בתחילת השבוע השתתפתי במיצג מחאה ביזמת ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים" וקבוצת פעילות עצמאיות נגד ההרעבה בעזה, בקריאה להפסקת המלחמה והשימוש הבלתי מוסרי והבלתי חוקי שישראל עושה בהרעבה ככלי מלחמה.
המיצג, שביקש להנכיח את ההרעבה ולתת קול לקורבנותיה, ובהם גם שתי נערות ואשה שנמחצו למוות בדוחק התור למזון, התאפיין בפשטות ועל פניו נראה כניגודה של סצנת הבהלה למזון שאליה התייחס:
שם עשרות ולעתים מאות אנשים וכאן קומץ; שם דוחק וכאן רֵיקוּת; שם הריסות וכאן ארכיטקטורה; שם נשים וילדות מורעבות בסמרטוטים וכאן נשים שבעות בשחוריהן האלגנטיים; שם צעקות, צרחות ובכי קורע לב, וכאן אלם; שם מאבק נואש לחיים, וכאן מפגן סימבולי, מינימליסטי ומוקפד.
המיצג, שביקש להנכיח את ההרעבה ולתת קול לקורבנותיה, ובהם גם שתי נערות ואשה שנמחצו למוות בדוחק התור למזון, התאפיין בפשטות ועל פניו נראה כניגודה של סצנת הבהלה למזון שאליה התייחס
בשל כל אלה היססתי רגע אם לקחת בזה חלק, ובכל זאת, לא יותר מרגע, כי המיצג אינו רק אמירת לא להרעבה, הוא גם דרך אל לב האנשים שלא מסוגלים להביט בזוועה עצמה: לראות פנים שנתעוותו מבכי; לעקוב אחר דמויות שנקרעות זו מזו או נאבקות לאחוז בסיר; לזהות בוודאות את הסיר שלא יתמלא, ובעיקר, לראות בני אדם דחוקים כבעלי חיים.
המיצג, בניקיונו הצורני, בזיקוק הסצנה לשני מרכיבים – אדם וסיר – פועל כמגן המלוטש שנתנה אתנה בידי פרסיאוס כדי לסייע לו להילחם במדוזה מבלי להתאבן. אמנות היא כאותו מגן מלוטש: כלי מעדן, מרחיק מבט, שבאמצעותו ניתן להביט במזוויע ולהכילו, או לחילופין, להצליח לראות את האדם ואת המצוקה האנושית שמאחורי מילים קרות ומרחיקות – או מקוממות – כמו ג'נוסייד.
ואמנם, רק מעטים מקרב עוברי האורח הפגינו אדישות. חלק עצרו להתבונן, אחדים צילמו, אחרים קיללו, התרגזו או הביעו את דעתם על מידת השפיות שלנו או היעדרה. נער צעיר עם כיפה עמד זמן ממושך והביט בנו מהורהר, ואז פנה אל מעבר החצייה וצעד בדרך לבית הספר ופתאום עצר והסתובב ושוב הביט בנו ממושכות. אין לי ספק שהמראה נגע בו וכי הוא חשב ויחשוב על המחזה שנגלה לו, אולי ישתף את חבריו.
מאחר שהתקשורת הישראלית נמנעת כמעט לחלוטין מסיקור האסון ההומניטרי בעזה, ובוודאי מעדויות מצולמות, פולחות קרביים, סביר מאוד שנער ישראלי לא נחשף למציאות חייהם של בני גילו בעזה. רגע כזה עשוי לסדוק את תמונת המציאות החסרה שבה הוא חי, לעוררו לשאול שאלות.
המיצג אינו רק אמירת לא להרעבה, הוא גם דרך ללב מי שלא מסוגל להביט בזוועה עצמה: לראות פנים שנתעוותו מבכי; לעקוב אחר דמויות שנקרעות זו מזו או נאבקות לאחוז בסיר; לזהות את הסיר שלא יתמלא
זאת ועוד: אפשר לבחור לצפות בערוץ אחד בלבד, לכבות את הטלוויזיה ולסגת לעולם ילדי שבו יש טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. את המיצג אי אפשר לכבות. אפשר, כמובן, להסיט את הראש לצד השני או לעבור מדרכה אך עצם הנקיטה בפעולות אקטיביות אלה – בוודאי כשמעורב בהן ילד המבקש פשר מאמו או מאביו – תבהיר כי הבעיה קיימת, לא ניתן לברוח ממנה.
לא כל הבורחים מהנושא לוקים בהיעדר חמלה למורעבים. יש שזה קשה להם (כדאי לזכור שלהיות מורעב קשה יותר), לאחרים נוח – כדי להשקיט את המצפון – להאשים את אנשי עזה במצבם.
ונכון, יש בעזה פושעים וכנופיות חמושים שבוזזים מזון, אבל כשישראל ביקשה להימנע מהביזה היא ידעה לבחור צירי תנועה חלופיים שאפשרו אבטחה. ועם המספרים הנמסרים על ידי גורמים מוסמכים, בהם גורמים בינלאומיים, ובסופו של דבר גם מצותתים בדו"חות הישראליים, אי אפשר להתווכח:
לפי האו"ם, החל מיוני 2024 – 16% מאוכלוסיית הרצועה, שהם 345,000 איש, שרויים ברעב קטסטרופלי. 80% מכלל האנשים שחווים רעב קטסטרופלי כרגע בעולם נמצאים בשטחה הצר של רצועת עזה.
