לאחרונה ראינו ושמענו עד כמה נבחרי הציבור שאמורים לייצג את הציבור שבחר בהם יכולים להיות אטומים וחסרי רגישות אלמנטרית. במשך 31 שנים בהן הייתי כתב פרלמנטרי ונכחתי באלפי דיונים בוועדות הכנסת ובמליאה, אינני זוכר אטימות וזלזול בממדים כאלה של ח"כים כלפי אורחים שהגיעו לכנסת.

מה גם שעכשיו לא מדובר באזרחים רגילים שמבקרים בכנסת, אלא בבני משפחותיהם של חטופים שנמקים כבר יותר מ-13 חודשים במנהרות בעזה. הם מגיעים לדיוני הוועדות בכנסת שעוסקות בנושא החטופים כדי להשמיע את זעקתם ולבטא את תסכולם על כך שאין תזוזה במו"מ עם חמאס, ומשום שכל יום שעובר רק מחמיר את מצבם הבריאותי.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.