גם בתוך החושך הגדול מפציעות מדי פעם קרני אור. "יֵשׁ גַּם נַחַת, גַּם מַשֶׁהוּ נַחַת / בְּתֵבֵל הַנוּגָה הַזֹּאת", כמאמר המשוררת רחל בשיר "ליד החלון". נזכרתי לאחרונה בפסוק השיר הזה בעקבות בשורה משמחת – הפרסום אשר לפיו תוכנית הטלוויזיה "חדר מלחמה" המשודרת בערוץ 13 לא תורד מהמרקע כפי שתוכנן תחילה. היא תמשיך לרוץ לפחות עד 2025. בהודעה שפרסמה הנהלת הערוץ צוין:

"התארכות המלחמה והתרחבותה, לצד האתגרים שבפניהם ניצבת עתה ישראל, מצריכים המשך של שידור תוכנית אקטואליה המקדימה את החדשות".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

רביב דרוקר ימשיך אפוא לנווט את הפאנל האינטליגנטי של אנשי שמאל. אני אוהדת מושבעת של התוכנית ושל דרוקר – שדרן, עיתונאי חוקר, פובליציסט ופרשן חכם. אבל למרבה הצער אני מחמיצה חלק ניכר מדבריו, כי הוא מדבר בקצב ספידי, אץ-רץ ובולע מילים.

אני אוהדת מושבעת של התוכנית "חדר מלחמה" ושל דרוקר – שדרן, עיתונאי חוקר, פובליציסט ופרשן חכם. אבל למרבה הצער אני מחמיצה חלק ניכר מדבריו, כי הוא מדבר בקצב ספידי, אץ-רץ ובולע מילים

זאת מכה נפוצה למדי, ודרוקר אינו חריג. יונית לוי הוותיקה, מגישת החדשות היפה להלל מערוץ 12, דווקא לא לוקה בקצב דיבור ספידי והערותיה בשידור נבונות. אבל היא מעצבנת המוני צופים. טוקבקיסטים מרבים להתלונן שדיבורה מתלעלע, לא ברור, לעתים עמום. שלפעמים נדמה כי יונית מלחששת אל עצמה, וקולה נחלש בסופי משפטים. ותספורת הקארה שלה מסתירה שוב ושוב את מחצית פניה היפות.

*  *  *

שדרים ושדריות יורים משפטים בקצב הסטקטו. לפעמים הם נשמעים באוזני (האנכרוניסטיות?) כמו מכונת ירייה. בין אותם שדרים נורית יוחנן, הכתבת לנושא הפלסטינים של ערוץ כאן 11. נריה קראוס, אלופת הספיד, כתבת ערוץ 13 בארה"ב, או עמית סגל, הטלנט הימני הבכיר מערוץ 12. לעתים הוא אץ-רץ בקצב בלתי אפשרי.

ובקוטב השני – מגישות-עיתונאיות מופתיות כמו טלי מורנו מערוץ כאן 11, קרן מרציאנו מערוץ 12, או תמר איש-שלום הנהדרת. היא הגישה את מהדורת החדשות של ערוץ 13 במשך 11 שנים. הייתה אלגנטית, אינטליגנטית, וכל-כך ברורה ורהוטה. גם יופייה זכור לטוב.

אני תוהה ותמהה: האם יש הגיון בשיגעון הספידיות? אולי הוא מתבסס על אידיאולוגיה כלשהי? שמא לדובר הספידי יש המון מה לומר ועליו להסתדר עם מכסת הזמן המוגבלת? ואולי טרנד הדיבור המהיר נחשב לסממן של "צעירות" בניגוד לדיבור הפלגמטי של שדרים מזדקנים?

שמא לדובר הספידי יש המון מה לומר ועליו להסתדר עם מכסת הזמן המוגבלת? ואולי טרנד הדיבור המהיר נחשב לסממן של "צעירות" בניגוד לדיבור הפלגמטי של שדרים מזדקנים?

ואיך תוסבר הדיקציה המשובשת של רבים מבוגרי גל"צ, הנקלטים כידוע בהמוניהם בערוצים המסחריים? האם בקורסים הקודמים לקבלת חיילים לתחנה הצבאית לא עובדים בכלל על דיקציה סבירה?

אני נזכרת בגעגועים במרכז ההדרכה של רשות השידור המנוחה. השדרים בוגרי הקורסים שהתקיימו שם היו כולם מקצועיים ובעלי קול רדיופוני. כיום עדיין ניתן להבחין בפער איכות בולט בין קוראי החדשות ברשת ב' של רדיו כאן 11 לבין המבזקנים הצעירים מגל"צ, חלקם עילגים למדי, בעוד שקרייני כאן 11 משמרים כנראה את המסורת המקצועית של "קול ישראל" הזכור לטוב.

