מדוע בלבנון נראה שהמכות הצבאיות הביאו את חזבאללה להסכים להפסקת אש ואילו ברצועת עזה, שחטפה מכה הרבה יותר קשה, חמאס כמעט שלא זז מעמדותיו?

יש לכך הרבה סיבות, אך המעניינת שבהן היא הצורך של ארגוני טרור, כמו חזבאללה וחמאס, לשמור על מינימום לגיטימציה ציבורית שמתחתיה לא יוכל עוד הארגון להתקיים, ולא משנה עד כמה דכאני ומפחיד הוא. הלגיטימציה הציבורית של ארגוני טרור תלויה בין היתר בברירות העומדות בפני האוכלוסייה שבקרבה הם פועלים ובאופן בו נתפס הצד השני – כמרושע או רק קשוח.

מדוע בלבנון נראה שהמכות הצבאיות הביאו את חזבאללה להסכים להפסקת אש ואילו ברצועת עזה, שחטפה מכה הרבה יותר קשה, חמאס כמעט שלא זז מעמדותיו?

בגדול ישנן שלוש גישות אסטרטגיות עיקריות למאבק בארגוני טרור שמוטמעים בתוך אוכלוסייה אזרחית: להרוג כמה שיותר בכירים ולוחמים בארגונים הללו עד להשמדת או הכנעת הארגון; לפעול על מנת לתקוע טריז בין האוכלוסייה המקומית לארגוני הטרור, כך שהארגונים יסבלו ממשבר לגיטימציה; לייצר מבנה תמריצים במסגרתו פעילות פוליטית לא-אלימה תיתפס כדרך טובה ויעילה יותר להשיג את מטרות הארגון או פשרה שיוכל לחיות איתה.

האופציה הראשונה היא נדירה ביותר ולרוב התקיימה במקרים בהם הארגונים היו קטנים מאוד ובעלי תמיכה ציבורית אפסית (למשל מחתרות מרקסיסטיות במערב); ואילו האופציה השנייה והשלישית הן כלל לא אופציות עבור הממשלה הנוכחית, לפחות ביחס לרצועת עזה. בהתייחס למקרה העזתי, יצירת משבר לגיטימציה מול האוכלוסייה המקומית היא האסטרטגיה הסבירה ביותר שכן מחוסלי החמאס מוחלפים במהרה והארגון, לפחות כעת, לא נוטה לפשרות אידיאולוגיות סבירות.

ככלל, הסיכוי ליצירת משבר לגיטימציה עולה בתנאים בהם האוכלוסייה המקומית מבינה כי המלחמה בה פתחו ארגוני הטרור ממיטה עליה סבל רב, אבל כשזה נתפס כנובע מטבעה של המלחמה ולא מכך שהצד השני מרושע או אטום. התנאי השני הוא שיש לאוכלוסייה אופק חיובי שניתן להגיע אליו לא דרך אלימות, כך שהתעקשות על המשך התוקפנות נתפסת כמיותרת והרת אסון.

במקרה הלבנוני ישראל הסבה אומנם הסבה סבל רב לכלל האוכלוסייה – מעצם טבעה של המלחמה – אבל, באופן יחסי, הסבה פחות אבדות בקרב אזרחים בלתי-מעורבים, והתקפותיה היו ממוקדות יותר על מעוזי חזבאללה (שיעים) לעומת ההרג הנרחב שהתרחש ברצועת עזה.

קשה שלא לחשוד כי הגישה הרווחת לפיה "כל העזתים הם חמאס"- לעומת ההבנה כי לבנונים רבים מאוימים מהארגון השיעי ועוינים אותו – חלחלה לתצורת הפעולה של צה"ל ותרמה לפער הזה

קשה שלא לחשוד כי הגישה הרווחת לפיה "כל העזתים הם חמאס"- לעומת ההבנה כי לבנונים רבים מאוימים מהארגון השיעי ועוינים אותו – חלחלה לתצורת הפעולה של צה"ל ותרמה לפער הזה.

אם כי צריך לומר ביושר, ההבדל נובע גם מהעבודה שהמבנה העדתי-גיאוגרפי של לבנון מקל על מיקוד כזה – בכל אופן, התוצאה בלבנון שונה מבעזה. הרבה יותר סביר שהאזרח הלבנוני – לעומת העזתי – ייחס את ההרס, המוות והסבל לטבעה של המלחמה ולא לרשעותו או אטימותו של הצד השני, הישראלי.

היבט נוסף הוא שסיום הלחימה בלבנון מציע אופק של נסיגה ישראלית משטח מדינת הארזים והשבת החירות והריבונות ללבנונים. ואילו בעזה, האופק שישראל מציעה לעזתים בסיום הלחימה מסתמן ככזה הכולל שליטה צבאית ישראלית לעתיד הנראה בעין, ללא אופק מדיני, ועם סכנה מוחשית לשיבת ההתנחלויות ואולי אף טרנספר.

אם כן, בתנאים כאלו קל יותר לחמאס להציג עצמו כמי שמגן על העזתים במלחמת אין ברירה. אומנם עזתים רבים כבר מבטאים פומבית זעם על חמאס, אך זה לא מגיע למאסה קריטית וגם זעם על ישראל לא חסר בקרבם. כך קורה שרבים ברצועה שרויים בבלבול, שניוּת וחוסר אונים – כועסים על שני הצדדים – להבדיל מהלך רוח נחוש ומגויס.

הממשלה יכולה הייתה ללכת לכיוון שרבים דוחפים אליו: לאפשר לכוח פלסטיני מתון, בסיוע בינלאומי, לקחת שליטה על הרצועה. ללא אופציה כזו, העזתים נמצאים עם הגב לקיר ורק חמאס מציע להם אופק

הממשלה יכולה הייתה ללכת לכיוון שרבים דוחפים אליו: לאפשר לכוח פלסטיני מתון, בסיוע בינלאומי, לקחת שליטה על הרצועה, במסגרת של ברית אזורית נגד הציר האיראני כחלופה לחמאס ולשליטה ישראלית, ובאופן שמערער את הלגיטימציה של הפרוקסי האיראני. אך היא בחרה לדחות זאת על הסף.

ללא אופציה כזו, העזתים נמצאים עם הגב לקיר ורק חמאס מציע להם אופק. כך יכול ארגון הטרור להמשיך ולהתעקש, להתמיד בלחימה ואף לטפטף רקטות על עוטף עזה גם מעל שנה אחרי הטבח הנוראי. גם במובן הזה הפרה של זכויות אדם פוגעת בביטחון.

ד"ר יריב מוהר הינו סוציולוג שעוסק בפעולה קולקטיבית, אלימות פוליטית וטרור, ומשמש כמנהל היוזמה לביטחון וזכויות האדם.