הסופר הנהדר אתגר קרת פרסם בגיליון "ידיעות אחרונות" שהוקדש לציון שנה ליום שאינו נגמר מכתב דמיוני לאמו המנוחה. היא הלכה לעולמה לפני כחמש שנים. בנה התנצל על השהיית מכתבו לאימא. "פשוט חיכיתי", כתב, "לקצת חדשות טובות שבהן אוכל לשתף, והן בוששו לבוא".
אתגר קרת כתב בסיום מכתבו: "מודה שבזמן שרבים אחרים נוהגים לומר שהם שמחים שההורים שלהם כבר לא בחיים כדי לראות מה שנהייה מהמדינה שעבורה הקריבו כל כך הרבה, אני מצטער יום יום שאתם כבר לא כאן. אני בטוח שאם הייתם חיים, כבר הייתם עושים כאן קצת סדר. או לפחות מצליחים, כמו תמיד, למצוא בכל האפל והעכור הזה איזה שביל מאיר של תקווה".
קרת במכתב לאמו: "אני מצטער יום יום שאתם כבר לא כאן. אני בטוח שאם הייתם חיים, כבר הייתם עושים כאן קצת סדר. או לפחות מצליחים, כמו תמיד, למצוא בכל האפל והעכור הזה איזה שביל מאיר של תקווה"
למקרא מכתבו של קרת אני חוזרת וחושבת על המתים הפרטיים שלי. ברבות השנים הם הולכים ומתרבים. אנשים מתים כבר מאכלסים את כל זיכרונותיי – היפים ומעוררי הנוסטלגיה וגם המרים והקשוחים. ביניהם בני משפחה, חברים וחברות קרובים, מכרים מהעבר המתרחק, קולגות, וגם אנשים פוגעניים שהותירו משקעים מרים.
אני חושבת שוב ושוב על כמה חברות קרובות שאיבדתי כי הן הלכו לעולמן. האם כביטויו של אתגר קרת הן היו "מוצאות שביב של תקווה"? מה הן היו חושבות עכשיו על אירועי האימים המתחוללים כאן בשנה האחרונה מאז ה-7 באוקטובר, אותו יום שאינו נגמר ועדיין אין רואים את סופו? אולי ההצלחות האחרונות בלבנון מסמנות איזשהו פתח לתקווה.
אני חושבת על חברתי צ' שהייתה עיתונאית וסאטיריקנית בעלת הומור דק, מעודן. זיכרונות הילדות הראשונים שלה היו נטועים בשואה. היא חיה בפולין, בת תשע, בתום מלחמת העולם השנייה. לאחר מותה של צ' בגיל 74 עקב סיבוכי סכרת, שמעתי מילדיה שאימם לא דיברה איתם על השואה. הסכר נפרץ לאחר שנולדו הנכדים. הם כבר שמעו סיפורים של סבתא על ימיה כילדת שואה.
צ' התקשתה מאוד לשמוע על אסונות וטרגדיות שאירעו למכרינו השותפים. אני קישרתי את רגישותה היתרה לעברה בשואה. ניסיתי להימנע, לא תמיד בהצלחה, מלדבר אתה על אירועים קשים. איך צ' הייתה שורדת את אימי השנה האחרונה?
צ' התקשתה לשמוע על אסונות שאירעו למכרינו השותפים. קישרתי את רגישותה לעברה בשואה. ניסיתי להימנע, לא תמיד בהצלחה, מלדבר אתה על אירועים קשים. איך הייתה שורדת את אימי השנה האחרונה?
אני מתקשה להאמין שהיא הייתה מחזיקה מעמד. אולי הייתה מנסה להכחיש ולהדחיק את המצב. נמנעת משמיעת חדשות ואוסרת על בני משפחתה לדבר בחברתה על האימים. אני חוששת שמא הזוועה העכשווית הייתה הורגת גם אותה.
