בדיקת זמן ישראל סודות ושקרים על רצח נשים

בעקבות המחאה הציבורית על רצח נשים, הופצו בתקשורת נתונים המצביעים על שיעור הרציחות הנמוך בתוך המשפחה בישראל ● אבל עם הנתון האמיתי אף אחד לא רוצה להתמודד: בישראל חיות כ-200 אלף נשים מוכות, שאינן זוכות למענה הולם מצד הרשויות ● התכנית הממשלתית נגד אלימות לא מיושמת בגלל השיתוק הפוליטי ● חלק גדול מהתלונות למשטרה אינן מטופלות ● והסטיגמות לפיהן אלימות במשפחה מאפיינת רק את החברה הערבית פשוט אינן נכונות

אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto
אילוסטרציה

בחודש האחרון נרצחו שלוש נשים בישראל, לפי החשד בידי בני זוגן: אסתי אהרונוביץ', מריה טל ומיכל סלע. מתחילת 2019 נרצחו 12 נשים ישראליות, לפי החשד, בידי קרובי משפחתן – בני זוגן, בניהן, אחיהן ואבותיהן.

מקרי הרצח עלו לכותרות ועוררו רעש ציבורי והפגנות של ארגוני נשים תחת הכותרת "להפסיק את רצח הנשים" בדרישה ליישם את התכנית הממשלתית לטיפול באלימות במשפחה.

הרעש והמחאה עוררו תגובות-נגד לגלגניות של פוליטיקאים, עיתונאים ואושיות רשת מהימין. קלמן ליבסקינד, למשל, פרסם ב"מעריב" כתבה עם הכותרת "הקמפיין נגד רצח נשים מבוסס על עובדות מופרכות", שהראתה ששיעור רציחות הנשים בישראל נמוך גם בהשוואה בינלאומית וגם ביחס לרצח גברים.

ליבסקינד ושאר "מכחישי האלימות במשפחה" צודקים ביחס לעובדות לגבי רצח נשים, אבל הם בודקים את הנתון הלא נכון.

רצח הוא אירוע נדיר מאוד ורצח בתוך המשפחה נדיר עוד יותר. זאת הסיבה שהוא מעורר הד תקשורתי כה גדול. "סתם" אלימות בין בני זוג, לעומת זאת, היא תופעה נפוצה להחריד, במיוחד אלימות של גברים נגד נשותיהם (אבל גם להפך).

הסיכוי של אישה להירצח בידי בן זוגה הוא אחד לחצי מיליון, ואילו הסיכוי שבן זוגה יכה אותה גבוה מאחד לאלף. וגם אלימות בין בני זוג שלא נגמרת ברצח יכולה להפוך את חייה של הקרבן לגיהינום.

להלן העובדות.

8,000 תקיפות ו-7500 איומים בשנה

מנתונים שהציגה המשטרה לזמן ישראל, עולה כי מדי שנה מוגשות למשטרה כ-20 אלף תלונות על אלימות בין בני זוג. כ-300 מהתלונות על אלימות בקרב בני זוג עוסקות בעבירות מין, כ-8,000 מהן בתקיפה וכ-7,500 בעבירות איומים.

לפי משרד הרווחה, מדי שנה פונים כ-14 אלף אזרחים למרכזי המניעה והטיפול באלימות במשפחה, כשני שלישים מהתלונות הן של נשים שמתלוננות על בני זוגן.

אבל כל העוסקים בתחום מאמינים שהמספר האמיתי גבוה בהרבה, ולפי הערכות של ארגון ויצ"ו יש בישראל כ-200 אלף נשים מוכות – רובן כלל אינן מתלוננות.

"לקרבנות אלימות יש קושי רב לפנות ולדווח, סודיות ובושה", אומרת איילה מאיר, ראש אגף משפחה וילד בקהילה במשרד הרווחה.

"הרבה מאוד נשים מוכות, במספרים עצומים, חיות בפחד משתק ולא מתלוננות במשטרה, וגם לא פונות לרשויות הרווחה", מסכימה עורכת הדין יונית גזל, המתמחה בדיני משפחה ובתיקי גירושים על רקע אלימות. "מסיבה זו אני לא יודעת מה המספר האמיתי של קורבנות האלימות, ואני בספק אם מישהו יודע".