מעל 96% מהילדים והילדות בגילי חצי שנה עד שנתיים לא מקבלים את התזונה הנחוצה להם. 160,000 נשים הרות או מיניקות לא מקבלות את התזונה הנחוצה להן. מעל 50,000 ילדים וילדות נמצאים במצב תת תזונה חריף המצריך טיפול רפואי דחוף.
לפי האו"ם, החל מיוני 2024 – 16% מאוכלוסיית הרצועה, שהם 345,000 איש, שרויים ברעב קטסטרופלי. 80% מכלל האנשים שחווים רעב קטסטרופלי כרגע בעולם נמצאים בשטחה הצר של רצועת עזה
אנחנו חתומים, גם אם לא בלעדיים, על הזוועה הזאת. זוועה שבקרבה – וגם מכך יש מי שמעדיפים להתעלם – מצויים אזרחי ישראל שנחטפו ושבויים בידי חמאס. והזוועה לא תיעלם אם נתעלם ממנה. היא תשנה, וכבר משנה, את החברה הישראלית, היא פצע מוסרי שותת דם.
שהם סְמִיט היא סופרת וסופרת ילדים, מתרגמת ומבקרת ספרות ישראלית. תל אביבית, פעילה בהפגנות בעד החזרת החטופים ובעד סיום המלחמה והכיבוש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מסתבר שיש לך הרבה זמן פנוי ואת משועממת ומבולבלת. אם הבת שלך הייתה במסיבת הנובה אולי היית קצת יותר מחוברת למציאות הישראלית ולא לעזתית. יש הבדל בין הומניות בזמן שלום להומניות בזמן מלחמה, ואצלך המערכת ממש לא מכוילת. תתביישי, לכי לנורווגיה ואירלנד, שם יש הרבה אנשים מעוותים כמוך.
אתם הזוועה האמיתית שהביאה עלינו את האסון וכל ההרוגים ואת הכאב הענק דל כל עם ישראל שלא נדבר על משפחות השכולות שאבדו את ילדהם שיצורים שונאי ידראל כמוכם תוכלו לשבת בבתי קפה להתארגן למחאות, וכולם רואים ויודעים שיש בעזה בזכותכם אוכל בשפע שהיה אמור להגיע לפיות של ילדנו, הבושה וזוועה הם מילות עדינות למי שאתם.
האו"ם ו-UNRA יחד עם חמאס הובילו למוות של 10 מיליונים ברחבי העולם. כך זה עובד. יש 1.2 מיליון תושבים בעזה פחות מהדיווחים של חמאס/אונרא/או"ם. אותו דבר אצל הפלסטינים בלבנן ובגדה המערבית. המשמעות היא שעזה קיבלה אספקה פי 3 או 4 ממה שהיא צריכה והשאר נגנב. זה גם אומר שפליטים אחרים ברחבי העולם מתו בגלל שעזתים גנבו להם את אספקת המזון.
אכן, כפי שכתבת, בעולם אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. המציאות מורכבת, ולמרבה הצער, את חוטאת בזה הרבה יותר מאשר אותם עוברי אורח שקיללו אותך ברחוב.
משום שאותן נשים רעבות שעומדות בתור ללחם, שונאות אותך שנאת מוות חסרת היגיון. ואותם נערים רעבים, אילו היו יכולים, היו מעוללים לך זוועות שלא ברא השטן. בשונה ממה שקראת בבי.בי.סי (וישראל חוששת לומר בפומבי), את הזוועות האמיתיות בקיבוצים לא ביצעו הרוצחים המקצועיים של חמאס, אלא אזרחים עזתים, חלקם נשים, ומחבלים מאומנים-למחצה. חמאס הוא לא גוף תלוש, אלא רק הסימפטום לאוכלוסיית עזה: רדיקלית, ברברית, אלימה ופרימיטיבית. מוחם של הילדים מורעל מגיל צעיר, והמבוגרים עברו מזמן את נקודת האל חזור. הם באמת ובתמים מאמינים בזכותם הדתית לאנוס אותך, כאישה יהודיה וכשלל מלחמה. אין אפילו אדם אחד בעזה, שמאמין בכנות בזכותה של ישראל להתקיים בכל קו שהוא. החמלה, יקירתי, תמיד מגיעה רק מצד אחד בלבד.
וזוהי המורכבות של המציאות עליה דיברת. כיצד ניתן לתת אהבה ליצורים שישמחו לראות אותך על המוקד? כיצד ניתן לתת להציל את הנחש, שיחזיר לך בהכשה? כיצד ניתן להתמודד עם אוכלוסייה של יצורים שרצונם הראשון הוא מזון ומים, והשני הוא לרצוח אותך?
הפתרון הטוב ביותר, ההומאני ביותר, ההגיוני ביותר הוא, במילה אחת – טרנספר. גירוש בהיקפים עצומים של שני מיליון תושבי עזה למקום אחר. זוהי הודאה בכשלון. הכרה במציאות המורכבת: איננו יכולים לשנות תרבות של שני מיליון איש. וכבני אדם נורמלים, איננו יכולים פשוט להשמיד אותם. ולכן עלינו לגרשם מכאן. בעוד כמה וכמה דורות, אולי ישתפרו, יתבגרו, ילמדו להיות בני אדם. אולי לא. אין בכוחנו לדלג מעל תהליך היסטורי ותרבותי ארוך ועמוק שאוכלוסיית עזה חייבת לעבור.