לֹא רָאִיתִי, לֹא שָׁמַעְתִּי, לֹא אָמַרְתִּי.
זאת המנטרה הרשמית של הנאשם, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנכנס לאולם בית המשפט השבוע כאילו הוזמן לטקס פרסים יוקרתי. טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מאוד.
אחרי שנים של תרגילים משפטיים, עיכובים מכוונים ושינויים פוליטיים, מתחילה העדות הארוכה – הצגה שתימשך חודשים, אולי שנים. אם הכל יתקדם "בקצב רגיל", פסק הדין צפוי להתפרסם איפשהו בשנת 2050 – בדיוק בזמן לכתבת תחקיר נוסטלגית על "המשפט שהרעיד את המדינה פעם".
ההצגה תימשך חודשים, אולי שנים. אם הכל יתקדם "בקצב רגיל", פסק הדין צפוי להתפרסם איפשהו בשנת 2050 – בדיוק בזמן לכתבת תחקיר נוסטלגית על "המשפט שהרעיד את המדינה פעם"
שׁוּעָל בְּעוֹר שֶׁל כֶּבֶשׂ
ההפיכה המהירה בסוריה מעוררת שאלה מהותית: האם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לשעבר מנהיג שלוחת אל-קאעדה בסוריה, יכול לשנות את עורו ולהפוך למנהיג "היאת תחריר א-שאם" הדוגל בפלורליזם וסובלנות?
מפתה לחשוב שאולי, באווירת הכאוס של ימינו, סוריה תמצא יציבות חדשה. אבל כשנזכרים באפגניסטן – איך "השועל הטליבאני", שהתחיל כתנועת סטודנטים לוחמת בשחיתות, הפך לשלטון קיצוני ומדכא – קשה שלא לתהות אם מדובר במנהיג חדש או פשוט עוד מאותו דבר בתחפושת מחושבת.
מַלְכוּת הַחֶרְמוֹן
מבור תחתית אפל של השבעה באוקטובר לפסגת החרמון הסורי השבוע – נתניהו כמעט בעננים. הכוכבים הסתדרו, החרמון בידינו, והמצב נראה מבטיח.
אבל השמחה קצרה. המשפט שנמתח כבר שמונה שנים תקוע כמו עצם בגרונו של בית הדין. נראה שהמשפט אמנם נפתח, אבל איכשהו תמיד משהו משתבש. אולי אלו יהיו הפתקים הדחופים, אולי "אירוע ביטחוני דחוף" שיצוץ בארסנל הגרעין האיראני.
לשרה פתרונים.
"נְאוֹת סְמוֹטְרִיץ'" פִּנַּת "מַעֲלֵה בֶּן גְּבִיר"
השר ל"ביטחון לעומתי" יוצא לסיורי הכרות בעזה עם חבריו המשיחיים, בעוד רעיון "ההגירה מרצון" של הפלסטינים מתחיל לצוף במים העכורים של בית הנבחרים.
איתמר בן גביר כבר הכריז: "ראש הממשלה לא שולל". ובינתיים, על שולחן השרטוט כבר נפרשה מפה חדשה – מלאה בשמות יישובים שעוד לא קיימים, אבל כבר קיבלו כתובת ברורה.
מֹתֶק שֶׁל שַׂר
סוכר לבן: מתוק על הלשון, מר על הבריאות, ומשאיר יותר חורים בשיניים מאשר בעלילה של סרט אקשן גרוע. כולם יודעים את זה – חוץ משר האוצר, שמנסה להמתיק לבוחריו החרדים פטור ממס במיץ פטל.
מדינה חולה? לפחות היא ממותקת בסוכר מוזל.
תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת
הבריון השכונתי בן גביר רואה בגברת גלי בהרב-מיארה, האחראית לחוק ולסדר, את האויבת המושבעת שלו. כל מבט שלה הוא בעיניו מזימה, וכל נזיפה – תפר עוין נוסף. "היא תופרת לי תיק!", הוא זועק, כאילו מדובר בקולקציה פלילית חדשה, בעודו שוכח שהוא עצמו מספק לה את הבד, החוטים ואפילו את כפתורי ההרשעה.
קוֹל קְרִיעָה
"קֶרַע, קֶרַע", קָרָא הָעוֹרֵב בְּקוֹלוֹ מְבַשֵּׂר הָרַע.
"אֶקְרַע אֶת תַּאֲגִיד הַשִּׁדּוּר, אֲבַטֵּל הָאַגְרָה,
מְרוֹרִים ליועמשי"ת מִיָּארָה
וּבִסּוּס שִׁלְטוֹן הַשְּׂרָרָה".
וְכָךְ הַצִּבּוּר בְּלִבּוֹ נֶאֱנָח:
"כָּל זֶה בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם – עוֹרְבָא פָּרַח"
שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה!
דמיינו חופשה שלווה בטבע הישראלי: מנגלים מפיצים ריחות טובים, ציפורים מצייצות, אבל פתאום – הרמקולים משתלטים והטבע שותק במבוכה. אם חשבתם שהמשטרה תתערב כדי להשיב את השקט, טעיתם. במקום זה, השר לביטחון לאומני, בן גביר, מנחה את הכוחות לאכוף החרמת רמקולים – אבל רק במסגדים.
השקט הוא מטרה – אבל תלוי מי מחזיק ברמקול.
לֹא סוֹלֵחַ וְלֹא שׁוֹכֵחַ
כמו נתניהו שנלחם על הישרדותו הפוליטית, גם הילד המגודל שעומד לחזור לבית הלבן עסוק באיסוף נאמנים מכל הבא ליד. חלקם בעלי עבר מפוקפק, אחרים חסרי הכשרה או עם מטרה מוצהרת: להרוס את המוסד שהם אמורים לנהל.
כך מתגבש בית בובות מעוות, מוכן לשתק את הדמוקרטיה האמריקאית ולהאיץ את המרוץ המטורף של המדינה – ישר לתחתית, עם זכויות בלעדיות לביליונרים על ההגה.
אָב חַנּוּן וְרַחוּם
ג'ו ביידן הבטיח שלא יתערב במשפט של בנו האנטר. הבטיח – עד שדונלד טראמפ זכה בבחירות והכריז שהבן הסורר הולך לכלא. פתאום, רגע לפני חילופי השלטון, ביידן החליט להיות ג'ו, האב החנון והרחמן. כי כשצדק מתנגש בטובת המשפחה – עדיף להקדים חנינה לפני שהנקמה נוחתת.
עפר בן-דור, בן מושב באר טוביה, הוא איש תאטרון (בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב), יוצר גראפי ואנימציה. גר בקולוראדו, ארה"ב. יצירת קריקטורות פוליטיות חברתיות עוזרת במקצת להתגבר על דאגות וחרדות יומיות במציאת המגוחך והאבסורד במציאות הקודרת סביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם