אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.

אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.

מהיום שאחי נהרג, החיים במשפחה התהפכו והאדמה רעדה. התמסרתי לטיפול בהורים ובאחותי הגדולה, ונטשתי את הריקוד אותו כה אהבתי. לא היה לכך מקום בבית, שבו האבל תפס מקום ראשי. לא עוד הבית הפשוט החם והשמח בו גדלתי, אלא בית שהכאב זועק בו מן הקירות.

בית שחוויתי בו אירועים טראומתיים וכואבים, בהם ראיתי את הוריי, מקור הכוח והיציבות במשפחה, מתפוררים ונעלמים.

במשך שנים אובדני הכפול היה שקוף, כמו רבים מן האחים השכולים, לא רק איבדתי את אחי הגדול, שאהבתי כל כך ושנתן לי הרבה ביטחון, איבדתי גם את הוריי, ובעיקר, את החופש לחלום

במשך שנים אובדני הכפול היה שקוף, כמו רבים מן האחים השכולים, לא רק איבדתי את אחי הגדול, שאהבתי כל כך ושנתן לי הרבה ביטחון, איבדתי גם את הוריי, ובעיקר, את החופש לחלום ולסלול את חיי כמו כל הנוער בגילי.

הסובבים אותך לא רואים את אבלך כאח שכול. הם סבורים שתפקידך בעולם, למלא את החלל להורים. הסביבה לעיתים לא מצליחה להבין, שהאח השכול חווה את האבל בצורה חזקה לא פחות. ומעגל התמיכה כמעט ולא היה קיים באספקט הזה.

התגייסתי ל"שלדג" ושרתי כפקידת מבצעים, שם הכרתי את בן זוגי, נעם שילר, לוחם ביחידה, גם הוא אח שכול. יחד ויתרנו על טיול של אחרי צבא, כדי להיות קרובים להורים. במהלך השנים, עשיתי 2 תארים בפסיכולוגיה ואחד במחול, תוך כדי זה שנישאתי לנעם וילדתי 3 ילדים, חיי היו מלאים ומספקים, הייתי מוקפת באהבה ובחברים אבל הבור הזה, שנפער עם השכול, לא עזב אותי לרגע וחייתי עם תחושה קשה של החמצה וחוסר שקט.

בגיל 37, כפסיכולוגית, נשואה עם 3 ילדים קטנים, החלטתי לנסות לממש את האהבה הראשונה שלי, זאת שהתחלתי שנה לפני המוות של אחי, להפוך לרקדנית מקצועית ולעבוד על יצירת מחול משלי. מילים אינן יכולות להעיד על הדרך והקשיים הפיזיים והמנטליים ועל המחירים הכבדים שנאלצתי לשלם. אבל התשוקה ותחושת ההחמצה בערו בי.

צללתי עמוק לעולם הבלט הקלאסי והעיסוק בתהליכי יצירה מעמיקים בסטודיו. בשנים האחרונות זכיתי לרקוד בשלוש יצירות מחול גדולות אותן יצרתי, לצד רקדנים שהפכו להיות שותפים לדרך ולמסע. היצירות כולן נוגעות בשכול, בגעגוע, בזיכרון שלא מרפה, בתחושת ההחמצה ובמחירים הכבדים.

בימים אלו, בהם "הותר לפרסום" הפך להיות ביטוי שבשגרה, אני רוצה לצעוק, על אותה הקלות הבלתי נסבלת, שבקבלת המוות וקבלת המחירים, שגובה המלחמה

השכול של משפחתי שינה את חיי ללא היכר. לעיתים אני תוהה איך היו נראים חיי בלעדיו. בלי דמותו המתה של אחי, ופירורי החיים שנותרו אחריו.

כשהשבעה נגמרת החברים של הבן החייל המת ממשיכים לבוא, הצבא שולח נציגים, והמשפחה מגיעה תכופות, לאט הבית מתרוקן. והשקט זועק מהקירות. בסוף, את לבד עם השכול שלך. וההורים שלך? גם הם לבד עם השכול שלהם, כל אחד עם עצמו. ברגעים אינטימיים קורעי לב, שאין להם עדים. דואט עם השכול.

בימים אלו, בהם "הותר לפרסום" הפך להיות ביטוי שבשגרה, אני רוצה לצעוק, על אותה הקלות הבלתי נסבלת, שבקבלת המוות וקבלת המחירים, שגובה המלחמה. עבורנו כל שם כזה הוא חייל אנונימי, עבור משפחתו, המסע רק מתחיל.

יעל שילר, אחות שכולה של איתן מלמד ז"ל, כוריאוגרפית ורקדנית בעלת סטודיו Ano Luna -המרכז הישראלי לרקדנים בתל אביב (צילום פורטרט: רון קדמי).