ומה היה כיום בפי ר' שהלכה לעולמה ואבדה לי לפני 23 שנים? היא עבדה בעיתון כמגיהה מקצוענית וקפדנית. סרטן גרורתי דרגה 4 קטל אותה בייסורים איומים, על סף גיל 60. ר' סירבה להעלות בדעתה כמעט עד יומה האחרון שמחלתה סופנית. "לא תיארתי לעצמי שאני אהיה בת 60", אמרה לי ביום הולדתה ה-59, ימים אחדים לאחר שמחלתה אובחנה. היא מתה לאחר שבעה חודשים מייסרים, יומיים אחרי ה-11 בספטמבר, אסון הפלת התאומים בניו-יורק. והיא אכן לא הגיעה לגיל 60.
אני מתקשה לדמיין איך ר' הייתה מתמודדת עם אימי השנה האחרונה. היא נטתה במקצת להיסטריה והייתה לוקחת עמוק ללב כל גילוי של אי צדק וכל אירוע קשה. ודאי הייתה נטרפת מזעם על הפקרתם של יישובי העוטף והחטופים, על ההנהגה הביביסטית, על הטיפשות והשקרים. בוכה וצועקת, מוצפת חרדות ונופלת שוב ושוב עם כל "הותר לפרסום".
וחברתי ש', בעלת דוקטורט בפילוסופיה. מחשבתה המורכבת הגיעה לגבהים וריחפה כנראה מעל להבלי היומיום. פוליטיקה עניינה את ד"ר ש' חברתי כקליפת השום. גם אני לא מצטיינת בהבנה פוליטית. פוליטיקה מפלגתית על נפתוליה, עם הספינים, הטריקים והשטיקים, הילכה עלי תמיד שעמום. "רק לא להישלח לסיקור המסדרונות הפוליטיים", ביקשתי בעת היותי עיתונאית.
נטתה במקצת להיסטריה והייתה לוקחת עמוק ללב כל גילוי של אי צדק וכל אירוע קשה. ודאי הייתה נטרפת מזעם על הפקרתם של יישובי העוטף והחטופים, על ההנהגה הביביסטית, על הטיפשות והשקרים
ש' הייתה החברה הראשונה שלי שהלכה לעולמה פתאום, בגיל 42. מותה הפתאומי היה טראומטי מאוד. היא הניחה בעל וילדה פעוטה בת שנתיים בלבד. הצצה בגוגל בישרה לי לשמחתי שהבת ירשה כנראה את הנטיות והכישרונות של אמה. היא שירתה בגל"צ ככתבת ובהמשך התקבלה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה במסלול של מחוננים.
קולגות שלי בעיתון שהיו תלמידיה של ד"ר ש' באוניברסיטה סיפרו שהרצאותיה היו ממש מופלאות. והיא הייתה גם כותבת מחוננת. אילו קמה לתחייה בדרך נס, אזי אני מניחה שעכשיו היא הייתה נהיית אזרחית מעורבת. תופסת במהירות, כדרכה, את הקרעים והשסעים ואת המחלוקות פוליטיות וניצבת מזועזעת וכועסת אל מול ההתרחשויות המבעיתות. אימי השנה האחרונה היו מחוללים בה ודאי טלטלה וחלחלה.
דמותה של ש' עדיין שמורה בזיכרוני במלוא חיותה. אני זוכרת היטב את יופייה, את חלומותיה הרומנטיים, את ההתאהבויות והאכזבות ואת סגידתה ליופי הנשי. אבל הזמן הכה רב שמפריד בינינו כבר יוצר ריחוק. הרבה דברים התחוללו והשתנו בחיי מאז שאיבדתי את ש'. אילו קמה לתחייה היא הייתה מן הסתם מתקשה להכיר את עולמי העכשווי. כבר קשה לי לנהל איתה שיחות דמיוניות.
ואילו עם ר' חריפת השכל שהלכה לעולמה לפני קרוב לתשע שנים אני משוחחת בדמיוני כל הזמן. תובנותיה החכמות, האנליטיות, חסרות לי מאוד. אני שואלת לדעתה כמעט על כל דבר ועניין וגם מרבה לצטט את אמירותיה המבריקות.
אילו ש' קמה לתחייה בדרך נס, אני מניחה שהייתה נהיית אזרחית מעורבת. תופסת במהירות, כדרכה, את הקרעים והשסעים והמחלוקות פוליטיות, וניצבת מזועזעת וכועסת אל מול ההתרחשויות המבעיתות
"זאת מורשת א'", אומרים במשפחה בלגלוג כלשהו. א' הירושלמית, היסטוריונית גדושת חכמה וידע התמודדה עם סרטן במהלך שבע שנים. ההתדרדרות חלה בשנת חייה האחרונה. וגם אז היא הייתה מפוכחת, ניסתה להיות אופטימית, וכדרכה המשיכה להתעניין גם בעולם ומלואו, במה שחורג אל מעבר לצרותיה הפרטיות.
שיחותינו הטלפוניות התכופות, הממושכות, היו נפתחות בדיבור פרטני על החולי. אחר כך הפלגנו, כמו תמיד, לנושאים אחרים. דיברנו על פוליטיקה ופוליטיקאים, על ספרות וסופרים, על עיתונות ועיתונאים, על בני משפחה, על עולמם של רופאים ועל אבחנות "אנתרופולוגיות" שצברנו במהלך אשפוז בבית-חולים. גם פטפוטי רכילות השתלבו בשיחותינו האינסופיות וגם דיונים על מצב האומה.
א' גדלה בבית דתי, הוריה היו חסרי השכלה. ולמרות זאת הצטיינה מאוד בלימודיה. אחר כך למדה היסטוריה באוניברסיטה העברית ועבדה ברדיו "קול ישראל" כעורכת תוכניות תעודה. בשנים הבאות, עד לפרישתה לגמלאות, הייתה חוקרת שואה ב"יד ושם". בנעוריה חזרה בשאלה. בגלל תחושה ברורה, אמרה, שאין אלוהים. עם זאת היא לא ניתקה ממשפחתה והמשיכה לכבד את הדת והדתיים, אפילו חרדים היא כיבדה. בנעוריה הצטרפה ל"שומר הצעיר" ובהמשך הרחיקה והקצינה עד לשמאל קיצוני. זה היה בזמן שקדם להיכרותנו. כעבור שנים, איני זוכרת מתי בדיוק, היא נהייתה ימנית וביביסטית מוצהרת. אפילו פעילה בסניף הליכוד הירושלמי.
היא הודתה בגילוי לב בנטייתה להתגרות במילייה החברתי שלה, להיות אנטי ולעצבן. אני טענתי כלפיה שהיא ודאי לא חושבת שדביקות פנאטית ב"נחלת אבות" מצדיקה את אימי הכיבוש. את יותר מדי אינטיליגנטית, טענתי, מכדי לאמץ אמונה מופרכת כזאת. אמרתי שהיא מזכירה לי את מקרה עירית לינור שגם היא חצתה את הקווים, "ערקה" לימין, וכך היא מתריסה נגד המילייה החברתי שלה ומשמיעה אמירות פרובוקטיביות מחוללות טלטלה כגון השוואת מפגיני בלפור לכינים. לינור עצמה ודאי לא מאמינה בקביעה שכזאת. א' הביעה הסכמה עם דברי על עירית לינור. ובכך בעצם העידה בעקיפין על עצמה.
בנעוריה הצטרפה ל"שומר הצעיר" ובהמשך הרחיקה עד לשמאל קיצוני. כעבור שנים, איני זוכרת מתי בדיוק, היא נהייתה ימנית וביביסטית מוצהרת. אפילו פעילה בסניף הליכוד הירושלמי
מה א', חברתי המנוחה, הייתה אומרת עכשיו? אני חוששת שהיא לא הייתה מתנערת מהביביזם. מזדעזעת, כמו בעבר, מהדמוניזציה שהשמאל עושה לדמותו של בנימין נתניהו. דעותינו היו חלוקות, כמו בעבר, לפני מותה המכאיב, גם הפעם.
חברה נוספת שלי, ע' המתוקה, עדיין חיה וקיימת. אבל למרבה הצער היא כבר לא מי שהייתה. הייתה טובה, נבונה, נעימה, חיננית, וכל-כך נשית. לפני קרוב לשלוש שנים ע' אובחנה כלוקה בדמנציה. כאשר "בישרה" לי על כך היא הייתה עדיין צלולה ותקשורתית, אבל סבלה משכחה הולכת וגוברת. ההתדרדרות הייתה צפויה ומהירה. התקשורת בין שתינו כבר אינה אפשרית. וזה כל כך מצער. צר לי על ע' וקצת גם על עצמי ששוב איבדתי חברה.
ע' נולדה וגדלה באחד מקיבוצי העוטף. אחותה עדיין שם. היא הייתה בת חמש וקצת בימי מלחמת השחרור שנשמרו בזיכרונה. חברי קיבוצה בלמו בגבורה את התקדמות הצבא המצרי, אבל נאלצו לסגת מהקיבוץ לאחר שהתברר כי אין סיכוי להדוף את המצרים. כעבור כחצי שנה קיבוצה של ע' שוחרר על-ידי כוחותינו וחבריו חזרו לביתם והסתערו על מלאכת השיקום.
במהלך הקרבות ילדי הקיבוץ פונו ליישוב עורפי, כמו ילדי קיבוצים אחרים שבשטחם התנהלו קרבות. "מבצע תינוק" – כך נקרא מבצע הפינוי הלילי. אני זוכרת את סיפוריה של ע' על הפינוי ועל תקופת הפליטות שנמשכה מספר חודשים.
מה ע' הייתה אומרת עכשיו על אסונם של יישובי העוטף? קשה לדעת, כי דעתה התבלעה – כך אומרים בלשון צחצחות ספרותית. בעגה מדיצינית מפחידה מדובר כאמור על דמנציה. ע' הקודמת, הצלולה, הייתה ודאי מזועזעת עד עמקי נשמתה. אבל מנסה להאמין בהתחדשות ובפריחה מחודשת של קיבוצי העוטף.
גם א"ת, חברת ילדות נאמנה מהקיבוץ, עדיין חיה וקיימת. מתגוררת עם משפחתה צפונית לחיפה. אבל גם היא חומקת ממני בהדרגה. בחודשים האחרונים א"ת נשמעת מבולבלת למדי ואני חוששת שהיא לוקה בהתחלה של דמנציה. אני לא מעזה לשאול את בעלה המסור האם זהו אכן המצב, כי אולי הוא עדיין מסתיר זאת – שמא הוא עלול להיפגע.
מה ע' הייתה אומרת על אסונם של יישובי העוטף? קשה לדעת, כי דעתה התבלעה. ע' הקודמת, הצלולה, הייתה ודאי מזועזעת עד עמקי נשמתה. אבל מנסה להאמין בהתחדשות ובפריחה מחודשת של קיבוצי העוטף
א"ת נהגה לעדכן אותי בחדשות מקיבוץ הולדתנו, יש לה שם בני משפחה והיא עדיין מבקרת בקיבוץ. היא הייתה מדווחת לי בעיקר על קטסטרופות. מי חלה, מי התגרש, מי נוטה למות ומי חלילה מת. עכשיו, כאמור, היא מבולבלת למדי ודיווחיה השתבשו. לפני חודשים אחדים היא פחדה מאוד מהסלמה בלבנון. לאחרונה טילים וכטבמ"ים כבר הגיעו אל שכונת מגוריה. אבל אני מתקשה לברר האם היא פוחדת ומה היא יודעת על המצב.
הרבה אובדנים נלווים להזדקנות. אובדן חברים הוא אחד הקשים שבהם. חברים וחברות קרובים מתים או שוקעים. מתמעטים האנשים שאפשר לדבר איתם בגובה העיניים.
"הבדידות היא תאומתה של הזקנה", כתב לפני שנים גרונטולוג נודע ששמו פרח מזיכרוני. מה נשאר? בעיקר היאחזות בעוגן המשפחה. כך, במקרה הטוב המשפחה עודנה אי של שפיות.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם