על ה"מחדל" של מערכת המקלט בישראל

הפגנת מבקשי מקלט, ביניהם מאריתראה וסודן, מול שגרירויות ארה"ב ואירופה בתל אביב, ינואר 2014 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
תומר נויברג/פלאש90
הפגנת מבקשי מקלט, ביניהם מאריתראה וסודן, מול שגרירויות ארה"ב ואירופה בתל אביב, ינואר 2014

בטורו האחרון "כך פורצת מדינת ישראל את גבולותיה לכל מי שרוצה להגיע, ומאפשרת לו להישאר", ניסה העיתונאי קלמן ליבסקינד ליצור תבהלה שהיא בבחינת "הסורים על הגדרות" ולשכנע שבעקבותיה, כישראלים, עלינו לפעול מייד, שמא נהפוך למיעוט בארצנו.

ליבסקינד מתאר את מחדל מערכת המקלט הישראלית, שלדבריו מאפשרת לכל אדם שחפץ בכך להגיע לישראל ולהשתקע בה. ובכן, לא כך הדבר. לא מדובר במחדל, אלא במדיניות מכוונת של ממשלות ישראל לדורותיהן להימנע מהכרעות בבקשות מקלט כדי לא להכיר בפליטים.

לטענת ליבסקינד מערכת המקלט הישראלית, מאפשרת לכל מי שחפץ להגיע לישראל ולהשתקע בה. למעשה, זו מדיניות מכוונת של ממשלות ישראל להימנע מהכרעות בבקשות מקלט, כדי לא להכיר בפליטים

התיאורים מלאי לעג ובוז כלפי אוכלוסיית הזרים ש"צובאת על הגבולות". לשיטתו מדובר ב"מסתננים" שמאיימים על צביון המדינה, ואם לא נתעורר נגלה שהיא נגזלת מאיתנו. שנאת הזרים ניכרת בכל מילה.

ואולם, על דבר אחד אנחנו מסכימים – מערכת המקלט הישראלית היא כישלון מהדהד. האשמים בכך אינם מבקשי המקלט, אלא מי שרוקנו את מערכת המקלט מתוכן והפכו אותה למערכת לייצור אשרות זמניות.

רשות האוכלוסין הממלאת אחר מדיניות הממשלה, גוררת רגליים במשך שנים ומסרבת להכריע בבקשות מקלט מוצדקות. היא מנפיקה אשרות שהייה ארעיות ודלות בזכויות, כדי חלילה לא לבחון את בקשות המקלט ולתת מעמד למי שכן מגיע להם.

המציאות המעוותת הזו, של מערכת מקלט שאינה מתפקדת, היא המאפשרת את המצב שמתאר ליבסקינד – ניצול המערכת לרעה על ידי מי שייתכן כי לא נרדפו במדינת מוצאם.

חשוב להבהיר – בחינה יסודית של בקשות מקלט היא מחובותיה של מדינת ישראל, גם כשמערכת המקלט מנוצלת לרעה. הפתרון אינו גירוש ללא הבחנה, אלא קידום תפקוד הולם של מערכת המקלט, תוך בחינה הגונה של בקשות המקלט והכרעה בהן. וכשמדברים על בחינה הגונה – הכוונה היא לא בחינה לשם דחייה, אלא בחינה שתאפשר גם קבלת מעמד למי שעומדים בקריטריונים.

מהי הבעיה? שאם מערכת המקלט תתפקד ותבחן בקשות באופן כן, מדינת ישראל תאלץ למורת רוחה לתת מעמד למי שעומד בקריטריונים. פה קבור הכלב.

רשות האוכלוסין, בשם מדיניות הממשלה, גוררת רגליים ומסרבת להכריע בבקשות מקלט מוצדקות. היא מנפיקה אשרות שהייה ארעיות ודלות בזכויות, כדי לא לבחון את בקשות המקלט ולתת מעמד למי שמגיע

מדינת ישראל אינה מעוניינת לתת מעמד. לאף אדם. גם אם ברח מזוועות איומות, חווה עינויים מתמשכים ונאלץ לנוס כדי להציל את חייו ואת חיי ילדיו. מדינת ישראל רוצה לאחוז במקל משני קצותיו – מצד אחד היא חתומה על אמנת הפליטים, מתוך רצון להשתייך למדינות המערביות המתקדמות לכאורה, שפועלות לפי קודים בינלאומיים. מצד שני, היא עושה כל שביכולתה כדי להפר במשך שנים את האמנה.

אמר ליבסקינד וצדק שוב – מדיניות הממשלה, היא בעצמה שמובילה להצפה המתוארת. ובכן – תתכבד הממשלה ותפעל לפי הנהלים שקבעה, תוך קביעת לוחות זמנים סבירים לטיפול בבקשות, ואז לא תצטרך להתפלא שהמערכת אינה מתפקדת.

הכשלים במערכת המקלט ידועים לכל מזה שנים. התריע עליהם מבקר המדינה, הם נסקרו בהרחבה בפסיקה של בית המשפט העליון והם ממשיכים להיות מוצפים תדיר בפני הרשויות על ידי הפליטים עצמם והארגונים המלווים אותם.

אם מטרת הטור של ליבסקינד, הייתה הצעת פתרון, סביר להניח שהיה מתייחס לאוכלוסייה שהכי זקוקה לו – מבקשי מקלט ממדינות דוגמת אריתריאה וסודן, השוהים בישראל תקופה ארוכה מאוד, חלקם מעל עשור, עם פחות ממינימום של זכויות.

בהיעדר מעמד, נמנעת מהם האפשרות להתבטח בביטוח בריאות ממלכתי, הם מודרים מקבלת שירותים סוציאליים, אפשרויות התעסוקה שלהם נפגעות והם מתקשים לחיות במינימום של קיום ראוי.

אך לא לכך התכוון המשורר. את הכותב לא מעניינת הפגיעה בזכויות אדם או בזכות לחיים ולקיום בכבוד. לא חולי סרטן שאינם מקבלים טיפול, ילדים עם מוגבלויות שאינם זוכים לקצבאות שיאפשרו להם לשרוד או אנשים שחיים בעוני ובחוסר ביטחון תזונתי מסמרים את שיערו. עניינו הוא יותר בזריעת פניקה, שתשניא על קוראיו עוד כמה זרים, כאילו אין מדובר באוכלוסייה מודרת מלכתחילה. הוא פחות מתעניין בקידום מדיניות ממשלתית ראויה, שתמלא אחר אמנת הפליטים באופן שלא יאלץ את הרשויות להתמודד חדשות לבקרים עם הפרות שלה.

ישראל אינה מעוניינת לתת מעמד. לאף אדם. גם אם ברח מזוועות איומות, חווה עינויים מתמשכים ונאלץ לנוס כדי להציל את חייו ואת חיי ילדיו. ישראל חתומה על אמנת הפליטים, אך מפירה אותה במשך שנים

אם מדינת ישראל באמת מעוניינת לשנות את המצב, עליה לפעול לקידום מדיניות שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים, לבחון את בקשות המקלט כראוי, לשחרר את צוואר הבקבוק שרשות האוכלוסין מתמודדת עמו ולהפסיק להלין על פרצה שהיא עצמה יצרה. אחרת, היא גוזרת על האנשים הללו המשך חיים של דוחק, סבל ורדיפה, וכל טענה בנושא יש להפנות למקבלי ההחלטות עצמם ולדורותיהם, ולא לקהילת מבקשי המקלט.

עו"ד שחר מנדיל היא מקדמת מדיניות וקשרי ממשל של פורום ארגוני הפליטים ומבקשי המקלט בישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 684 מילים
סגירה