ההחלטה של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, לבטל את הדיון על הגדרת המושגים "ניצחון" ו"הכרעה" בתפיסת הביטחון של ישראל, היא לא פחות ממדאיגה.
בעיצומה של מלחמה מתמשכת, כשהקרבות נראים אינסופיים ופתרון מדיני לא נראה באופק, בזמן שאנחנו ממשיכים לספור את חללינו בעשרות ובמאות, אפשר היה לצפות שהממשלה תוביל שיח רציני על מהי התוצאה הנדרשת להכרעה שתביא לסיום המלחמה. אבל לא.
כשהקרבות נראים אינסופיים ופתרון מדיני לא נראה באופק, כשאנו ממשיכים לספור את חללינו, אפשר היה לצפות שהממשלה תוביל שיח רציני על התוצאה הנדרשת להכרעה שתביא לסיום המלחמה. אבל לא
במקום להתמודד, הממשלה – באמצעות אדלשטיין – בוחרת לברוח מהשאלות הקשות. הנושא הזה, של "ניצחון", הוא לא עניין תיאורטי; הוא שאלת הליבה שמעסיקה את הציבור, שמגיע לו לדעת: האם יש תכנית סדורה, או שמא מדובר בעוד סיסמאות חלולות ללא כיסוי לשימוש פוליטי?
ביטול הדיון ברגע האחרון מעלה תהיות: האם אדלשטיין הבין שהדיון הזה יחשוף את חולשתה של הממשלה בהצגת כיוון ברור? נראה שכן. ממשלה שאין לה תשובות, שמתקשה לנסח אסטרטגיה ברורה או לתאר איך בדיוק נראה "הניצחון" שאליו היא חותרת, תעדיף להימנע מדיון שעלול לחשוף אותה במערומיה.
החלטה כזו, דווקא עכשיו, מאותתת שלא מדובר רק בבעיה תדמיתית – אלא בבעיה עמוקה יותר של היעדר אסטרטגיה צבאית ומדינית מובנית, שמובילה את המדינה בחשיכה, בלי יעד ברור, ובלי מצפן.
לפי תפיסת הביטחון של ישראל, כפי שניסח אותה אלוף במיל' יעקב עמידרור, אין אשליות: ישראל לא יכולה להבטיח שהאיום הקיומי ייעלם לנצח. אבל היא בהחלט יכולה להכות את האויב במקומות שיכאב לו, להקשות עליו לשקם את כוחו, ולדחות את הסבב הבא ככל האפשר.
כאן בדיוק נכנס לתמונה החלק הקריטי שאף אחד לא מדבר עליו – איך הופכים את ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים? הרי הניצחונות בשדה הקרב לא שווים הרבה אם הם לא מתורגמים להישגים בזירה הדיפלומטית. ולצערנו, הממשלה הנוכחית לא מצליחה לייצר תוכנית אסטרטגית שתנצל את ההזדמנויות שנקרו בדרכנו.
האם אדלשטיין הבין שהדיון יחשוף את חולשת הממשלה בהצגת כיוון ברור? ממשלה שאין לה תשובות, שמתקשה לנסח אסטרטגיה או לתאר את "הניצחון" שאליו היא חותרת, תעדיף להימנע מדיון שיחשוף זאת
המלחמה מול עזה, לבנון ועכשיו באופן רשמי גם ישירות מול איראן, דורשת מישראל לבנות בריתות אזוריות שיחזקו את מעמדה. נכון, ראש הממשלה בעצמו מדבר על "ברית אברהם", אבל בפועל – איפה ההסכמים המדיניים שנועדו לבלום את הציר האיראני-ג'יהאדיסטי? איפה התכנית להחליף את שלטון חמאס בעזה? כל זה לא מתקדם כי הממשלה פשוט לא מצליחה לגבש אסטרטגיה ברורה ומוכנה לדיון ציבורי.
במקום להכריע, הממשלה מעדיפה לדחות את הסוגיות הנפיצות – כמו הסוגיה הפלסטינית – לעתיד הלא נודע. וזאת בשל הצורך לרצות את חלקיה הקיצוניים שעוד שואפים לחזור ולהתיישב בעזה. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו המלחמה כבר לא אמצעי להשגת מטרה, אלא מטרה בפני עצמה, כשהמדיניות כולה נראית כמו טיול עיוור בשדה מוקשים ומחיר הדמים הולך ומאמיר.
ואם כבר מדברים על ניצחון, אי אפשר להתעלם מהמרכיב המרכזי שעדיין תלוי באוויר – החזרת החטופים. איך אפשר בכלל לדבר על הכרעה כשעשרות רבות של אזרחים ישראלים נמצאים עדיין בידיים של חמאס?
הממשלה, שמנהלת מו"מ רגיש להחזרתם, הייתה מתקשה להסביר בדיון איך השבתם משתלבת בתפיסת "הניצחון" שהיא מבקשת להציג. כי בואו נודה על האמת, כל פתרון צבאי שלא מביא לשחרור החטופים, ייתפס בעיני הציבור ככישלון צורב.
ייתכן מאוד שיולי אדלשטיין הבין את זה, וניסה להימנע מהבוץ התדמיתי שבו חברי הקואליציה היו טובעים. כי ברגע שמתחילים לדבר על מושגים כמו "ניצחון" ו"הכרעה" מבלי לכלול את סוגיית החטופים, עולות שאלות קשות על סדר העדיפויות והסולם הערכי האמיתי של הממשלה.
במקום להכריע, הממשלה מעדיפה לדחות את הסוגיות הנפיצות, ואנו מוצאים עצמנו במצב שבו המלחמה כבר לא אמצעי להשגת מטרה, אלא מטרה בפני עצמה, כשהמדיניות כולה נראית כמו טיול עיוור בשדה מוקשים
אם הממשלה מתחמקת מלהגדיר מהם "ניצחון" או "הכרעה" עבורה, אולי הגיע הזמן שאנחנו כאזרחים נגדיר זאת עבורה – ברית ביטחון אזורית, חלופה שלטונית בעזה שאינה ישראל והשבת החטופים. רק כך נבנה את ביטחון ישראל לדורות קדימה.
גיא אתגר הוא סמנכ״ל מדיניות "דרכנו", יועץ אסטרטגי המתמחה בתקשורת ומדיניות ציבורית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לממשלת נתניהו יש אסטרטגיה ברורה.
1. למשוך את המלחמה עד הבחירות, בשנת 2026, ואולי אף מעבר להם.
2. לכבוש ולהחזיק בעזה.
3. ליישב את עזה.
המטרה העליונה היא להחזיק בשלטון. כל היתר נועד לממש את המטרה.
לשאלת הכותבת, התשובה פשוטה והיא ענתה עליה בגוף השאלה: "אין תכנית סדורה. מדובר בעוד סיסמאות חלולות ללא כיסוי לשימוש פוליטי".
לבנימין נתניהו לא הייתה מעולם תוכנית אסטרטגית לשום דבר שלא קשור להיאחזותו בשלטון. אין יוזמה, ואין דיפלומטיה. השיטה של נתניהו היא משיכת זמן והמתנה שהאמריקאים יבואו עם תוכנית, יבצעו בעצמם את העבודה הדיפלומטית, ויניחו על שולחנו לאישור. זהו.