לדברי גזל, "האישה יודעת שגם אם הבעל קיבל צו הרחקה, הוא לא רואה בעיניים, והוא יכול לחכות לה בפינת הרחוב, אז היא מעדיפה לשתוק. יכול להיות שאיזוק אלקטרוני יעזור לאישה לברוח או להזעיק משטרה בזמן, אבל זה עוד לא קיים.

"הרבה נשים שותקות גם בגלל התלות הכלכלית בבני הזוג. הן אומרות לעצמן: אני אלך למשטרה ולרשויות, במקרה הטוב אקבל מקום במקלט, אבל ממה אתפרנס?בתחום הזה חל שיפור בשנים האחרונות. ככל שנשים נעשות עצמאיות יותר כלכלית ובעלות יכולת להתפרנס, יותר נשים מעזות להתלונן על אלימות".

מיכל סלה ואלירן מלול (צילום: מתוך פייסבוק)
מיכל סלה ואלירן מלול (צילום: מתוך פייסבוק)

אלפי תלונות של גברים מוכים בשנה

המדיה מוצפת במידע סותר, חלקו שקרי ומגמתי, על אלימות נשים כלפי בני זוגן. רוב הדיווחים בתקשורת, וגם פרסומים של גופים כמו אוניברסיטת ת"א, עוסקים רק באלימות נגד נשים, ומתייחסים לאלימות במשפחה ובין בני זוג כאלימות של הגבר נגד האישה, ומתעלמים מקיום אלימות מצד נשים – וזאת בניגוד לעובדות.

לפי נתוני משרד הרווחה, מתוך כ-14 אלף איש בשנה שפנו והופנו ל-113 מרכזי המניעה, הטיפול והשיקום באלימות במשפחה, בפועל טופלו בשנה שעברה רק 6,488 נשים מוכות ו-2,478 גברים אלימים

מנגד, פעילי "זכויות גברים" ועיתונאים המזדהים איתם מפיצים מידע שקרי שלפיו "אלימות נשים במשפחה נפוצה לפחות כמו אלימות גברית". בכותרת של כתבה שפורסמה באתר התעמולה "מידה", למשל, נקבע כי "שורת מחקרים בינלאומיים מלמדים כי מספר הגברים האלימים שווה בערך למספר הנשים האלימות".

למעשה, הטענה השקרית הזאת מבוססת על מחקר אחד על אלימות במשפחה שהתבצע ב-2009 בארה"ב, והתייחס גם ל"אלימות מילולית", כולל עקיצות ועלבונות, וממילא יש ספקות ביחס למידת מהימנותו.

כל מחקרי העומק ובדיקות הנתונים שנעשו בנושא בארץ ובחו"ל ועסקו באלימות של ממש – כלומר, אלימות פיזית או איומים באלימות פיזית – מצביעים על כך שאלימות בין בני זוג מגיעה משני המינים, אבל נפוצה הרבה יותר מצד הגברים.

כמה יותר? במשטרה סירבו לענות לשאלת זמן ישראל, כמה מהתלונות שמוגשות על אלימות בין בני זוג הוגשו גברים מוכים.

אבל לפי מחקר של מרכז המידע של הכנסת, שהתבסס על נתוני המשטרה, 69% מכ-17,600 אלף תיקי האלימות בין בני זוג שנפתחו ב-2017 הגיעו מנשים עקב אלימות של בני זוגן (כלומר, כ-12,150), 11% מהתלונות (כ-1,900) היו של גברים שהתלוננו על אלימות של בנות זוגם, וכחמישית (כ-3,500) היו תלונות הדדיות.

במחקרים השונים עלו הערכות שונות על כך, ולפיהן אלימות הגברים מהווה 60% עד 98% מכלל המקרים.

"בחלק מהמקרים, הנשים המוכות מחזירות באלימות וככה נוצרת אלימות הדדית", מסבירה עו"ד גזל. "הרוב המכריע של האלימות היא של גברים נגד נשים, אבל יש גם גברים מוכים, והרבה מהם לא מתלוננים. אצלם זה יותר מתוך תחושת בושה וחשש שיצחקו עליהם, וגם בגלל שיחס המשטרה לתלונות גברים מחפיר.

