מה שקורה בשנתיים האחרונות בישראל ממחיש בבירור עד כמה ההערכות ביחס לעתיד יכולות להיות מוטעות לחלוטין. כשהוקמה מדינת ישראל, הדאגה העיקרית ואולי הבלעדית הייתה יכולתה לשרוד את העוינות הסביבתית – בעיקר של ארצות ערב והאוכלוסייה הערבית בתוך במדינה. הדבר האחרון שמישהו היה מעלה על דעתו אז הוא קרע פנימי שיהווה סכנה לקיום המדינה.
אנחנו עדיין במלחמות קיומיות עם גורמים מסביב, אך במבט מפוכח אפשר היום להעריך שבעיות פנימיות – בתוך החברה היהודית – מהוות גם הן איום על שלומה ועתידה של מדינת ישראל.
הדבר האחרון שמישהו היה מעלה בדעתו כשהמדינה קמה זה קרע פנימי שיהווה סכנה לקיומה. אפשר היום להעריך שבנוסף לאיומים החיצוניים, גם בעיות פנימיות בחברה היהודית מהוות איום על שלומה ועתידה
מרוב חשש מהאיום החיצוני, הוקמו פה מערכות ביטחוניות משוכללות ומתקדמות, שהוכיחו את עצמן לאורך כל הדרך. רק בשנה האחרונה היו לצה"ל, השב"כ והמוסד, בגיבוי ובסיוע של תעשיות נשק מקומיות, הצלחות מרשימות במיוחד. אולם במקביל הקרע הפנימי הולך והעמיק.
גם את השפעתן הפוליטית של המפלגות החרדיות היום, שהפכו קריטיות מבחינת שלטון נתניהו, אי אפשר היה כלל להעלות על הדעת בעת הקמת המדינה. היו פה אז אלפים או אולי רבבות של חרדים, והם היו יותר בבחינת שריד של "היהודי הישן" מתקופת טרום-השואה באירופה. משקלם הפוליטי פה היה אז, בהתאם, כמעט אפסי.
מה שעוד היה מפתיע ממבט של אז כהתפתחות פה, זו נפילת המרכז-שמאל ועלייתו לשלטון של הימין, והיום כבר הימין הקיצוני. מי שהיו בסיס המדינה ומוביליה בעשוריה הראשונים היו כוחות עם נטייה לשמאל דווקא. הקיבוצים היו מודל מוערך, אף בעולם הרחב, של שיתופיות ויצרנות עם דגש על עבודת אדמה. מתנדבים רבים מחו"ל נהגו לשהות בהם. לנוכח הכישלון הכביר של הקומוניזם ברוסיה ובמזרח אירופה – ניצבו הקיבוצים כמגדלור עולמי של שוויוניות ועבודת כפיים, שכל כולו ישראלי. זה היה מודל "היהודי החדש", שגם היה עמוד השדרה של הצבא הישראלי.
זו הייתה שעתה היפה של הציונות ותקופת הזוהר של המדינה היהודית שקמה פה. אלא שגדולה היסטורית-בינלאומית זו לא האריכה ימים.
עוד התפתחות שהייתה מפתיעה ממבט של מקימי המדינה זו נפילת המרכז-שמאל ועלייתו לשלטון של הימין, היום הימין הקיצוני. מי שהיו בסיס המדינה ומוביליה בעשוריה הראשונים היו כוחות עם נטייה לשמאל דווקא
ה"יהודי הישן" התעצם דמוגרפית, ותנועת הכיפות הסרוגות – שבתחילתה הייתה גורם מתון פוליטית ובשותפות עם המרכז-שמאל פה – נסחפה לימניות קיצונית. הם ראו עצמם בתור מגשימי חזון ארץ ישראל השלמה, ואת דתיותם בתור דרגה ערכית מעל למרכז-שמאל.
עם הזמן חברו הכיפות הסרוגות קואליציונית לחרדים, באמצעות המכנה המשותף הדתי (על אף שהחרדים לא רואים עצמם חלק מהתנועה הציונית), והמרכז-שמאל הורחק לחלוטין מהשלטון.
ישראל לא רק חדלה כבר להיות מגדלור לעולם, אלא היא עתה מדינה לאומנית עם דמוקרטיה בהידרדרות, שנתפסת באופן כללי כמושא לסלידה עולמית.
גם בתוך ישראל עצמה הולך ומעמיק קרע חברתי פנימי, כאשר כל הספקטרום הליברלי-דמוקרטי, כולל הימין המתון, במצב של מחאה נגד הממשלה.
