עם סיום מלחמת העולם השנייה, כשהתחילו להגיע ארצה ניצולי השואה, או שארית הפליטה כמו שנהוג היה לכנותם, הם התקבלו באהבה מהולה ברחמים וברתיעה מסוימת ע"י אנשי הישוב.

אלו שדגלו במאבק ללא פשרות מול המנדט הבריטי ומול צבאות ערב לא יכולים היו להבין איך מיליוני יהודים הלכו אל מותם ללא התנגדות כמעט.

רבים ביקרו, בלחש אמנם, את מה שקרה ליהדות אירופה והשתמשו בביטוי בו השתמש אבא קובנר בקריאתו המפורסמת ב-1942 ליהדות פולין להתנגד ולהילחם: "אל נא נלך כצאן לטבח".

רבים ביקרו, בלחש אמנם, את מה שקרה ליהדות אירופה, והשתמשו בביטוי בו השתמש אבא קובנר בקריאתו המפורסמת ב-1942 ליהדות פולין להתנגד ולהילחם: "אל נא נלך כצאן לטבח"

הליכה ללא מאבק פיזי לא נתפסה כהגיונית ע"י מי שדגל במאבק פיזי כדי להקים ולהגן על המדינה.

מאותם ימים התחזקה התפיסה שאנחנו חייבים להיות חזקים כדי להגן על עצמנו. לא להיות תלויים באף אחד שיציל אותנו או ילחם למעננו.

כל מצב חירום גורם להתגייסות מלאה של רוב הציבור, הנכון לעשות כל הדרוש – כולל להקריב את חייו – למען ההגנה על קיומנו.

היום, לאחר טראומת ה-7 באוקטובר אנחנו נמצאים תפיסתית במצב חירום, ועל כן כולנו מגויסים להגן על המדינה בלי הבדלי דעות פוליטיות, כפי שהיה בכל מלחמות העבר.

אבל אם עד היום היה קונצנזוס על צדקת המלחמה ומטרותיה, הרי כיום לפי כל מדד ועל פי כל סקר – רוב גדול בעם חושב שנכון יותר לחתום עסקה לשחרור החטופים ואף לעצור את המלחמה לשם כך. ואילו הממשלה, המובלת ע"י נאשם הבורח ממשפט, מכשילה כל סיכוי לעסקה כזו ומרחיבה את המלחמה למלחמה אזורית רבת גזרות, שנמשכת כבר למעלה משנה ועתידה להימשך זמן רב נוסף.

למעלה מ-750 חיילי צה"ל נפלו מתחילת המלחמה. כ-20,000 פצועים פונו לבתי החולים, כ-12,500 נכים חדשים יצטרפו למשפחת נכי צה"ל, חלקם נכים קשים ופגועי נפש. כל רגע אנחנו חוששים מידיעה המתחילה ב"הותרו לפרסום" ופירושה הרס מוחלט של עולמם של משפחות יקרות נוספות.

אם עד היום היה קונצנזוס על צדקת המלחמה ומטרותיה, הרי כיום לפי כל מדד ועל פי כל סקר – רוב גדול בעם חושב שנכון יותר לחתום עסקה לשחרור החטופים ואף לעצור את המלחמה לשם כך

מנהיג מושחת ללא לגיטימציה ציבורית מוביל את צבא העם שלנו למלחמה ללא מטרות מוגדרות, ללא תכנית יציאה, ללא מחשבה על היום שאחרי – כשבראש מערכת הביטחון שלנו עומדים אלו האחראים על הנורא במחדלים שקרה למדינתנו מאז הווסדה, הנמצאים במצב מנטלי של "ברית של אשמים".

אותם בכירי המערכת משתפים פעולה עם ראש הממשלה מתוך תקווה ש"ניצחון מוחלט", אשר לעולם לא יהיה בר השגה, יוריד מהם מעט מהאשמה הבלתי נסלחת המונחת על כתפיהם.

וכשיש כבר מישהו מנוסה ואחראי שמנסה לנווט את המלחמה למרות כל האילוצים המושחתים שמסביב, הוא מפוטר וממנים במקומו איש לא ראוי וחסר כל הכשרה לתפקיד מוביל מערכת הביטחון במשבר הכי קשה שעומד מולנו – חוץ מכישרונו להיות משת"פ ואידיוט שימושי לראש ממשלה מופרע.

