ארדן פועל לקדם תכניות לחלוקת נשק רבה יותר. בואו פשוט נודה בזה, הממשלה רוצה שנמות. גם ככה יש פה יותר מדי אנשים, וככל שיש יותר אנשים ככה יש יותר בעיות אז עדיף כבר לחלק נשק, זה חוסך בהוצאות אחרות.

התקציבים לתכנית לטיפול באלימות במשפחה על המדף, לצד יתר העניינים הדורשים טיפול. ממשלת ישראל עסוקה בעצמה, ולמעשה השר ארדן פועל לקדם תכניות לחלוקת נשק רבה יותר. בואו פשוט נודה בזה, הממשלה רוצה שנמות

(המלצה אישית: אם תקף אותך אדם תחזירי לו הכי חזק שאת יכולה ובכל אמצעי אפשרי. אל תפחדי ואל תוותרי, תלחמי חזרה כי את יכולה וחזקה ברוב המקרים יותר ממנו. בגלל זה הוא מסתובב עם אקדח).

דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.