"לא רק שמזלזלים בהם וצוחקים עליהם, לפעמים השוטרים מגיעים לאישה המכה, והיא אומרת להם שהגבר הוא זה שהכה אותה, ובלי לבדוק הם הופכים את התיק ומוציאים את צו ההרחקה דווקא נגד הגבר".

גילה גמליאל (צילום: פלאש 90)
גילה גמליאל (צילום: פלאש 90)

בעיה של יהודים, לא רק של ערבים

אחת ההנחות הרווחות שנפוצות בציבור וברשת היא שאלימות בין בני זוג היא בעיקרה "בעיה של ערבים" ואולי גם של עולים חדשים.

הערבים והערביות מהווים כ-18% מאזרחי ישראל, וכמחצית ממקרי הרצח של נשים בידי קרובי המשפחה שלהן בשנים האחרונות היו של נשים.

על רקע זה, אינספור אנשי ציבור יהודים, ואף ערבים, הסיקו שגברים ערבים נוטים להיות אלימים כלפי נשים "מסיבה תרבותית".

"בחברה היהודית אין רצח על רקע תרבותי. בחברה היהודית רואים באדם שרוצח את אחותו רוצח שפל מנגד, בדואי שירצח את אחותו, בטענה שחיללה את כבוד המשפחה, יזכה בסביבתו לכבוד", כתב ליבסקינד, למשל, בכתבה שפרסם.

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, אמרה בנאום שנשאה בעבר את אותם סטראוטיפים במלים מעודנות יותר: "שיעור הנרצחות בחברה הערבית גבוה לאין שיעור מחלקן באוכלוסייה וזו מציאות שאין להשלים איתה. זו משימה לאומית, הדורשת מעורבות של גורמים רבים בממשלה, בחברה ובקרב אנשי הדת והרוח".

"ככל שאנו מנגישים שירותים, ומפתחים מענים עולה מספר הפניות. הממצאים בשדה המקצועי מוכיחים כי הפנייה לקבלת סיוע וטיפול מסייעת להפחתת הסכנה, ולהוצאה של הקרבנות וגם של הפוגעים ממעגל האלימות"

אבל רצח, כאמור, הוא אירוע נדיר מאוד, כל כך נדיר שקשה להסיק ממנו מסקנות סטטיסטיות וסוציולוגיות, מה גם שמקרי רצח נפוצים הרבה יותר בחברה הערבית, גם בין גברים, בשל התפקוד הלקוי וחוסר הנוכחות של המשטרה במגזר.

מה אומרים הנתונים על אלימות "רגילה" בין בני זוג בחברה היהודית והערבית? לפי הנתונים שהמשטרה העבירה לכנסת, 23% מהתלונות על אלימות של בני זוג הגיעו מנשים ערביות – יותר משיעור הערבים באוכלוסייה, אבל לא הרבה יותר.

ואילו לפי הנתונים של משרד הרווחה ומרכז אדווה, 41% מהשוהות במקלטים לנשים מוכות הן ערביות – כלומר, יותר פי שתיים משיעורן באוכלוסייה.

שיעור האלימות בקרב עולים חדשים גבוה גם הוא יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. העולים החדשים היוו בשנת 2015 כ-18% מאוכלוסיית ישראל. מנתוני מרכז המידע של הכנסת עולה שהאלימות נגד נשים עולות מהווה 28% מהאלימות נגד נשים, והאלימות בקרב זוגות עולים מהווה 21% מהאלימות בין בני זוג.

כך או כך, מהנתונים הללו ברור שבישראל יש עשרות אלפי נשים מוכות, אולי מאות אלפים, שאינן ערביות ואינן עולות חדשות, ושהאלימות בקרב בני זוג, בעיקר של גברים כלפי נשותיהם, היא ממש לא "בעיה של ערבים ועולים".

"אני נפגשת במסגרת העבודה שלי עם מאות נשים מוכות, כולן יהודיות, רובן הגדול ילידות הארץ", אומרת עורכת הדין גזל, "נשים שחיות בפחד מתמיד, שלא יודעות מתי תבוא ההתפרצות הבאה, ששותקות מרוב פחד".

