למה רובנו מתקשים לשנות את דעותינו, לחולל מהפך בעמדותינו ואף לחצות את הקווים – לעבור משמאל לימין או להיפך? איך זה שדעותינו כל כך מקובעות?
שאלות אלה נידונו בתוכנית טלוויזיה מאלפת שהוקרנה לאחרונה בשידור חוזר בערוץ כאן 11, באישון הליל. החמצתי את התחלת התוכנית ולכן לא אוכל לנקוב בשם הפרופסור המנחה ובשמות המרואיינים בתוכנית, ביניהם מומחים וגם עמך. הקרדיטים של משתתפי התוכנית שפורסמו כנהוג בסופה הורצו על המרקע במהירות בלתי אפשרית. זהו נוהג נפוץ, מתסכל ולא הוגן. כי מגיע לעושים במלאכה שהצופים ידעו את שמותיהם ואנחנו, הצופים, רוצים לדעת מי הם השותפים להפקה.
פסיכולוג חברתי ופרשנית פוליטית הצביעו בתוכנית על הגורם העיקרי לקושי בשינוי עמדות: נאמנות לקהילה ולשבט וצורך בזהות קבוצתית. ומכאן גם נובעת כפיפות ללחץ חברתי שמפעילה עלינו סביבתנו הקרובה: מכרים, שכנים, חברים וגם בני משפחה. סנטימנטים לעברנו אף הם מקשים עלינו לשנות דעה. "אני אוהבת שירים ישנים שמחזירים אותי אל עברי", התוודתה בתוכנית מרואיינת קשישה.
פסיכולוג חברתי ופרשנית פוליטית הצביעו על הגורם העיקרי לקושי בשינוי עמדות: נאמנות לקהילה ולשבט וצורך בזהות קבוצתית. ומכאן גם נובעת כפיפות ללחץ חברתי שמפעילה עלינו סביבתנו הקרובה
מנחה התוכנית המלומד הזכיר מחקרים וניסויים, שמוכיחים את עוצמתן של השפעות העבר. אנשים שהקריבו הרבה למען הכת שלהם, השבט, הקהילה, מתעקשים לדבוק בגוף שאליו הם משתייכים, גם בעת משבר שמערער את אמינותו.
ועוד תופעה מוכרת שאומתה במחקרים וניסויים: אנשים מחפשים מידע שיחזק ויאשר את אמונותיהם ונוטים להתעלם ממידע שעלול לסתור את דעתם.
פסיכולוג חברתי דיבר על הקושי להתנהל בעולם כאוטי, להתמודד עם ספקות ואמביוולנטיות ולחרוג ממחשבה בינארית של שחור-לבן. דווקא הבורים, מעוטי הידע, הם יותר נחרצים בדעותיהם ממשכילים, המודעים לכך שהם לא כל יודעים.
* * *
ומה קורה למי שמעז לחצות בכל זאת את הקווים? הוא צפוי לגינוי, לגילויי ניכור ואף להוקעה בקהילתו, בסביבתו הקרובה וגם במשפחתו. "עריקתו" נתפסת כבגידה.
גם על כך דובר באותה תוכנית טלוויזיה. ישי שריד מתאר את התופעה המוכרת בספרו החדש "הפאנליסט". גיבור הספר, שי תמוז, הוא עיתונאי תרבות ופוליטיקה בולט למדי שחצה את הקווים – עבר משמאל לימין. בחלוף השנים מעמדו דעך עקב שינויים ברטוריקה של התקשורת. הוא נדחק לשוליים בעיתונו, חדלו ההזמנות להופעתו בפאנלים טלוויזיוניים. בעקבות "העריקה" לימין שוב דרך כוכבו.
ומה קורה למי שמעז לחצות את הקווים? הוא צפוי לגינוי, גילויי ניכור ואף להוקעה בקהילתו, בסביבתו הקרובה ובמשפחתו. "עריקתו" נתפסת כבגידה. ישי שריד מתאר את התופעה בספרו "הפאנליסט"
כתיבתו של ישי שריד שנונה ואירונית. אפשר לקרוא את ספרו כפרודיה על התקשורת, על פוליטיקה ופוליטיקאים, על חוצי הקווים המתפכחים ומתנערים מעמדותיהם הקודמות.
שי הגיבור מוכן למכור את נשמתו כדי לשוב אל אור הזרקורים, מסגל את דעותיו לציפיות של "מחנה הימין" ומתאמץ לשכנע את עצמו שהוא גילה את האור. הוא צובר תגובות של "יישר כוח" וגם סופג חרפות וגידופים עם גילויי בוז וניכור של שכנים ואנשים ברחוב. גם חבריו ובני משפחתו מסתייגים מהתנהלותו.
הנה קטע אופייני מתוך הספר "הפאנליסט":
"ישי הבין שבחוגים האלה נעשה מוקצה. הוא ראה בזה הוכחה לחיוניות ולעוצמה של מה שהוא עושה. כי אחרת לא היו כועסים עליו כל-כך. כל חייו הוא נזהר לא להרגיז אף אחד ולא הגיע לשום מקום, והנה זה קרה והשמים לא נפלו על ראשו".
