סדרת הטלוויזיה התיעודית "המו"לים", ששודרה בערוץ כאן 11 נחתמה השבוע בהבעת ספק בנוגע לעתידה של עיתונות הדפוס, ובקינת עיתונאים ותיקים על איכויות מקצועיות שהיו – ואבדו.
"אני לא מסתכל היום על 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', עיתונים שאינם מנסים לפנות אל קוראים כמוני", אמר יוסי קליין, האיש שהקים וערך את "כל העיר", מקומון הדגל הירושלמי של מקומוני רשת שוקן. קליין הקים וערך בהמשך את העיתון היומי "חדשות". כיום הוא מפרסם טורי דעה ב"הארץ". "בעיתונות של פעם היו אידיאלים, הייתה רוח גבית לכותבים", קוננה עמליה ארגמן-ברנע, אקסית "ידיעות אחרונות".
"אני לא מסתכל היום על 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', שאינם מנסים לפנות לקוראים כמוני", אמר העיתונאי והעורך יוסי קליין. "בעיתונות של פעם היו אידיאלים, רוח גבית לכותבים", קוננה העיתונאית עמליה ארגמן-ברנע
ואני שוב נזכרתי בקטע מעברי ככתבת ב"ידיעות אחרונות". בשיחה עם עיתונאי מוכשר שהיה רכז הכתבים אי אז בשנות התשעים הראשונות, הוא אמר שהציפייה העיקרית המופנית אלי כמסקרת את הקיבוצים היא להקדים עיתונים אחרים בחשיפת פרשיות קרימינליות המתחוללות בקיבוצים. דבריו הבלתי נשכחים המחישו לי באופן בוטה את תרבות הרייטינג שהשתלטה על העיתון.
אין ספק שאירוע קרימינלי בקיבוץ אמור לעשות כותרות. עם זאת, למותר לציין שלא קרימינליות היא הסיפור הייחודי של הניסוי החברתי המתגלם בקיבוצים, ביצירה הכי בלעדית ומקורית תוצרת כחול-לבן. יצירה אשר לקחיה, הישגיה ונפילותיה רלוונטיים לעולם המערבי כולו.
* * *
הסדרה "המו"לים", שחשפה בחמשת פרקיה את אחורי הקלעים של העיתונים המובילים, לא התעכבה על השתלטות תרבות הרייטינג על עיתוני הערב (לשעבר) "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". נקודת ההתחלה של התהליך הזה ברורה למדי: כניסתו לזירה ב-1983 של שחקן חדש – העיתון היומי "חדשות" – שהיה שלוחה של רשת שוקן. אותו יומון היה צעיר ותוסס, הצמיח כוכבים חדשים, אבל נסגר אחרי תשע שנים עקב קשיים כלכליים. הופעתו לוותה בחשש של מתחריו מהצהבת העיתונות וגרמה לוויתור על נוסחת הפלא שהייתה לסוד ההצלחה הגדולה של "ידיעות אחרונות".
העורך הראשי של ידיעות, דוב יודקובסקי המיתולוגי, הוא האיש שהגה ושכלל את הנוסחה שעשתה את עיתונו ל"עיתון של המדינה", לשיאן התפוצה. שיטה לפיה העיתון מדבר בניסוחים פשוטים ובהירים אל הפרופסורים וגם אל העמך, אלו שאלכס גלעדי תייג כעבור שנים, עם פריצת ערוץ הטלוויזיה השני, כ"מסעודה משדרות".
רכז הכתבים בראשית שנות ה-90 אמר לי שציפייתו העיקרית ממני כמסקרת הקיבוצים היא הקדמת האחרים בחשיפת פרשיות קרימינליות שם. דבריו המחישו לי את תרבות הרייטינג שהשתלטה על העיתון
בעידן הרייטינג של העיתון הנוסחה הזאת כבר לא נשמרה והשתנו הפרופורציות בין קל וכבד. "הפרופסורים" כבר חשו קיפוח. עיתונאים ותיקים שנתבעו לפשט ואף לרדד את כתיבתם התלוננו שעיתונם מתחיל להעליב גם את האינטליגנציה שלהם ולא רק את זו של הקוראים.
העיתון הצהיב והנמיך. גברה ציפייתם של עורכים לכתבות גדושות ריגושים ומלודרמות, לתיאורים שטוחים-פשטניים בשיטת השחור-לבן, להימנעות ממסרים מורכבים. כנראה שסיקור נושא כמו הקיבוץ נפגע מהתהליך הזה בעוצמה גדולה במיוחד.
אני מניחה שלא היה אפשר לדלל ולכווץ הרבה את הטיפול העיתונאי בנושאים הקשורים בתחומים הכי נחשבים: פוליטיקה, ביטחון וכלכלה. ואילו רשימת הנושאים הקיבוציים שעניינו את העורכים הצטמצמה מאוד.
בראש הנושאים הפופולריים לטעמם היו כאמור סיפורי קרימינלים המתחוללים בחצר הקיבוץ. נושאים מבוקשים נוספים היו מעילות בכספים, מתנדבים מחו"ל שהדביקו קיבוצניקים באיידס, או ויכוחים נצחיים כגון: האם להתיר הקרנת סרטים כחולים ברשתות כבלים מקומיות. עדיפות מיוחדת ניתנה כמובן ל"סיפורים אנושיים" שהיו ועודם הבשר והלחם של "ידיעות אחרונות".