עיתונאי צעיר כתב בעבר ששרי רז פתטית. הוא לא נימק את קביעתו הבוטה, לא הסביר מה כל-כך פתטי בשדרית המעולה שהייתה מוותיקות הערוץ הראשון. שמא דיבורה הרהוט נשמע באוזניו פלגמטי ולכן מיושן וזקן? ראוי לציין ששרי רז ניחנה גם בקול ערב במיוחד. היא ועמיתותיה, ובראשן כרמית גיא ודליה מזור, פרצו תקרות זכוכית וסללו את הדרך לממשיכותיהן, נשות טלוויזיה שכמעט השתלטו כיום על הגשת החדשות.

כזכור לוותיקים שבינינו, נשים כתבות בודדות שהבליחו בעבר בחדשות הטלוויזיה והרדיו נדחקו בדרך כלל לנושאים "רכים" שנתפסו כ"נשיים" כגון בית, מטבח, אופנה, חינוך ילדים. משולש הנושאים הנחשבים, הקריטיים – פוליטיקה, כלכלה, בטחון – נשמר לגברים. וגברים הם ששלטו בהגשת מהדורות החדשות. היום, כידוע, נשים רבות משתלבות בתחומי סיקור הנחשבים ל"גבריים".

*  *  *

ומכאן לאילה חסון, האישה והתופעה. היא דווקא ברורה, רהוטה ומיטיבה להתנסח. אבל חסון היא שיאנית האגרסיביות, השתלטנות, החשיבות העצמית והביטחון המוחלט. היא נטולת ספקות כלשהם, מאלו הצודקות תמיד ונשמעת ככל יודעת, לפחות בעיני עצמה.

אני נזכרת בגעגועים במרכז ההדרכה של רשות השידור. בוגרי הקורסים שם היו מקצועיים ובעלי קול רדיופוני. עדיין ניתן להבחין בפער איכות בולט בין קוראי החדשות ברשת ב' של רדיו כאן 11 לבין מבזקני גל"צ הצעירים

ביום השנה ל-7 באוקטובר, אילה חסון השמיעה בערוץ כאן 11 מונולוג מדהים. "זאת הייתה השנה הקשה בחיי", היא הצהירה בפתח דבריה ובהמשך הציגה את עצמה כאשת מופת.

אני מצטטת מהזיכרון את המשך המונולוג. בשנה האחרונה חסון עובדת לדבריה 24 שעות ביממה. היא לא חדלה לעבוד גם בבית, בעת מנוחה. כי האירועים הקשים לא יוצאים לרגע מראשה. היא כואבת כל אובדן וכל מקרה טרגי. כל נרצח וחטוף וכל לוחם שנפל נכנסים עמוק לליבה. הפומפוזיות והבומבסטיות של איילה חסון הביכו אותי כל כך.

מדי פעם אני עורכת ניסוי בעת שידור תוכניתה היומית-הימנית "ישראל במלחמה". אני משתיקה את קול הטלוויזיה כדי שאוכל להתרכז בשפת הגוף של חסון ובסאבטקסט, תוך התעלמות מתוכן דבריה שמקוממים אותי לעתים קרובות.

ואז אני מתרשמת שוב ושוב מהשתלטנות התוקפנית שמשדרות זרועותיה המונפות לצדדים, מקטיעת דבריו של מי שחולק על דעתה, מהביטחון המוחלט. בקטעים דרמטיים שפתיה קפוצות ומבטה מטיל אימה.

נראה שאיילה חסון מספקת דוגמה קיצונית של תופעה עכשווית נפוצה למדי בקרב נשים שדריות. הן יותר אגרסיביות ונחרצות מעמיתיהן הגברים. כמובן בממוצע. הקביעה הזאת לא חלה על כולן. האגרסיביות המתלווה לפריצתן המבורכת אל קדמת המסך, אולי נובעת מחוסר ביטחון מסוים על רקע העבר של שוביניזם גברי שאפיין את אנשי הטלוויזיה, והמסורת הישנה של דחיקת נשות טלוויזיה לשוליים.

אולי הכוכבות של היום עדיין לא השתחררו מהתחושה שעליהן להוכיח את היותן כריזמטיות, קשוחות, חדות ונחושות לא פחות מהכוכבים הגברים. שסגנון של בולדוג המרסק מרואיינים עדיין נחשב כ"גברי".

מדי פעם אני עורכת ניסוי בעת שידור תוכניתה היומית-הימנית "ישראל במלחמה". אני משתיקה את קול הטלוויזיה כדי שאוכל להתרכז בשפת הגוף של חסון ובסאבטקסט, תוך התעלמות מתוכן דבריה

מהו הצפי, אילו דמויות נשיות ייראו על מסכינו בעתיד? מותר לקוות שהאגרסיביות הנשית תתמתן ותתפוגג בהדרגה, ככל שחלקן השוויוני של נשים בתחומים שנתפסו כ"גבריים" ייחשב כטבעי ומובן מאליו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.