מדינת ישראל נמצאת בשפל העמוק ביותר שידעה. אנו חיים את התקופה החשוכה ביותר מאז הקמתה. הממשלה הנוכחית, שבמשמרתה ארעה המפולת הנוראית ביותר, אינה מרפה מטרפׇּה (המדינה) וממשיכה לטרוף את בשרה (תקציביה ומוסדותיה) להשׂבעת רעבונו של העומד בראשה (לכוח ולהגנה מפני משפטו) ותאוות מפלגות הקואליציה (להשתמטות ולקבלת הכספים הקואליציוניים).

כך נקלענו לפרדוקס ממנו איננו רואים מוצא.

מחד: האסונות הביטחוני והמשפטי הם מהחמורים שידעה ישראל מאז ומתמיד;
המגמות השליליות התחזקו והמדדים הלאומיים הורעו; ישראל ממשיכה להידרדר במדד הדמוקרטיה העולמי ו"נפלה" השנה למקום ה-30;

סולם העדיפויות מוטה לכיוון האינטרסים הפוליטיים והסקטוריאליים במנותק מהמציאות המדממת. אין כמעט כל הכרעה לטובת הכלל; העדר השיוויון בנטל מעיף את מכסה הקדירה הממשלתית ומשחרר בואש המעורר סלידה;

מצפן ההנהגה מצביע על "הישרדות" והשדה המגנטי של הממשלה הוא "אוקטובר 2026"; השלת האחריות מכתפי המנהיג מהווה כתם עמיד על מרקם הדמוקרטיה הישראלית, שאובדן הבושה בה הוא מסממניו;

ערך הדוגמה האישית התאדה וסולם הערכים התעוות; הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית אינה נראית באופק וייתכן שכלל לא תעלה על סדר היום הלאומי; ולבסוף, אסון רודף אסון ופרשיה רודפת פרשיה, אך השיירה עוברת "כאילו כלום".

מאידך, למרות שמצבנו הורע בכל מימד; למרות חריקת השיניים הציבורית על רקע אובדן האמינות בשלטון; למרות המחאה הפושה כנגד הפקרת החטופים והימשכות המלחמות;

ולמרות שהמשך כהונתה של הממשלה ה-35 חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות, אין מסתמנת אפשרות להפלתה, ומצידה אין שום כוונה להעמיד עצמה לשיפוט הבוחר.

למרות שמצבנו הורע בכל מימד, ולמרות שהמשך כהונתה של הממשלה ה-35 חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות, לא מסתמנת אפשרות להפלתה או לבחירות

* * *

וכל זאת על שום מה? על שום שיטת הממשל הישראלית, המתאפיינת בשליטת הרשות המבצעת ברשות המחוקקת, אך לא פחות, משום היעדרם של שני תיקונים בחוק יסוד הממשלה: (1) הגבלת כהונת ראש ממשלה; (2) איסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה.

אכן, הגבלת כהונת ראש ממשלה מקובלת במשטרים דמוקרטיים-נשיאותיים ולא בדמוקרטיות-פרלמנטריות כשלנו. במודל הראשון מטרתה היא למנוע אפשרות צבירת כוח יתר על ידי הנשיא ולשלול ממנו אפשרות להשתלט על ארצו ללא הגבלת זמן (התיקון ה-22 בחוקת ארה"ב); ואילו במודל השני (כשלנו) סומכים על האיזונים והבלמים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת ועל ההפרדה בין השתיים.

אך למצער, לא כך בישראל, בה ההפרדה ביניהן נמוכה, אם בכלל. זאת, כי הממשלה שולטת שליטה מלאה בחבריה בכנסת ומפעילה רוב אוטומטי, כך שכל הצעת אי אמון ופיזור הכנסת אינה ריאלית.

בארצנו קיים עירוב בין הרשות המבצעת למחוקקת, ובקדנציה הנוכחית אף מסתמנת נטייה של המבצעת להשתלט על השופטת, כך שכל רעיון הבדיקה, הפיקוח, האיזון והבלימה של רשות אחת על האחרת נשחק בהדרגה.

דומה שהשאיפה של הממשלה הנוכחית היא "ללכד את הזירות" על בסיס איחוד האינטרסים בין הרשויות וריסוק יחסי מבקר מבוּקר, שפירושו החלשת הדמוקרטיה.

דומה שהשאיפה של הממשלה הנוכחית היא "ללכד את הזירות" על בסיס איחוד האינטרסים בין הרשויות וריסוק יחסי מבקר מבוּקר, שפירושו החלשת הדמוקרטיה. במצב כזה, זועקת הדרישה להגבלת כהונת ראש הממשלה

במצב מעוות שכזה, בו הריכוזיות גוברת והסַמכוּתנוּת מתחזקת, זועקת הדרישה להגבלת כהונות ראש הממשלה. הגם שבנימין נתניהו משמש במשרה זו 17 שנה במצטבר (שש כהונות, בשלש תקופות לא רציפות). ולצד הנהגת המדינה הוא מנהל את משפטו בניגוד אינטרסים מובהק.

לא ייתכן שמנהיג המכהן תקופה כה ארוכה – בה צבר כוח כה מופרז ושליטה מוחלטת בשריו ובמפלגתו – ימשיך לכהן במספר קדנציות בלתי מוגבל. זהו תהליך מסוכן של התעצמות ראשות הממשלה, ההופכת אט אט ל"נשיאותית", ללא המגבלות החלות על ממשל נשיאותי.

[נהירות לי השלכותיה המטלטלות של הצעה זו על תבנית העומק של המפלגות בישראל והעומדים בראשן. אך ניתן למצוא פשרה ופתרון גם לכך, הגם שבמקרה ותוטל מגבלת זמן על כהונת ראש הממשלה, לא יהיה בכך כדי לפסול אותו מלכהן כשר בממשלות אחרות.]

איסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה הוא חוק שאינו אמור להידרש בתרבות פוליטית בה מושג ה-Accountability הוא אבן יסוד; לא כל שכן אצל ראש ממשלה, האמור לתת דוגמה אישית, מוסרית וערכית.

בכל משטר דמוקרטי-ליברלי, אדם הנמצא בעמדת החלטה נוטל אחריות אישית על שקורה ב"תחום שיפוטו". בכל מדינה מתוקנת אנו עדים לנטילת אחריות מצד מדינאים שכשלו או שבמשמרתם חל משבר משמעותי, לא כל שכן אסון.

המתבקש והמקובל במקרה שכזה הוא שבעל התפקיד יתפטר מתפקידו, אם הוא מכהן, או לא יעמיד עצמו לכהונה נוספת, במיוחד אם קיים חשד חמור נגדו.

 בכל מדינה מתוקנת אנו עדים לנטילת אחריות מצד מדינאים שכשלו. המתבקש והמקובל במקרה שכזה הוא שבעל התפקיד יתפטר מתפקידו או לא יעמיד עצמו לכהונה נוספת, במיוחד אם קיים חשד חמור נגדו

וְלֹא הִיא בישראל. כאן החוק אמנם קובע שניתן להדיח ראש ממשלה – ברוב של 61 חברי כנסת לאחר הרשעתו בעבירה שיש עמה קלון וכאשר פסק הדין הופך לסופי – אך בשל העדר האיזונים והבלמים הממשיים בין הרשויות, לא קיים מנגנון פרלמנטרי מעשי להפלת ממשלה בהצבעת אי אמון.

* * *

בנורמות הפוליטיות שלנו נעדר גם ערך האחריות הציבורית, שעל פי הגדרה הינו עקרון לפיו אדם המשמש בתפקיד ציבורי צריך לתת דין וחשבון לציבור ולהפגין אחריות לאופן שמילא את תפקידו; שאם לא כן, ייהפך משטר דמוקרטי למשטר אוטוקרטי.

חלק מהתפישה הזו גם כולל את החובה של איש הציבור לפעול ביושר, בהגינות ובצדק, מתוך שאיפה שהתנהגותו תוכל לשמש מודל לחיקוי. אך במקומותינו לא זיהינו בקרב הדרג המדיני הנוכחי את ההגינות המספקת לשאת באחריות הציבורית ובכלל זה להסיק מסקנות מהתסיסה החברתית שחולל סביבו.

ולכן, ישראל מוגדרת על פי מדדי הדמוקרטיה הבינלאומיים כ"דמוקרטיה פגומה" בה הבלמים ומאזני הכוחות ההכרחיים לדמוקרטיה בריאה מתערערים.

ישראל מוגדרת על פי מדדי הדמוקרטיה הבינלאומיים כ"דמוקרטיה פגומה", בה הבלמים ומאזני הכוחות ההכרחיים לדמוקרטיה בריאה מתערערים. רוב הציבור מכיר בכך שהוא נחטף בידי ממשלה לא ראויה

* * *

מכאן הַכָּרת רוב הציבור בכך שהוא נחטף בידי ממשלה לא ראויה (שנבחרה בנסיבות שונות לחלוטין) המסרבת לרדת מהבמה ולהעמיד עצמה במבחן הבחירות. זהו מחנק המְלוּוה בהרגשת אין אונים מול תרבות פוליטית נטולת ערכים ובושה. זוהי תחושת שיתוּק מול הופעת סממני הרודנות, חרף הכישלונות המצטברים.

על הרקע הזה, הייתי מצפה מהאופוזיציה שתְחָלֶץ הצהרת כוונות שברגע הגיעה לשלטון, היא תגיש במיידי שתי הצעות חוק: האחת תגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות ולשמונה שנים לכל היותר; והשנייה, תאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, לעמוד בראשה או להמשיך בכהונתו בה לאחר הגשת כתב אישום נגדו.

אם האופוזיציה לא תעשה כן, תהיה זו חֶרפׇּה ומחדל בלתי נסלחים; וכמובן מעילה באמון שנתנו בה בוחריה, חדורי התקווה ליציאה מהסיפור האסוני הזה.

* * *

"להגיד 'זו אוטופיה' היא הדרך הטובה ביותר להתפטר ממשהו שאין לך את הרצון, היכולת או האומץ לעשותו". אדריאנו אוליבטי.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".