"חברה ללא מדכאים ומדוכאים, שבה כל אחד מודע לחירותו ומוקיר את החירות וההגדרה העצמית של הזולת – היא האידיאה היחידה שצריכה לכוון את השאיפה האנושית, את הפעולה האנושית ואת התקווה האנושית", כך כתב הסופר, המחזאי והפילוסוף חתן פרס נובל, ז'אן-פול סארטר. הוא הוסיף: "אך למצער, דיכוי גדול, עמוק ונורא פושה על פני האדמה עם תנועות שחרור של עמים מדוכאים, שאינן יכולות להתנהל תוך שמירה מופתית על כללי ההומניזם".

גם נאומו של עמוס שוקן, מו"ל עיתון הארץ בוועידת "הארץ" בלונדון, שבו התקומם נגד דמוניזציה של הפלסטינים – המכשירה כול עוולה כלפיהם – התייחס לפעולות שחרור והתנגדות של הפלסטינים כהכרח לא יגונה ולא כעילה להאדרה מוסרית.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.

זה הריח של השריפה, של הבניינים החרוכים, שממלא את האוויר. דבק בגוף, בבגדים, ולא משתחרר גם אחרי ימים. החלונות המנופצים, התריסים שנעקרו ממקומם, הדלתות השבורות, הרחובות הנטושים, העזובה, הפסולת.

עיר במלחמה. ריקה מתושבים. על חבלי הכביסה המתבדרים ברוח נותרו בגדים, סדינים, ציפיות – כבר יותר משנה אלה המראות שנחשפים לעינינו במטולה.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

מתנגדי העסקה בממשלה ובחלקים בעם מציגים את התנגדותם משל הייתה זו דילמת הקרונית הידועה. תזכורת קטנה לדילמה: קרונית רכבת שועטת לנגד עיניך לעבר קבוצה של חמישה אנשים העובדים על המסילה. לא תוכל לעצור את הקרונית, שבוודאות גמורה תדרוס את החמישה, אך תוכל להסיט אותה למסילה אחרת, אשר בה בוודאות יידרס אדם אחד העובד על המסילה השנייה. הידית בידיך, מה תעשה? השיח על העסקה הנוכחית ועל הבאות אחריה, ילווה אותנו עוד רבות, יסעיר את כולנו, וכנראה יעמיק את הקרע בעם יותר ויותר.

בשני הצדדים ישנו מחנה בעל שכנוע עמוק, אך גם קבוצות הנמלכות בדעתן. עבורן, מתחייב דיון מעמיק בשורש הדילמה. המתנגדים לעסקה, אלה המבקשים להקריב אזרחים, חיילים, נשים ותינוקות בידי חמאס, מסבירים את עמדתם כאילו ניצבת בפנינו דילמת קרונית ברורה ופשוטה, אך חשוב לכוון זרקור על הכשל הלוגי בעמדתם.

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)

קשה לקבוע האם התפטרות שרי "עוצמה יהודית" (השם לבדו מעורר חלחלה ומזכיר מפלגות אנטישמיות ופשיסטיות באירופה) תישמר, או שהם יזחלו בקרוב חזרה לחיקו החם של בנימין נתניהו. לחיקו של האיש שהפך אותם מעבריינים פורעי חוק, נערי גבעות מהשוליים שבשוליים, גזענים, הומופובים, כהניסטים ואנשים בעלי מוסר ירוד – לשרים, מטעמים פוליטיים.

אבל אפשר לקבוע כי הפרק הזה בו העבריין איתמר בן גביר מונה לשר האחראי על מערכת אכיפת החוק, עבריין מורשע בעשרות עבירות, תומך טרור, אדם שתמונת רוצח המונים תלויה בביתו והוא גאה בכך ושאין לו בעיה לשלוף אקדח על מאבטח רק כי הוא ערבי (ויש להניח שאף לירות), הוא אחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, אם לא האפל ביותר.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.