חלק גדול מהתלונות אינן מטופלות

הנתון החשוב ביותר בנוגע לאלימות בין בני זוג היא שגם הקרבנות שכן מתלוננות על אלימות במשפחה אינן מקבלות מענה הולם.

לפי נתוני משרד הרווחה, מתוך כ-14 אלף איש בשנה שפנו והופנו ל-113 מרכזי המניעה, הטיפול והשיקום באלימות במשפחה, בפועל טופלו בשנה שעברה רק 6,488 נשים מוכות ו-2,478 גברים אלימים. עוד עולה מנתוני המשרד, כי ב-2018 שהו ב-13 מקלטי החירום לנשים נפגעות אלימות 682 נשים ו-1,011 ילדים.

"הטיפול הולך ומתרחב והולך ומשתפר, אבל אנחנו מודעים לעובדה שלא כל המקרים מטופלים", אומר לזמן ישראל בכיר במשרד הרווחה, "לא כל הקרבנות מעזות להמשיך ולשתף פעולה עם הרשויות, גם אחרי שכבר אזרו אומץ להתלונן. וכן, יש גם בעיה של תקנים ומקומות, ואנו ממשיכים להילחם כדי להרחיב אותם".

ב-2017 נראה היה שהמלחמה הזאת נושאת פרי משמעותי, כאשר הממשלה אישרה תכנית להרחבת הטיפול באלימות במשפחה, שכללה הרחבת המרכזים לטיפול בגברים אלימים ואיזוק אלקטרוני שלהם; הקמת 23 מקלטים לנשים וילדים והרחבת המקלטים הקיימים, הקמת 6 יחידות לשיקום תעסוקתי לנפגעות אלימות; והוספת עובדות סוציאליות דוברות שפות שונות.

"ככל שאנו מנגישים שירותים, ומפתחים מענים אנו רואים עלייה במספר הפניות. הממצאים מוכיחים כי הפנייה לקבלת סיוע וטיפול מסייעת להפחתת הסכנה, ולהוצאה של הקרבנות וגם של הפוגעים ממעגל האלימות", הצהירה איילה מאיר, המפקחת על הטיפול באלימות במשפחה במשרד הרווחה, עם אישור התכנית.

אבל מבדיקה שערכנו עולה עד כה הועברו רק 43 מיליון שקל מתוך 100 מיליון שקל שהוקצו לתכנית לטיפול באלימות במשפחה, כך שהיא קוימה באופן חלקי בלבד, בשל השיתוק הפוליטי, שלא מאפשר לכנסת ולממשלה לתפקד.

לפי הנתונים שמסרה המשטרה לכנסת, ליותר מעשירית מהחשודים באלימות כלפי נשותיהן נפתחו כבר 2-3 תיקים בעבר, ויש גם חשודים עם 12 תיקים.

ב-2016 הוגשו כ-2,800 כתבי אישום נגד חשודים וחשודות באלימות כלפי בני הזוג, וב-2017 – כ-2,800 – פחות משישית ממספר התלונות שהוגשו למשטרה.

ממשטרת ישראל מסרו בתגובה לכך כי "אלימות בין בני זוג דורשת טיפול והיערכות מיוחדת, כלל מערכתית, הן במישור החברתי והן במישור הפלילי. משטרת ישראל מתייחסת במלוא כובד הראש ומטפלת בכל תלונה או מידע בשיתוף פעולה מלא עם כל הרשויות הרלוונטיות.

"במשטרה קיים מערך ייחודי של חוקרים לטיפול בנושא אלימות במשפחה שעוברים הכשרה מקצועית מיוחדת. המשטרה פועלת בכל הכלים המצויים ברשותה מכוח החוק: מעצרים, כתבי אישום, צווי הרחקה נגד חשודים, ומענה משלים להגנה על קרבן העבירה בשיתוף גורמי הרווחה. בזכות פעילות נחושה של המשטרה בהקשר זה, לאורך השנים ניצלו חייהן של נשים רבות בישראל".

עוד 1,489 מילים
סגירה