נדמה כי החלטת ראש עיריית מעלות לבטל היום בצהריים את הקרנת הסרט התיעודי "לאה צמל, עורכת דין" במסגרת פסטיבל דוקאביב גליל, היא המשך ישיר לעלילת הסרט עצמו: עוד תבוסה לכאורה לצמל, עוד עיטור על גלימתה השחורה, שידעה דיונים רבים על הגנת חשודים בטרור בבית המשפט הישראלי.

גם כשזכה הסרט במקום הראשון בתחרות העלילתית-ישראלית בדוקאביב בתל אביב במאי האחרון, נשמעה מחאה חריפה הקוראת לשלול מהסרט את כספי הזכייה ממועצת הפיס לתרבות ואמנות, קמפיין שלא צלח לבסוף.

אך מהו מחיר ניסיון ההשתקה הזה של הנרטיב הפלסטיני? כשהודיעו בחדשות על ביטול ההקרנה במעלות בעקבות פניית שרת התרבות מירי רגב, הצטערתי בשביל הוריי המתגוררים בגליל והתכוונו לצפות בסרט, וראיתי בכך פגיעה ישירה בתושבי הפריפריה, עוד אחת מני רבות בשוטף.ֿ

אך פעולותיה המיידיות והאפקטיביות של הנהלת הפסטיבל, הנתמך על ידי משרד התרבות והספורט (כמו גם הסרט עצמו, אגב), שינו את התמונה שוב: נקבעה הקרנה חליפית באותה השעה בקיבוץ כברי והתאפשרה צפייה חינמית בסטרימינג באתר הפסטיבל (הערב החל מ- 18:00), המאפשרת גם לי ולכל עמישראל לצפות ביצירה החשובה הזאת – כך שהשרה, שוב, באה לקלל ויצאה מברכת.

עו"ד לאה צמל ברמאללה, יוני 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

הרבה שאלות מתעוררת מצפייה בסרט, כמו האם השרה או מי מהימין היה יוצא נגד הקרנת סרט על פועלו הקונטרוברסלי של עו"ד איתמר בן-גביר? כנראה שלא, הוא הרי שותף פוטנציאלי לקואליציית ימין. גם כאן, כמו ב"ימים נוראים", זוכה ראש הממשלה בנימין נתניהו לתפקיד משנה שהפך כבר לטייפ-קאסטינג בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות – המסית הממלכתי.

הדרמה הזאת מביאה בפני הצופים הישראלים את קרבי מנגנון הכיבוש השיפוטי ואם נותרה בנו עוד איזו נאיביות ביחס לניקיון כפיו של המשפט הישראלי, אז הסרט מוכיח בעוצמה כי בכל הנוגע לכיבוש, גם בבג"צ ישנה הטיית צדק פוליטית.

ועוד קול אחד מחריש אוזניים במיוחד עולה מהסרט הזה, הוא לא מופיע בפסקול הכולל שקשוק אזיקי העצירים, פתיחת דלתות חדרי הדיונים, פלאשים של התקשורת וזיופים חינניים של עו"ד צמל כשהיא מנסה לזמזם לעצמה כדי להירגע, שירים כמו 'איזו מדינה' ו'גנוב עליה, לאה'.

הקול הזה הוא השתיקה הצורמת של הבורגנות הישראלית נוכח הכיבוש, מששת הימים ועד היום. את החזית הותיר הציבור הישראלי לפעילי מצפן/מרצ/הרשימה המשותפת, שהלכו והתמעטו עם השנים, הלכו והתברגנו כמו יתר הקונצנזוס, ואין להאשים אותם. איך צמל אומרת בסרט? "אני מהעתיד". בעתיד היא בהחלט ראויה לפרס ישראל.

הבחירות האמנותיות נזיריות אך קפדניות ואולי אף אידיאולוגיות, למשל הפילטר הגרפי שנועד לטשטש את הנאשמים, מגיע מתוך צורך לשמור על פרטיותם אך בעצמו מייצר מיתולוגיזציה של הטרור, אולי באופן לא מודע. כך גם הבחירה להתמקד בתיק של הקטין בן ה-13 מהפיגוע בגבעת זאב באוקטובר 2015 – אירוע המתגלגל לאורך הסרט, שחוזר לפרקים אל תחילת הקריירה של עו"ד צמל בפקולטה למשפטים בעברית בירושלים בימי מלחמת ששת הימים ואל המשפטים המכוננים משנות ה-70, 80, 90, בהם סינגרה צמל, שמהווים את נקודות ההכרעה לעיצוב הזהות הישראלית מול הכיבוש ו/ או השמאל.

כרזת "לאה צמל, עורכת דין". באדיבות פסטיבל דוקאביב

סיפורו של אחמד הקטין בהחלט מעורר אמוציות עמוקות. הילד שספג אולי הסתה מתמשכת, שלא הייתה לו כוונה לרצוח ממש אף שהסתובב ברחובות ירושלים עם סכין שלופה. כן זו המציאות המורכבת שלנו, ובית המשפט שלא מאמין לגרסתו, למרות עדותו היציבה, שלא השתנתה על אף לחצי החקירה והעינויים המנטליים, למרות חרטתו על הילד בן גילו שנדקר בפיגוע על ידי שותפו שחוסל במקום.

כן, העיוורון הזה של השופטים, מהמחוזי ועד העליון, מוכיח את התזה של עו"ד צמל: ישנה תקרת זכוכית גם לצדק. מנגד, באותה מידה היה ניתן לאזן זאת עם תיקים של מפגעים מסוג אחר, פחות מורכבים ומעוררי סימפטיה, כאלה ישנם וודאי רבים יותר. זו בחירה סלקטיבית ופוליטית במופגן, ועדיין, בתחום הלגיטימיות של בחירה אמנותית של היוצרים רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש.

הסרט, שהופק בשיתוף הוט 8 ובקופרודוקציה בינלאומית – ולאחר זכייתו בדוקאביב הוקרן בשורה של פסטיבלי קולנוע חשובים בעולם, הוא חומר חינוכי ראשון במעלה וצריך להיות משובץ בתוכנית הלימודים באזרחות, תוך צפייה ביקורתית שתאפשר לבחון את דמותה של צמל מבין הכותרות: פרקליטת השטן  או לוחמת זכויות אדם.

ד\"ר לפילוסופיה, כתב ויוצר. עוסק בפילוסופיה יהודית, אמריקאית, צרפתית וגרמנית, והגות סופית מוסלמית עתיקה. מתגורר בקו העימות בגבול הצפון.