ומה אומרת על חציית הקווים בתו בת ה-17 של הגיבור? היא אומרת, מסויגת, לאבא:
"חברים דיברו איתי עליך, זה מתחיל להיות בעיה".
שי שואל למה היא מתכוונת והבת עונה:
"אני לא רואה טלוויזיה. בטח לא את הערוץ הזה. אבל הם הראו לי כמה קטעים שלך שרצים ברשת. מה עובר עליך, אבא? מאיפה הזבל הזה מגיע? אני לא מכירה אותך כשאתה מדבר ככה. זה מפחיד".
"בטלוויזיה אני מציג פרסונה", ניסה להסביר. "זה לא באמת אני". "אל תתנצל, אמר לעצמו. ולבתו אמר: "שיניתי את דעתי. היום אני רואה דברים אחרת".
שי הגיבור מוכן למכור את נשמתו כדי לשוב לאור הזרקורים, מסגל את דעותיו לציפיות "מחנה הימין" ומתאמץ לשכנע את עצמו שגילה את האור. הוא צובר תגובות "יישר כוח" וגם גידופים וגילויי בוז וניכור
גם העיתונאי בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", היה בין הדוברים בתוכנית הטלוויזיה המדוברת. ציפר, כותב מבריק ומצחיק, חצה כידוע את הקווים ונהייה איש ימין.
בדבריו בתוכנית הוא חזר על סיפורו המוכר. הטריגר להתנערותו מהשמאל היה היכרותו עם שרה נתניהו. הוא גילה להפתעתו שרעיית ראש הממשלה המושמצת היא אישה נחמדה וחביבה. בהמשך הוא התפכח ונהייה מודע לתופעות דוחות כמו צביעות והתנשאות שמאפיינות, לטענתו, את השמאל.
"אבל זה לא אומר", הוסיף בני ציפר, "שאני מזדהה כל-כך עם כל עמדות הליכוד".
דבריו אלה מתקשרים לדעתי למקרה עירית לינור, עיתונאית וסופרת. רוב "המתפכחים" שחצו את הקווים ועברו ימינה הם אנשי תקשורת בולטים. ביניהם אברי גלעד, שי גולדן, גדי טאוב ואמנון לורד.
עירית לינור מפריחה מדי פעם אמירות מתגרות ופרובוקטיביות שמחוללות סערות חולפות. נדמה לי שהיא עצמה לא באמת מאמינה בכל התבטאות שיוצאת מפיה. ראה דבריה על השוואת מפגיני בלפור לכינים או הבעת התמיהה על התקשורת, שטרחה בכלל לדווח על הריגתה בג'נין של כתבת אל-ג'זירה. והלוא אותה כתבת, שירין אבו עאקלה, הייתה אנטי ישראלית.
לינור עצמה סיפרה לפני שנים בראיון ל"ליידי גלובס", מוסף הנשים המנוח של העיתון הכלכלי "גלובס", שאימא שלה שואלת: "אבל למה תמיד לעצבן?". והבת, לינור, עונה: "אם לא הייתי מעצבנת הייתי היום פקידה בבנק". כך היא חשפה בעצם חלק מקלפיה.
דומה שגם הדחף להתבלט גרם לה לחצות את הקווים, וכך להתריס ולהתגרות בשבט, בבראנז'ה שלה. הלוא בעבר, בשנות התשעים של המאה הקודמת, אמרו על עירית לינור שהיא ממציאת השינקינאות של רחוב שנקין התל-אביבי כמושג.
משהו על דברי בני ציפר בנוגע לצביעות והתנשאות של השמאל. לעניות דעתי טענותיו מוצדקות בחלקן. כבר הצבעתי בפוסטים שפרסמתי בעבר על הסבר חלקי להתאדותו הכה מצערת של השמאל: התנשאות וזחיחות של "מלח הארץ", דמוניזציה של היריב הפוליטי, התבדלות מ"הבבונים", עמך ישראל שאינם מ"כוחותינו". כמעט מיותר לציין שכל זה מעורר אנטגוניזם ועוינות. "הדמוגרפיה ניצחה הפעם, לא האידיאולוגיה", אמרו אנשי שמאל בעקבות תבוסתם לפני שנתיים בבחירות האחרונות.
כבר הצעתי בעבר הסבר חלקי להתאדותו המצערת של השמאל: התנשאות וזחיחות של "מלח הארץ", דמוניזציה של היריב הפוליטי, התבדלות מ"הבבונים", עמך ישראל שאינם מ"כוחותינו". כל זה מעורר אנטגוניזם
חוצי קווים כמו בני ציפר (אני מניחה שישנם גם אחרים כמותו), מתקשים כנראה להכיל מורכבות ואמביוולנטיות. למרות חכמתם, הם דבקים בעמדות בינאריות של שחור-לבן. הסתייגויות מוצדקות מתופעות מעצבנות הפושות בשמאל גורמות להם לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, להתנער מערכיו הבסיסיים של השמאל ולפנות ימינה.
ואני תוהה ותמהה: האם אותם פונים ימינה קונים את החבילה הימנית בשלמותה? שמא הם מפנימים גם את האתנוצנטריות ואת הלאומנות הממארת, דבקים גם בכיבוש, באמונה בהתנחלויות, ובקדושתה של "נחלת אבות"?
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם