שקמה, תחזרי לבמה

ד"ר שקמה ברסלר־שוורצמן בהפגנה נגד המהפכה המשפטית ליד הכנסת, 27 במרץ 2023 (צילום: Gili Yaari/Flash90)
Gili Yaari/Flash90
ד"ר שקמה ברסלר־שוורצמן בהפגנה נגד המהפכה המשפטית ליד הכנסת, 27 במרץ 2023

סמולנים, בוגדים, חמוצים, אנרכיסטים: לאורך השנים התרגל הציבור הליברלי בישראל להתעלם מהטבעת תוויות שליליות ומהטלת-דופי שיטתית ומסלימה נגדו. הציבור הזה התרגל לסגת לבועת חייו הפרטיים, תוך שימוש במנגנוני-הגנה נפשיים של פיצול, הכחשה והדחקה, במקביל ובדומה להשלמה עם שגרת הטפטופים בעוטף.

ככל שהמרחב הציבורי הלך והתכער, הלך ונעכר, הלך ונהיה מסואב, מושחת, פנאטי ודהוי, פָּנִינוּ להתרווח בקפסולת חיי היום-יום שאליה הוסללנו כביכול מתוך בחירה, ובתוכה חשנו חופשיים ומשפיעים, רגילים ונורמליים, עוצמים-עין ברפלקסיביות להידלדלותה לכדי מרחב שולי ומצומק, מרוּקן וחלול.

ככל שהמרחב הציבורי הלך והתכער, הלך ונעכר, הלך ונהיה מסואב, מושחת, פנאטי ודהוי, פָּנִינוּ להתרווח בקפסולת חיי היום-יום ובתוכה חשנו רגילים ונורמליים, עוצמים עין להידלדלותה למרחק שולי ומצומק

בשונה ממושג ה"טראומה" המוכר, שמתאר חוויה נפשית של סכנה עכשווית למרות שהאירוע המסוכן הדרמטי שקרה במציאות עצמה כבר חלף, המושגים "טראומה התייחסותית" ו"טראומה מצטברת" מתארים תגובה רגשית מתמשכת ליחס הורי מנוכר, מתעלם, לעומתי ומתעתע.

הפסיכואנליטיקאי דונלד קלשד תיאר את "מערכת השמירה העצמית" – מבנה נפשי הגנתי שמתפתח כשדמות הסמכות מתעלמת ממי שנתונים להשגחתה ולמרותה, באופן שגורם לחלקים אותנטיים ואינדיבידואליים באישיותם להיחלש ולהידחק למרתף הנפשי, מאחר שבמקום תיקוף – הם זוכים לגיזלוט.

"מערכת השמירה העצמית" מתאפיינת בנטייה לא לפתח אמון בדמויות סמכות ולא לתלות בהן תקווה, מאחר שניסיון החיים לימד שאמון סופו להיבגד, ותקווה סופה להכזיב.

אמנם, באופן בלתי-נמנע מקננת בחלקים הרגשיים התקווה האותנטית שיום יבוא ודברים ישובו לתיקונם, והעוול הנורא שנגרם למי שהופקרו על ידי דמות הסמכות שלהם יתוקן. אך החלקים השכלתניים והמעשיים באישיות פועלים לסיכול התלקחותה של גחלת התקווה, אולי בדומה לאופן שבו פועלת המשטרה לסיכול התלקחות גחלי המחאה.

כך קרה שלא קיווינו, חיינו: ואת כל היצירתיות, התכנון והמעש השקענו בחיי היום-יום האישיים, שבהם חשנו מסוגלים ומשמעותיים, למרות שהעץ שעליו ישבנו נוסר תחתינו בהתמדה חרישית.

אמנם מקננת בחלקים הרגשיים התקווה שיום יבוא ויתוקן העוול שנגרם למי שהופקרו על ידי דמות הסמכות. אך החלקים השכלתניים באישיות פועלים לסיכולה. אולי כמו סיכול גחלי המחאה על ידי המשטרה

ואם הצצנו לרגע לראות אם יש סיכוי לשינוי, ראינו בפריסקופ אופוזיציה מפוררת וכושלת, שלם הנמוך מסך חלקיו, ושקענו מיד בחזרה למעמקי עולמנו האישי, לאחר ששוב סיכלנו בהצלחה את סכנת הנצת התקווה, כדי שלא נחווה חלילה אכזבה נוספת.

עד שיום אחד קם יריב לוין ונשא בתרועה רמה נאום שבישר על הרס מיידי ואינטנסיבי של מה שנותר מהתשתיות שלנו. בתגובה, לא יכולנו שלא לקום ולמחות: מהוססים וחוששים, חוסים תחת מטריות, נודדים בין במות שצצו כפטריות אחר הגשם, מחפשים בנרות פלטפורמה ומנוף שיישאו החוצה לעולם את התקווה שחנקנו במרתף.

רבים וטובים נקראו לנאום על הבמות וחיפשו מילים לנתח את האירועים, לשתף מניסיונם, להציע תוכניות פעולה. אך ביניהם בלטת את בבמת קפלן שניהלת. בדברי ההקדמה, הקישור והסיום שלך לנואמים שהצגת – הצלחת ללכוד את תמצית הדברים בצורה עמוקה ופשוטה כאחד, תוך שבאישיותך ובהתנהלותך גילמת תבונה, כוחות, מחויבות, כנות ואחריותיות: גילמת תקווה.

וככל שהמחאה הלכה והתבססה רבים הרשו לעצמם – ואף דרשו מעצמם – לפתח תקווה, בניגוד למנגנוני הזהירות שרכשנו. בציבור הליברלי התפתחו משמעת עצמית ותהליכי סוציאליזציה להשתתפות נחושה ורציפה בפעולות המחאה, מתוך תחושה שמדובר בפעילות מכוּונת-מטרה, בעשייה אופרטיבית שחותרת לתוצאות, ואף משיגה אותן.

ככל שהמחאה הלכה והתבססה רבים הרשו לעצמם ואף דרשו מעצמם – לפתח תקווה, בניגוד למנגנוני הזהירות שרכשנו. בציבור הליברלי התפתחו משמעת עצמית ותהליכי סוציאליזציה להשתתפות נחושה ורציפה

למעשה, "מערכת השמירה העצמית" שלנו כה נחלשה, עד שהרשינו לעצמנו אפילו לשיר "דור שלם דורש עתיד ורוד" ולהתכוון לזה. הרגשנו מסוגלוּת לפעול ולהשפיע – גם, ואולי בעיקר – בזכות הדמויות שצמחו מהמחאה, נשאו את קולנו וגילמו את תקוותנו, ואת בראשן.

כשהִכָּה ה-7.10, גם המחאה הזדעזעה ונשברה. "מה חשבתם לעצמכם כשהרשיתם לעצמכם לפתח תקווה?" נזפה בנו מערכת השמירה העצמית שלנו. רגשותינו ותקוותנו שקעו במרתף מחדש, וביתר-שאת, בשל התקווה שהנצה ונכזבה.

התפוררנו מחדש לאוסף פרטים מנותקים השקועים בעולמם האישי, תוהים ומבולבלים. קולנו המשותף התפרק. וככל שהתפוררנו כן הרשו לעצמם מתנגדי המחאה לתקוף את סמליה, ובתוך זה התמקדו בךְ. ואת ירדת מהבמה, מעשית וסמלית כאחד, בעודנו יכולים רק לשער ולנחש את הסיבות לכך. תיארנו לעצמנו שאמנם לא שינית את דעתך, אך גם שממש ממש לא קל לך.

חלקנו הרשה לעצמו לטפח תקווה חלופית לתיקון, המבוססת על האמונה שלאחר מכת ה-7.10 ויתרו בקואליציה על תוכניות ההרס וההקרסה של מוסדות המדינה, תשתיותיה וסדריה. אך גם תקווה מנחמת זו נכזבה לנוכח מציאות שבה מואצת חקיקת הדיקטטורה, מתנהלת מלחמה ללא שקיפות בעזה, ולב הממשלה ערל וגס בגורל החטופים, נפגעי המלחמה, החיילים והאזרחים.

בהדרגה מנסים אזרחים להתארגן מחדש כדי למחות. אך כדי לסכל את סכנת התעוררותה המחודשת של המחאה, הממשלה מציבה מסכי סיסמאות ושקרים, חומות של התעלמות וגיזלוט, תעתועי דיוני עסקת חטופים שמתרחקת כמו האופק, ומשטרת מיליציה שפועלת להוציא את החשק לצאת מהבית ולפעול.

התפוררנו מחדש לאוסף פרטים מנותקים השקועים בעולמם האישי. קולנו המשותף התפרק. וככל שהתפוררנו כן הרשו לעצמם מתנגדי המחאה לתקוף את סמליה, ובתוך זה התמקדו בךְ. ואת ירדת מהבמה

ואכן, רוב הציבור הליברלי שנכח במחאה אשתקד משתבלל בבתים וחונק את רגשותיו ותקוותו במרתף. יש אנשים שמגיעים לקפלן ולבגין, מאוחדים בדרישה הברורה לשחרר מייד את אנשינו שנחטפו, אך מתקשים למצוא מחדש קול משותף בדרישה לחדול את תהליכי החקיקה, התקצוב וקבלת-ההחלטות ההרסניים.

במת קפלן ידעה תהפוכות רבות בחודשים האחרונים, סביב תקנות פיקוד העורף במלחמה עם חזבאללה, סביב שילובה עם כינוס כיכר החטופים, סביב האיסורים להקמתה המחודשת מצד המשטרה, וגם סביב ויכוחים מתסכלים בין ארגוני המחאה השונים. כרגע מתקשה הבמה לתפוס ולתפקד כפי שהצליחה בעבר. מנחיה מתחלפים, וקולה מבולבל ומבוזר.

הפסיכותרפיסטית אן אלוורז טבעה בספרה "נוכחות חיה" את המונח "פונקציית ההשבה" (Reclaiming) כשהציגה בו את הילד רובי שסובל מאוטיזם ומדלדול של נפשו ואישיותו. אלוורז מתרשמת שצריך "למשוך החוצה" ו"להעיר" את רובי הפסיבי, שכמו התייאש והרים ידיים, כי "שכח מה פירוש הדבר להיות חי מבחינה נפשית".

כדי ש"מערכת השמירה העצמית" שלנו לא תותיר אותנו פסיביים, מיואשים ומדולדלים בבתים, אנו זקוקים לנוכחות חיה של דמות משמעותית ש"תמשוך אותנו החוצה" מעצמנו ותעיר אותנו, כך שנרגיש שוב חיים מבחינה נפשית.

כדי ש"מערכת השמירה העצמית" שלנו לא תותיר אותנו פסיביים, מיואשים ומדולדלים בבתים, אנו זקוקים לנוכחות חיה של דמות משמעותית ש"תמשוך אותנו החוצה" מעצמנו ותעיר אותנו

אנו מבקשים שתקיימי את "פונקציית ההשבה", תדרשי מעצמך ומארגוני המחאה השונים להשיב מחדש את מקומך על במת קפלן, כדי שתוכלי לדבר אלינו, להחזיר את עטרת המחאה ליושנה בצורה שמתאימה למקום הנוכחי שבו מצויים אנו ואת, באמצעות תרומתך הייחודית להאצת החלקיקים שלנו.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
את טועה, יעלה. עברנו כבר את נקודת האל-חזור. אולי במקום שאת עובדת, במקום שאת מתגוררת, עדיין לא רואים את זה אבל אין תקווה. בשלב זה איש איש לנפשו. ואני הייתי מייעץ לשקמה: יש לך עתיד טוב, ה... המשך קריאה

את טועה, יעלה. עברנו כבר את נקודת האל-חזור. אולי במקום שאת עובדת, במקום שאת מתגוררת, עדיין לא רואים את זה אבל אין תקווה. בשלב זה איש איש לנפשו.
ואני הייתי מייעץ לשקמה: יש לך עתיד טוב, הרבה יותר טוב, עם כשרונותייך אלה, בכל מקום אחר. אל תעלי את עצמך קורבן על מזבח הציונות הישנה, כי מה שחלמו אבותינו הנהדרים שהקימו את המדינה הזו הפך לחלום דהוי. קומי ועשי לביתך ילדייך ומשפחתך. תודה באמת מקרב לב על כל מה שניסית לעשות.

עוד 957 מילים ו-3 תגובות
סגירה