סמולנים, בוגדים, חמוצים, אנרכיסטים: לאורך השנים התרגל הציבור הליברלי בישראל להתעלם מהטבעת תוויות שליליות ומהטלת-דופי שיטתית ומסלימה נגדו. הציבור הזה התרגל לסגת לבועת חייו הפרטיים, תוך שימוש במנגנוני-הגנה נפשיים של פיצול, הכחשה והדחקה, במקביל ובדומה להשלמה עם שגרת הטפטופים בעוטף.
ככל שהמרחב הציבורי הלך והתכער, הלך ונעכר, הלך ונהיה מסואב, מושחת, פנאטי ודהוי, פָּנִינוּ להתרווח בקפסולת חיי היום-יום שאליה הוסללנו כביכול מתוך בחירה, ובתוכה חשנו חופשיים ומשפיעים, רגילים ונורמליים, עוצמים-עין ברפלקסיביות להידלדלותה לכדי מרחב שולי ומצומק, מרוּקן וחלול.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.
לאחרונה הכנסת הכירה בחשיבות של דמוקרטיה מקומית בישראל, והעבירה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית של יו"ר ועדת הפנים יעקב אשר, בתמיכת שר הפנים משה ארבל, שמתגמלת חברי מועצה על השתתפותם בישיבות ומעניק להם החזרי הוצאות. אכן מדובר בדברים בסיסיים לגמרי, שמרבית האנשים מצפים לקבל בתמורה לעבודתם, אך עד היום חברי מועצה היו מתנדבים לחלוטין.
יש לכך משמעויות דמוקרטיות אדירות, החל מכך שמגוון רחב יותר של אנשים מהקשת החברתית והסוציו-אקונומית יוכלו להרשות לעצמם לרוץ בבחירות המקומיות – הרי התנדבות היא פריווילגיה במידה רבה – וכלה בחיזוק האיזונים והבלמים ברשות.
הילה אביב ירושלמי היא חוקרת בארגון "תנועה מקומית", הפועל לחיזוק המעורבות המקומית בשלטון המקומי.
בישראל חיות כ-19,500 נשים פליטות. חלקן חיות כאן כבר 20 שנים, חלקן נולדו פה. הן חוסות כאן תחת הגנה קבוצתית, כלומר מדינת ישראל מאפשרת את שהייתן כאן באופן חוקי, ומונעת את גירושן בשל סכנת החיים שנשקפת להן במדינות מוצאן.
ועדיין – אותן פליטות חיות כשהן כמעט חסרות זכויות לחלוטין, עירומות מכל מעטפת בסיסית של הגנה וביטחון סוציאליים, חוות על בשרן יומיום מדיניות מתעמרת ומפלה מצד הרשויות.
הדר אביאל היא רכזת מדיניות ציבורית בא.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, ומחברת דוח המצב על נשים פליטות בישראל שפורסם לאחרונה.
הוא באמצע שנות השבעים לחייו, יליד הארץ, בעברו קריירה עסקית מפוארת ופורצת דרך. איש עתיר מעשים וזכויות. מתנדב פעיל, איש משפחה נהדר, סבא מצטיין והוא חבר טוב שלי.
כול מוצאי שבת, מאז שהחלה המהפכה המשפטית, הוא לוקח את דגל המדינה הגדול, שבמשך כול ימות השבוע מתנוסס בגאון במרפסת ביתו, לובש את החולצה של ההפגנה ויוצא יחד עם רעייתו להפגין בכיכר החטופים/קפלן.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
לא מִחזור ולא נעליים
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
את טועה, יעלה. עברנו כבר את נקודת האל-חזור. אולי במקום שאת עובדת, במקום שאת מתגוררת, עדיין לא רואים את זה אבל אין תקווה. בשלב זה איש איש לנפשו.
ואני הייתי מייעץ לשקמה: יש לך עתיד טוב, הרבה יותר טוב, עם כשרונותייך אלה, בכל מקום אחר. אל תעלי את עצמך קורבן על מזבח הציונות הישנה, כי מה שחלמו אבותינו הנהדרים שהקימו את המדינה הזו הפך לחלום דהוי. קומי ועשי לביתך ילדייך ומשפחתך. תודה באמת מקרב לב על כל מה שניסית לעשות.