הברית בין ישראל ליהדות ארה״ב הגיעה לנקודת רתיחה

יהודי ארצות הברית הבינו שהכוח שלהם הוא בכמות ● התוצאה: כולם מתקבלים שם בבתי הכנסת - הומואים, לסביות, טרנסג'נגדרים, ילדים למשפחות מעורבות וגם רפורמים, רחמנא ליצלן ● עכשיו הם יוצאים נגד הממסד הדתי השמרני בישראל

24/05/2019 03:55
נשות הכותל (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

שני המועמדים לראשות ממשלת ישראל – בנימין נתניהו ובני גנץ – המריאו בשיאה של מערכת הבחירות האחרונה לארצות הברית, כדי להופיע בכנס של השדולה היהודית החזקה ביותר בעולם, איפא"ק.

נתניהו אמנם ניצל את הביקור כדי להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ואף לא נאם בסוף בפני באי הוועידה בשל ההסלמה שאירעה באותה עת בדרום. אולם, עצם ההחלטה של השניים לנטוש את מערכת הבחירות בישראל ליממה קריטית מעידה על חשיבותו של המוסד הזה.

בני גנץ נואם באיפאק, 2019 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

בני גנץ נואם באיפאק, 2019 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

עם זאת, השנה – בשונה משנים קודמות – נדמה כי גם נתניהו וגם גנץ ביקשו לפנות לקהל בישראל מעל ראשיהם של יהודי ארצות הברית, ולחזק (נתניהו) או ליצור יש מאין (גנץ) את תדמיתם כמנהיגים בינלאומיים, מבלי לתת מענה של ממש לנושאים שבאמת מעסיקים בימים אלה את יהודי ארצות הברית.

תפוח האדמה הלוהט הזה יהיה בין הסוגיות הראשונות שבהן יצטרך נתניהו לטפל, אם וכאשר יצליח להקים ממשלה חדשה, בצל החקירות נגדו.

"תפקידי הוא לפתוח דלתות ליהדות"

מי שרוצה להבין את הקרב המתנהל על אופיה של יהדות ארה״ב, ועל אופיו של הקשר הזה עם ישראל, מוזמן לבקר בבית הכנסת הרפורמי "רודף שלום", הממוקם לא רחוק ממטה ה-CIA, בפרבר של וושינגטון הבירה.

בקומפלקס המרשים, שקירותיו מעוטרים בצילומי ישראל, מתפללים 5,000 איש מ-1,700 משפחות, שב-700 מהן אחד מבני הזוג אינו יהודי.

"אני ציונית מהשמאל ומאוד חשוב לי לבנות קשרים עם ישראל. יש לנו דעות מגוונות על ישראל, ותפקידי הוא לפתוח אליה דלתות רבות ככל האפשר", מסבירה אמי שוורצמן, הרבה של בית הכנסת ב-18 השנים האחרונות. "למשפחות מעורבות, שמגדלות את ילדיהן כיהודים לכל דבר, אני אומרת: תודה רבה לכם.

"אני אומרת להם תודה, כי כל אלה שמגיעים לבית הכנסת, החליטו להיות יהודים ולגדל את ילדיהם כיהודים"

"אני אומרת להם תודה, כי כל אלה שמגיעים לבית הכנסת, החליטו להיות יהודים ולגדל את ילדיהם כיהודים. הבעיה היא עם אלה שמגדלים את ילדיהם מחוץ לבית הכנסת וללא הדת היהודית, כי אותם אנחנו מאבדים".

הדרך לגיבוש תפיסה יהודית פלורליסטית לא הייתה פשוטה גם עבור שוורצמן. "בשנת 1990, כשקיבלתי את ההסמכה, סירבתי לנהל טקסי נישואים מעורבים", היא אומרת. "רק ב-2008 שיניתי את דעתי, והגעתי למסקנה, שאם אנשים מחליטים לקיים בית יהודי, צריך לעמוד לצידם, ולחזק את הקשר שלהם ליהדות.

"היום אני מחתנת גם זוגות גאים. יש לנו בבית הכנסת משפחות עם שני אבות או שתי אמהות ותלמידים טרנסג'נדרים וגם תאי השירותים שלנו מותאמים אליהם. כולנו נבראנו בצלם אלוהים, ואנחנו חייבים לכבד את האנושיות. אני פועלת מתוך דאגה לעתיד העם היהודי, ולא אכפת לי מה חושבים האורתודוקסים".