כך הושלם מהפך מלא בשלטון בישראל, ביחס למצב שהיה בה בתקופת תחילת המדינה.
הדאגה העצומה מאיומים מבחוץ, שהייתה בראשית ימי המדינה, התבטאה בהשקעה עצומה בגופי הביטחון למיניהם והיא באמת הוכיחה את עצמה – גופים אלה עשו עבודה מצוינת במלחמות השונות. ישראל שרדה את אותן מלחמות ואף זכתה בניצחונות מרשימים.
ישראל לא רק חדלה להיות מגדלור לעולם, אלא הפכה למדינה לאומנית עם דמוקרטיה בהידרדרות, מושא לסלידה עולמית. גם בתוך ישראל מעמיק קרע חברתי, וכל הספקטרום הליברלי-דמוקרטי מוחה נגד הממשלה
מאידך, גם היעדר הדאגה מאיומים פנימיים השאיר את חותמו. בפרט – העובדה שישראל נותרה ללא חוקה. זוהי חולשה הניתנת לניצול אך באותם ימים זה לא נראה כמשהו מסוכן מדי שיש לחשוש ממנו. עד שהגיעו הזמנים הללו וציפייה זו התבדתה באופן קשה. ממשלה עם רוב קטן של 4-8 מנדטים בכנסת עושה בחקיקה כרצונה. כולל שינוי מה שנקרא חוקי יסוד, שהתבררו כחסרי שיניים. הדמוקרטיה הישראלית היא עתה תחת התקפה קשה.
כללית, דמוקרטיה מושתתת על שלוש רשויות עצמאיות: השלטונית, המחוקקת והשופטת. חברי הכנסת בישראל רחוקים מלהיות עצמאיים – הצבעותיהם מוכתבות להם מלמעלה. וזה בייחוד כך בליכוד, מאז הגעת בנימין נתניהו לראשותו. הוא הרחיק בעקביות מרשימת המפלגה לכנסת דמויות עצמאיות וחזקות, והציב תחתם נאמנים אישיים שלו – בדרך כלל גם כאלה ברמה יותר נמוכה ומקבלים בהכנעה וביראת כבוד את דעתו.
כך נותרה המערכת המשפטית כרשות העצמאית היחידה בישראל מול הממשלה. נתניהו ושותפיו פועלים לשנות זאת: הם רוצים להחליש את המערכת השיפוטית תוך פגיעה במעמדה וסמכותה. הם מתכננים גם להחליף שופטים עם דעה עצמאית בכאלה שיהיו נאמנים לקו הממשלתי. כשר משפטים מונה אחד הפיונים הראשיים של נתניהו, והוא חותר מאז בנחישות תחת השופטים העצמאיים.
כל זה פירושו פגיעה קשה במשטר הדמוקרטי בישראל – מה שיצר התנגדות עצומה בקרב ציבורים גדולים בחברה הישראלית: שמאל, מרכז וגם ימין (מתון) בה. כתוצאה, מתפתח קרע חריף בתוך החברה הישראלית, שרק הולך ומחמיר עם גל החקיקות של הממשלה, שמגביר את אחיזתה בכל כלי השלטון.
במקביל, כולל עקב המלחמה האחרונה, יש תהליך רציף של נפילה תדמיתית של ישראל בעולם – מה שגם מאיים על כלכלתה.
הזנחת האיומים הפנימיים, ובפרט היעדר חוקה, השאירו את חותמם. כיום, ממשלה עם רוב קטן עושה בחקיקה כרצונה, כולל שינוי חוקי יסוד שהתבררו כחסרי שיניים. הדמוקרטיה כאן תחת התקפה קשה
זה המקום בו אנו נמצאים עכשיו. הייתה לנו הצלחה לא קטנה בחזית החיצונית, אבל ביחס לפנימית קשה להיות אופטימי. יש תרחישים אפשריים קשים הן באשר למצב בתוך החברה היהודית והן ביחס לעתיד הדמוקרטיה פה.
מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הנקודה הבולטת ביותר שנשקפת מהמאמר הזה היא רמתה הירודה של האקדמיה.
נקווה שהדוקטורנטים יִפְּלוּ רחוק מהאמריטוס.
ספוילר: זה לא יקרה במערכת הקיימת, כי היא נשלטת ע"י מי שמנהל גם את כל התקשורת הממוסדת בארץ ובעולם.
