עדויות קורבנות המלחמה בשני הצדדים

 (צילום: באדיבות המצולמים)
באדיבות המצולמים
כנס עדויות לרגל שנה למלחמת חרבות ברזל, של "שותפות השלום", אוקטובר 2024

אחרי שנה של מלחמה, הכנס שהנחינו יחד ביום שישי, 25 באוקטובר – "שנה לחורבן – כנס עדויות המלחמה", שעסק בהצגת עדויות מהשטח בשעה שהמלחמה עוד מתמשכת, הרגיש כמו משהו בין בוקס בבטן, לבעיטה בישבן.

אבל המפגש הזה, שבמרכזו עמדו עדויות הקורבנות, הכריח אותנו לצלול עמוק לתוך הפצע שעדיין הולך ומעמיק, ולהתעמת עם השאלה: איך מסכמים שנה כל כך רעה וכל כך קשה, שפוררה את כל מה שהאמנו בו והסתמכנו עליו?

המפגש שבמרכזו עדויות הקורבנות, הכריח אותנו לצלול עמוק לתוך הפצע שהולך ומעמיק, ולהתעמת עם השאלה: איך מסכמים שנה כל כך רעה וקשה, שפוררה את כל מה שהאמנו בו והסתמכנו עליו?

הכנס נוצר מתוך מחשבה על הקושי בסיכום שנה למלחמה, במציאות התקשורתית הבעייתית הקיימת. אם בוחנים את המלחמה כפי שהיא מוצגת בתקשורת בצדדים השונים, מקבלים שתי תמונות שונות. באחת מוצג טבח נורא ב-7 באוקטובר וניסיון נועז והרואי למנוע את הישנותו, ובאחרת – מעשי התנגדות נועזים למצור ולכיבוש ואחריהם מלחמת נקמה אכזרית ורצחנית.

אנחנו פעילות ב"שותפות השלום", קואליציה של עשרות ארגונים, תנועות ומפלגות של יהודים וערבים שרוצים בסיום הלחימה, הבנו שכדי לסכם צריך קודם כל להפגיש פעם אחת את המציאויות השונות של שני הצדדים. יחד עם אתר "שיחה מקומית", רצינו להציג את התמונה השלמה, שרק למולה ניתן להבין עד כמה המשך האלימות ומחשבת הנקמה מדרדרות את כולנו לתהום.

בחלקו הראשון של הכנס, גובי עדויות ממסגרות שונות דיברו על המורכבות והפוליטיזציה של העדויות. איך יכולה ד"ר שרי אהרוני, שמובילה את צוות איסוף העדויות על תקיפות מיניות ב- 7.10 למשל, לפרסם עדויות, שישמשו לא לעשיית צדק אלא למעשים של רצח עם?

גובי העדויות של שוברים שתיקה, בצלם ושלום עכשיו הציגו לנו תמונה קשה מהשטח, של מה המלחמה הזו עושה לאוכלוסייה האזרחית ואת אובדן כל הגבולות והכללים עליהם מדווחים חיילי צה"ל.

לאחר מכן הושמעו בכנס עדויות של הקורבנות עצמם, ובין השאר זו של יעקב גודו, שבנו נרצח ב-7 באוקטובר, סיפורו של עיד האדלין שנרדף יום-יום על ידי מתנחלים, סיפורו של עו"ד סרי ח'וריה, שנעצר בעקבות פוסטים שפרסם נגד נגד הכיבוש והממשלה. בכלא עצמו הוא ספג אלימות קשה והתעללויות, שבשיאן ראה את שותפו לתא מוכה למוות בידי סוהרים.

אנחנו פעילות ב"שותפות השלום", קואליציה של עשרות ארגונים, תנועות ומפלגות של יהודים וערבים שרוצים בסיום הלחימה, הבנו שכדי לסכם צריך קודם כל להפגיש פעם אחת את המציאויות השונות של שני הצדדים

סיפורו של מחמוד מושתהא, העיתונאי העזתי שכותב באתרים שיחה מקומית ו-972, שעבר במהלך המלחמה הרעבה, הפצצה של בית מגוריו, עקירה חוזרת ונשנית, ומותם של למעלה מ-70 מבני משפחתו. וסיפורה של איילה מצגר, שב-7 באוקטובר תמי ויורם מצגר, הורי בעלה, נחטפו מביתם בניר עוז. תמי חזרה הביתה בעסקת החטופים, ויורם נהרג בשבי בעזה.

אנחנו, כמנחות הכנס, נאלמנו דום אל מול הסיפורים הקשים. הקהל בכנס עלה על גדותיו, אבל כשהעד מעזה דיבר, ניתן היה לשמוע את הדממה בחדר, איש לא פצה פה. העדים הביטו אחד בשני, ויכולנו לראות עליהם את הרגע בו כל אחד נזכר שלמרות שהחוויה עליה בא להעיד זעזעה את חייו, הסיפור הוא לא רק שלו.

דבריה של אילה מצגר לא הותירו עין אחת יבשה בקהל, כשסיפרה על שנת המאבק שעברה, אבל ניכר שהיא לא יכלה להשתחרר מדבריו של סרי ח'וריה שדיבר לפניה, וחזרה להזכיר אותו ואת מה שעבר עליו בתוך הסיפור שלה.

העדים הפלסטינים שדיברו בכנס באמצעות וידאו ריגשו את הקהל, כשהתעקשו להבהיר שגם בעזה וגם בגדה המערבית הציבור הפלסטיני לא שונא את היהודים ולא נלחם בהם כדי לגרש אותם, אלא מרגיש שהכיבוש והתנועה הציונית הם שרוצים לגרש ולחסל אותו.

גם הקהל שהתווכח תחילה במושב הראשון עם גובי העדויות מהארגונים, התקשה להכיל את הסיפורים הקשים של האובדן והמוות משני הצדדים. פתאום התמונה מתבהרת – הקורבנות הולכים ומתרבים, ועוד אין לנו דרך יציאה.

לאחר שמיעת העדויות, הכנס עבר לקריאה לפעולה. בזה אחר זה עלו לבמה פעילים ופעילות שהזמינו את הקהל להצטרף אליהם – לכתיבה מחודשת של אתיקת שכנות, לפעולה ישירה ברחוב, בשביתות למען הפסקת אש, ועוד. וכך הבוקס בבטן הפך לבעיטה בישבן, לקום ולעשות משהו, לעבור מהכרה באסון ומטראומה, לפעולה משותפת ומחאה.

כשהעד מעזה דיבר, ניתן היה לשמוע את הדממה בחדר, איש לא פצה פה. העדים הביטו אחד בשני, ויכולנו לראות עליהם את הרגע בו כל אחד נזכר, שלמרות שהחוויה עליה העיד זעזעה את חייו, הסיפור הוא לא רק שלו

מהכנס הזה יצאנו טעונות בכאב ובעוצמה, מבינות שלא ניתן להמשיך ולהשאיר את הזוועות מאחור. אי-אפשר היה להתעלם מהעומק והכאב המשותפים של העדויות, זה היה רגע שחייב אותנו לזכור שאנחנו לא רק עדים – אנחנו גם אחראיות, ושעלינו לפעול כדי להביא לשינוי.

סולאפה מח'ול היא פעילה פוליטית וסטודנטיאלית מכפר עקור בצפון המרכזת את קואליציית "שותפות השלום".

עו״ד נועה לוי היא סגנית יו״ר חד״ש. הנחתה את כנס שותפות השלום בשיתוף עם סולאפה מח'ול, ונמנות על מובילות היוזמה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 688 מילים
סגירה