אבל לצעירים שגדלו והתחנכו כיהודים רפורמים אצל הרבה שוורצמן, בהחלט אכפת מה חושבים. כשהם מגיעים לביקור בארץ, הם מגלים כי האורתודוקסים השולטים ברבנות בישראל, אינם מכירים ביהדותם.

כך קרה לדב כהן, בן 24, בוגר אוניברסיטת אוהיו ותושב העיירה וינה במדינת וירג'יניה, שהגיע לישראל עם "תגלית" – תכנית במימון משותף של ממשלת ישראל ותורמים אמריקאים, המביאה צעירים יהודים אמריקאים לביקור קצר בארץ.

"גיליתי שלמרות ששני הוריי יהודים, אני לא אוכל להתחתן בישראל, בגלל שאני רפורמי ולא מכירים ביהדות שלי. מאז, קשה לי לראות את ישראל כמדינה של העם היהודי"

"כשהגעתי לישראל גיליתי שלמרות ששני הוריי יהודים, אני לא אוכל להתחתן בישראל, בגלל שאני רפורמי ולא מכירים ביהדות שלי. מאז, קשה לי לראות את ישראל כמדינה של העם היהודי. זו רק מדינת היהודים האורתודוקסים".

מסובך עוד יותר הוא סיפורם של ילדי בני זוג מעורבים. דניאל סיאנס, 24, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, גדלה כילדה בבית הכנסת "רודף שלום" ומתגוררת כיום בפרבר של וושינגטון. גם היא ביקרה בארץ עם "תגלית" וחזרה לארה"ב בהלם. דניאל היא בתם של זוג דיפלומטים העובדים במשרד החוץ האמריקאי, ונדדו במשך השנים במסגרת שליחויות ברוסיה, רומניה, פורטוגל, קובה ופולין.

"ישראל היא מדינה נהדרת וכולם היו מאוד ידידותיים", היא אומרת, "אבל היה לי עצוב לגלות שהיהדות שלי לא מקובלת דווקא בישראל".

ילדים ישראלים מקבלים את פניהם של עולים חדשים מארה"ב, 2004 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

ילדים ישראלים מקבלים את פניהם של עולים חדשים מארה"ב, 2004 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

סם רסן, סטודנט בן 20, סייר בישראל לפני חמש שנים במסגרת משלחת של בית הכנסת. כשביקר בכותל, החל רב שהיה שם לכרוך תפילין על ידו, ותוך כדי שאל אותו אם אמו יהודיה. סם השיב לו שאביו יהודי, ונדהם מתגובת הרב.

"באותה השנייה הסיר הרב את התפילין מהיד שלי והסתלק", הוא משחזר. "הרגשתי מושפל ולא רצוי. אני תומך גדול של ישראל ואהיה הראשון להגן עליה בקולג' מול ה-BDS, אבל עצוב לי לחשוב שאני לא רצוי בישראל".

המספרים מדברים בעד עצמם

"רודף שלום" נוסד 12 שנה לפני מדינת ישראל, ובדומה לבתי כנסת אחרים בארה"ב, הוא מהווה מרכז קהילתי ליהודים. פועלים בתחומו גני ילדים, בית ספר ביום ראשון ותנועת נוער. עם המתפללים שם נמנים ראש ארגון היהודים במפלגה הרפובליקנית מט ברוקס; ראש מטה סגן הנשיא דיק צ'ייני, סקוטר ליבי; עיתונאים בכירים; וכן אנשי ממשל שכיהנו תחת קלינטון, בוש הבן ואובמה.

אבל המרכזיות של בית הכנסת בהוויה המקומית, אינה הסיבה היחידה לכך שהמציאות בישראל יוצאת דופן בעיני הצעירים מ"רודף שלום".

במקרה הזה, המספרים מדברים בעד עצמם:

התנועה הרפורמית היא התנועה היהודית הגדולה בארה"ב, שחולשת על 35% מהיהודים המתגוררים בה. זאת לעומת 18% קונסרבטיבים, 10% אורתודוקסים, ו-5% המשתייכים לזרמים קטנים יותר ביהדות. 30% אינם קשורים לשום זרם.

ברק ומישל אובמה חוגגים את חנוכה בבית הלבן (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

ברק ומישל אובמה חוגגים את חנוכה בבית הלבן (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

באופן כללי, בעוד שהיהדות האורתודוקסית שואפת לשמר את קיום המצוות ואת המסגרת ההלכתית, כפי שהיו לפני המודרניזציה במאה ה-19, הקונסרבטיבים (המסורתיים) והרפורמים (מתקדמים), מתאימים את עצמם לרוח הזמן.

עם זאת, ובאופן שעשוי להפתיע חלק מהישראלים, גם רבנים אורתודוקסים בארה"ב מהיחס של הרבנות בארץ לתנועה הרפורמית. אחד מהם הוא הרב ניסן אנטין, מבית הכנסת "בית שלום" בפוטומק.

"אני רב אורתודוקסי, אבל אני לא רב של יהודים אורתודוקסים בלבד", הוא אומר. "אני רב של כל היהודים. רבנים בארץ טוענים שהרפורמים אינם יהודים. זה כואב ולא נכון הלכתית. אינך יכול להיות לא יהודי רק בגלל הצורה שבה אתה מתפלל".

"בנוסף", מציין אנטיין, "הרב הספרדי הראשון, הרב עוזיאל, דיבר על זרע ישראל. אם האב יהודי והאם אינה יהודייה, הבן אינו יהודי, אבל הוא עדין זרע ישראל ויש לנו מחויבות לקרב אותו. אני לא מבין את הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים שנשארים כל כך-פרו ישראלים, למרות היחס המעליב שהם מקבלים מהרבנות בארץ. "אני לא יודע איך הייתי מגיב, אילו היו מתייחסים אלי כך".

שליטה כמעט מובנת מאליה

עבור הישראלים, השליטה האורתודוקסית ברבנות כמעט מובנת מאליה, אבל היהודים האמריקאים מתייחסים לנושא אחרת. הם מסבירים כי דוד בן-גוריון הפקיד את השליטה בממסד הדתי בידי האורתודוקסים – על אף שהיו אז במיעוט מספרי בהשוואה לזרמים אחרים ביהדות – כדי להשיג את תמיכתם הפוליטית.

באמריקה, כאמור, יחסי הכוחות שונים לחלוטין. בית הכנסת "עדת ישראל", שהוקם בשנת 1869, מהווה את ספינת הדגל של הציבור הקונסרבטיבי בארה"ב, עם 5,000 מתפללים, שהם שמנה וסלתה של הקהילה היהודית בוושינגטון.

מדי שבת מתפללים בו אנשי ממשל וחברי קונגרס, ועם חברי הקהילה נמנות שתי שופטות בית המשפט העליון, רות ביידר גינזבורג ואלנה קגאן, ועיתונאים כמו עורך ״האטלנטיק״ ג'פרי גולדברג ופרשן ״הניו יורק טיימס״, דייויד ברוקס.

יהודים באמריקה (צילום: AP Photo/Cliff Owen)

יהודים באמריקה (צילום: AP Photo/Cliff Owen)

בבית הכנסת הלא-אורתודוקסי הזה נאם הנשיא אובמה לציון חודש המורשת היהודית בארה"ב במאי 2015, ובו גם ביקרו מנהיג זכויות האדם מרטין לותר קינג, הדלאי למה וראש ממשלת ישראל גולדה מאיר. ב"עדת ישראל" גם התקיים טקס הבר מצווה של יובל רבין, בעת שאביו, יצחק רבין, כיהן כשגריר ישראל בארה"ב.

מי שעומד בראש "עדת ישראל" הוא הרב גיל שטיינלוף, שם את האצבע על לב ליבה של הבעיה עבור יהודי ארצות הברית: "ההפרדה בין דת לפוליטיקה קדושה עבורנו", הוא אומר. "קשה לנו לראות את השחיתות והאפליה, את הכסף שמועבר למפלגות הדתיות, ואת המנהיגים הדתיים המעורבים בפוליטיקה.

"ההצהרות שמשמיעים בעלי כוח בישראל כלפי יהודים לא אורתודוקסים, הן כל כך קיצוניות לאוזניים של היהודים כאן, שאנחנו מרגישים כמו בני דת אחרת".

התחזית של שטיינלוף ביחס לישראל וליהודים בארצות הברית קודרת. "השחיתות והאחיזה החזקה שיש לחרדים על התהליך הפוליטי בישראל, וכן טשטוש הגבולות שבין דת ופוליטיקה, מאיימים על ישראל ועלינו כאן בארה"ב", הוא אומר.

רבים בישראל אינם רואים עין בעין עם שטיינלוף – הן במערכת הפוליטית, הן בממסד הדתי, והן בציבור, שהורגל לכך שאירועים קריטיים בחייו נשלטים על ידי הרבנות.

אבל על דבר אחד מסכימים כמעט כולם: הברית ההיסטורית בין ישראל לבין הקהילה היהודית החשובה בארצות הברית הגיעה לנקודת רתיחה קריטית.