הכותב שוכח לציין שהמדינה הוקמה ע"י תנועה שמטרתה המוצהרת (והשיקרית) היתה למנוע את האסון הממשמש ובא על יהדות אירופה – בעיקר המזרחית.
כישלון המשימה ועלייתה בעשן המשרפות הם שהכשירו את הדרך להקמת המדינה.
"היהודי החדש" הוא מושג שנלקח מתחום ה-Eugenics שפותח על בסיס החארטה שנקראת דארוויניזם, דרך תורות גזע שנזרקו לחלל המאה ה-19, בואכה הבונה החופשי פרידריך ניטשה, והאגודה התאוסופית ששימשה בסיס "אידאולוגי" לנאציזם.
"…בדם וביזע יוקם לנו גזע…" – מישהו יכול באיזושהי דרך לקשר את המילים האלה לעם של אלפי שנים ששב למולדתו?
הכותב היה בונה חופשי וסוכן של הבריטים. הוא גם ערך את עיתונם של "התורכים הצעירים" LJT – שחוללו את שואת הארמנים.
רגע, איפה היינו? אה, כן: זהו עוד פמפלט פוליטי עלוב, שסולד מהעם ותומך בדיקטטורה של ביהמ"ש העליון הבלתי נבחר, שמנכס לעצמו את כל הסמכות ומשאיר לאחרים את האחריות.
מצוות אנשים מלומדה הוא לוקח את הצד המובן מאליו, מבחינתו, במאבק בין שני הצדדים – שמסתיר מהאנשים את העובדה, שבצמרת – שני הצדדים משתמשים בהם למטרה אחרת לגמרי.
זה לא באמת הדיפ-סטייט נגד הסטייט, אלא שניהם נגד העם – שמשמש כפיונים להקמת "סדר עולמי חדש".
אוי התגובות. בהחלט משקפות את נושא המאמר.
אגב לגבי המאמר גופו, כיצד ניתן לומר שמערכות הבטחון צלחו לאורך כל הדרך? מה לגבי מחדל יום הכיפורים? הכשלון במלחמת לבנון השניה? מחדל השביעי באוקטובר, צבא שלא היה קיים? צפון שרוף והרוס במשך שנה של מלחמה? מדינה שלמה ששותקה במשך חודשיים עקב הפצצות של מאה-מאתיים טילים וכטב"מים מידי יום ביומו?
אפילו סטטיסטית, המאמר הזה לא מחזיק מים בסקירת ההיבט הבטחוני. עצוב.
אויי ויי, עד כמה אתה טועה בכל אספקט שאתה מדבר עליו. תרשה לי לומר לך: "הימין הלאומני" מממש היום את המחשבה הלאומית של בן גוריון בעוד שהשמאל הנאור נמצא בתהליך התנוונות וגסיסה ערכיים שאין הדעת סובלת. החרדים ברובם כבר לא כל כך אנטי ציוניים, אך רבים רבים מבין אנשי השמאל הפכו לאנטי ציוניים מיליטנטיים, רווי זעם לא קדוש, נאמנים להגמוניה של שחיתות והדוניזם.
מה שלא הזכרת את עצם היותה של המדינה יהודית.דור המייסדים עוד היה מחובר לשורשים היהודיים ולא ניסה לדחוק את היהדות לצד או לדבר על מדינת כל אזרחיה
רואים במלחמה הזאת שקם לנו דור של חיילים חדורי ערכים ציוניים שנרתמו להצלת ישראל
השמאל החליף את ערכיו מסוציאליזם לשלום עכשיו וכשזה הוכח כבלתי ניתן לביצוע הפכו את
האידאולוגיה לזכויות אדם..
אם לא הייתם מחרימים את נתניהו הייתם חלק מהממשלה כמו כל ממשלות נתניהו
ואם לא הייתם תומכים בתפירת התיקים שנולדו בחטא כדי לסלק אותו בדרכים לא דמוקרטיות
לא היה נוצר קרע כזה בעם
עם כל הכבוד פרופסור אני לא חושב שהציונות הקודמת היא יותר טובה מהציונות הנוכחית ציונות דתית שעליה מושתת המדינה ואנחנו העם שרוצה רק בטוב ושלום לכן אני חושב שהציונות הנוכחית היא אמנם תחליף לציונות הקודמת אבל היא לא פחות טובה ואפילו יותר טובה ואנחנו רואים את זה במלחמה הזאת ורואים את זה בכל העשייה ובכל מקום שאנחנו נתקלים בציונות הדתית אנחנו רואים את פריחת הציונות
צרלי
פרופסור בהדחקה כל הקשקשת באה לכסות על הבעיה האמיתית והיא ישראל השניה .באופן הכי פשוט ישראל הראשונה מתעבת את המזרחיים מתנשאת עליהם והם בכלל לא רוצים להיות ביחד אתם כן זאת האמת פרופסור זה כואב האמת כואבת
זו חזרה על עליונות המיעוט המתנשא.הדמוקרטיה חזקה רק אם מקבלים את הכרעת העם.הפרדת רשויות מחייבת גם את מערכת המשפט.השופט כפוף לחוק ואין לו סמכות להפר או לבטל חקיקה.זו התורה הדמוקרטית על רגל אחת.
לא יאומן כמה שחץ ורהב מחד וחוסר ידע משווע מאידך מעורבבים בכתיבה הזו. השמאל הסוציאליסטי של הקמת המדינה היה ימין פאנטי קיצוני יחסית לבן גביר. בן גוריון חלם על השתלטות על עבר הירדן וחידוש הישוב היהודי בגלעד. יחידת ה101 הרגה ערבים מקריים ב'פעולות התגמול'. בן גוריון סגר את עיתון קול העם ושופטי העליון בתקופתו מונו למעשה ולהלכה על ידי הממשלה.
מאזן כוחות בין רשויות מתרחש כאשר יש איזונים ובלמים על שלוש הרשויות. במקרה הישראלי אין שום בלמים על בית המשפט העליון שלחבריו יש זכות וטו על הבאים בשעריו.
בניגוד לטענה כאן, כל עוד יש בחירות העם הוא הבלם העיקרי של הממשלה והכנסת. כן, במקרי קיצון צריך שגם בית המשפט העליון יוכל להווחת בלם.
אבל בית המשפט העליון הפך עצמו לממשלה חליפית ולמחוקק על. הכנבת והממשלה הם בית הנבחרים התחתון הזקוק לאישור הבית העליון לכל פעולה.
בית הלורדים הזה אפילו לא נושא באחריות כלשהי ךמעשיו או מחדליו.
האם שופט עליון אחד התפטר בגלל משבר ההגירה שמתרחש בשל פסיקת העליון? מישהו מהם משלם מחיר כלשהו על טעויות?
ניכר שהדברים נכתבו מנקודת מבט מורמת מעם, שהרי המחבר ודומיו הם הם הישראליות השלמה והנכונה, אין בכלל ספק בכך..
שאר הגורמים המוזכרים כגון החרדים, או הדתיים הם ממעמד נחות יותר.
כמה זמן עוד נשקר לעצמנו כי כל בני האדם שווים, איך נוכל אנחנו הנאורים לנטוע את עצינו ולגדל את ילדינו ליד אותם אנשים? אנשים שמזמן אבדה תקוותם.
אוי לצבא ששינה את פניו, כיצד נוכל לחיות עם אנשים שצלם האנוש בשבילם משמעותו פראיות וברבריות, שנלחמים למען מוות הרואי.
אוי לנו מאותם אנשים פרימיטיביים שסגרו עצמם באותו כלוב בו היו סגורים לפני מאות שנים, שחוששים מקדמה ובריאות.
אנו בני המעמד הגבוה, הנאור, המשכיל – מוכרחים לעמוד יחד, לעמוד על ערכינו, ולענוד את עקרונותינו בגאון. לא יוכלו לנו אותם ברברים נחותים, אותם תתי אדם, אותו גזע פרימיטיבי.
פנינו לעתיד, עתיד שאולי נראה מייאש ואפל, אך בכוחנו לשנות זאת.
אנו מייצגים את הטוב, את הנכון, את האמת, כל אשר יחפצו בדרך הנכונה, בואו איתנו. לנו ברורה הדרך, מה נכון ומה אסור, מה טמא ומה טהור, האמת היא אצלנו – ורק אצלנו.
מישהו יודע להצביע על התאריך בו פרופסורים נכבדים עם אוצר ידע כה נרחב, הפכו למעריצי בורות, ממה שאני זוכר ככל שמתקרבים לאמת ככה היא פחות חדה, ממתי פרופסורים ודוקטורים התחילו להוביל את דרכם בגאווה כה אטומה? מניחים כי בכף ידם נמצאת האמת והאמת כולה?
ממתי נזנחה פתיחות הלב לטובת עמדה חברתית וטענה לוגית?
החכמה וההיגיון מכריחים אותנו לנוס בכל מאודנו מאנשים שבטוחים כי האמת בכף ידם, ואם בכוחנו לתקן, נתקן.