החיילים, מילואימניקים כסדירים, נשארו עם התובנות והערכים עליהם גדלנו. בזמן חירום כולנו מתגייסים, לא משנה אם הצבענו בעד הממשלה הזו או לא.

ואז עם ציוד מלא, טנקי מרכבה משוכללים, אפודים קרמיים, מטוסי קרב, מסוקים וכתב"מים מלמעלה, דחפורים ענקיים ומה לא, שועטים טובי בנינו אל מלכודות הפירים, אל מטעני הזירה הממתינים להם, אל הצלף הבודד שמוכן למות, אך לפני זה הוא רוצה להבטיח את מקומו בגן עדן ע"י הריגת עוד חייל ציוני.

ובסופו של יום דובר צה"ל מודיע כי טובי בנינו חיסלו עוד כך וכך מחבלים, ובתקשורת העולמית מראים כמה ילדים, נשים וזקנים נטבחו יחד עם אותם מחבלים.

מנהיג מושחת, ללא לגיטימציה ציבורית, מוביל את צבא העם שלנו למלחמה ללא מטרות מוגדרות, ללא תכנית יציאה, ללא מחשבה על היום שאחרי – כשבראש מערכת הביטחון שלנו עומדים האחראים לנורא במחדלים

ו"ביום טוב", המנהיג גם מודיע את מי הוא הורה והנחה לחסל בטהרן, ביירות או עזה ובכך מראה לכל כמה "מר ביטחון" הוא. אבל כל חייל כבר יודע שזה יעלה בעוד ועוד "מותרים לפרסום", בלי שום התקדמות ממשית להשגת מטרות המלחמה כי פשוט אין כאלו.

אז אם תעצור לרגע חייל יקר, כדאי שתבין שלא משנה כמה גיבור תהיה, כמה תדבק במשימות שיוטלו עליך, כמה מבצעים נפלאים מדהימים יעשו המוסד והיחידות המיוחדות, אתה, כן אתה החייל הגאה, הולך או למעשה מובל, כצאן לטבח.

אין לך שום יכולת לשלוט על גורלך. אתה נלחם מלחמה המנוהלת – לא להגנת המדינה שלנו, אלא להגנת המנהיג המושחת שלנו.

הכבשים שרצות הכי מהר אל השוחט הן דווקא אלו שקיבלו את החינוך "הכי טוב". הם גדלו על הערכים שאין משהו שהוא מעל הקרבה "למען הגאולה". אלו שחונכו על ערכים משיחיים שאין עליהם עוררים, תמיד היו חיילים מצוינים. רבניהם, מוריהם ואפילו חלק מהוריהם, הלהוטים להקרבה תחת הנהגת משיחי שקר וסיסמאות פשיסטיות, שכחו את התובנות של "עקדת יצחק" – ו"שולחים את ידם אל הנער".

אחריהם, אחינו הדרוזים שתמיד עמדו לצדנו, משליכים את נפשם מנגד וחוזרים אל כפריהם המקופחים תקציבית ואל המציאות של "חוק הלאום" שחוקק ע"י אלו ששולחים אותם לשדה הקרב.

וכולם, כל חיילנו הגיבורים, גם אלו שיזכו לחזור הביתה בריאים בגופם ובנפשם, יודעים כי בעתיד הלא רחוק כולם, כן כולם, יהיו חשופים להיות מואשמים כמבצעי פשעי מלחמה ע"י בית הדין הבינ"ל בהאג ומערכות משפט מדינתיות רבות בעולם. שלא נדבר על החרמה ונידוי בכל תחום.

לא משנה כמה גיבור תהיה, אתה החייל הגאה הולך, או למעשה מובל, כצאן לטבח. אין לך שום יכולת לשלוט על גורלך. אתה נלחם מלחמה המנוהלת – לא להגנת המדינה שלנו, אלא להגנת המנהיג המושחת שלנו

אז אולי אנחנו צריכים שוב איזה מנהיג בשיעור קומה כמו של אבא קובנר, שיקרא לנו כמו אז:

"נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל…
אל נלך כצאן לטבח!".

תא״ל מיל׳ אסף אגמון הוא מבכירי חיל האוויר לשעבר, פעיל חברתי בתחום החינוך הטכנולוגי ואהבת הטבע והסביבה, ממובילי תנועת המחאה ״אין מצב״ בבלפור. מעוטר בצל״ש על מבצע חשאי ייחודי, החסוי עד היום.