באותה תקופה, במקביל, חלה התדרדרות במעמדם של הקיבוצים, והעניין התקשורתי בהם נחלש. ואני כבר נזכרתי בגעגועים בראשית שנות השמונים, בימי תחילת עבודתי בעיתון. אז גיליתי בשמחה שנושא הקיבוצים הוא מורכב, רבגוני ורב תחומי, ומאפשר לי להשתלב ברוב חלקי העיתון. בעמודי החדשות והכלכלה, במדורי הבידור, הנשים והחברה, גם במדורי הספרות לא נפקד מקומו של הנושא הזה. באותן שנים רחוקות ניתן לי לפרסם במוספי סוף השבוע כתבות נרחבות על נושאים מורכבים כמו זקנה בקיבוץ, עזיבות של בני הדור השני, קליטת עירוניים בקיבוצים, או הבעייתיות שנלוותה להחזקת רכוש פרטי עשרות שנים לפני עידן ההפרטה.
בין הנושאים הפופולריים לטעם העורכים היו סיפורי קרימינלים בחצר הקיבוץ, מעילות בכספים, מתנדבי חו"ל שהדביקו קיבוצניקים באיידס, או ויכוחים נצחיים כמו: האם להתיר הקרנת סרטים כחולים בכבלים
אני נזכרת בהתבטאויות של עיתונאים ותיקים שנצרבו חזק בזיכרוני. ירון לונדון היה חבר מערכת "ידיעות אחרונות" בשנים 1988-2007. הוא הרבה לפרסם ראיונות וכתבות מגזיניות נפלאות. אחרי פרישתו לגמלאות הוא המשיך לפרסם בעיתון טורי דעה. עוד קודם לפרישתו היה אומר בראיונות שהוא משמש להם בעיתון כעלה תאנה. פירושו של הדימוי ברור. לונדון נתפס כהוכחה לקיומה בעיתון של כתיבה איכותית ותרבותית. ממרום מעמדו המוצדק ירון לונדון היה פטור מחשש שמא יבולע לו בגלל התבטאויותיו הישירות.
רות בונדי הדגולה, יוצאת עיתון "דבר" המנוח, אמרה: "לא הייתי יכולה להשתלב בעיתונות של היום". עיתונאים לשעבר רבים הזדהו עם תחושתה. הדה בושס מ"הארץ" נחשבה למבקרת הטלוויזיה האולטימטיבית עד לפריצתם של שידורי הערוץ השני לפני 31 שנים. בושס טענה כבר לפני קרוב לארבעים שנה שעיתונה, "הארץ", הוא "אי של שפיות" על רקע הצהבהבות הכללית.
ויהודית אוריין הייתה מבקרת ספרות ב"ידיעות אחרונות" ובעלת טור שבועי משובח ואנין שפורסם ב"זמנים מודרניים", מוסף הנשים של העיתון. לאחר פרישתה היא סיפרה בראיון שבעשור האחרון לעבודתה בעיתון הופעל עליה לחץ מתמיד מלמעלה להשטיח את כתיבתה. במערכת ציפו, כדבריה, לכתיבה "נמוכה מעשב".
* * *
בקטע הקינה על עיתונות הדפוס, שחתם כאמור את הסדרה "המו"לים", אמנון אברמוביץ ציטט את שירה של תרצה אתר "שבת בבוקר", שיוני רכטר הלחין ואריק איינשטיין שר:
"שבת בבוקר! יום יפה,
אבא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון (המון עיתון)
ולי יקנו המון בלון".
אברמוביץ התחיל את הקריירה המזהירה שלו בעיתוני הדפוס "על המשמר" המנוח ו"מעריב", ובהמשך המריא בחדשות הטלוויזיה. הוא אמר שאבא כבר לא "קורא המון עיתון", כי עיניו נעוצות בסמרטפון. הרמז ברור: כיום אבא צורך עיתונות דיגיטלית.
מבקרת הספרות ובעלת הטור יהודית אוריין, סיפרה אחרי פרישתה מידיעות, שבעשור האחרון שלה בעיתון הופעל עליה לחץ מתמיד מלמעלה להשטיח את כתיבתה. במערכת ציפו, לדבריה, לכתיבה "נמוכה מעשב"
דורון רוזנבלום, פובליציסט וסטיריקן מבריק, פרש מעבודתו ב"הארץ" בשנת 2013. בשנת 2019 הוא חזר לעיתון עם מדור הקצרצרים השבועי "דורון לשבת". בטור הפרידה מ"הארץ" שהוא פרסם ב-2013 הוא הביע געגועים לעיתונות של צעירותו שקדמה לעידן הסטוצים, השטיקים והטריקים. והוא קישר את תחושת המיצוי אחרי יותר מארבעים שנות כתיבה בעיתונות המודפסת למעמדה המתדרדר של עיתונות זאת. דורון רוזנבלום כתב על "דור שלם של אנשי תקשורת הנע ונד בסערות מזחיחות של שפע מדומה למצב של התכווצות. מתרוצץ משמועה לשמועה, חותר לאיזו הצלה, ירא מכוכב המוות".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מה שהרג את העתונות הוא הטוקבק. הטוקבק מסמל את אובדן ההיררכיה המקצועית. יש עתונאי/ת שכתב/ה את הכתבה הזו ויש לו/לה מעמד אחר מאשר הטוקבקיסט – הוא/היא אנשי מקצוע, הם אמונים על בדיקת עובדות, הצלבה עם מקורות וגם ניסוח זהיר. הטוקבקיסט הוא לא איש מקצוע בתחום העתונות. הוא אדם שאומר את דעתו אבל במהלך אמירת דעתו הוא אומר לעתונאי/ת – "למה מי אתם?"