לפני מספר ימים הודעתי למארגני הכנס השנתי של האגודה הישראלית לסוציולוגיה שאני מבטל את השתתפותי בו.

הכל החל לפני ימים ספורים כשקיבלתי את תכניית הכנס והתברר לי שאני מציג בפאנל עם מציגה מהמוסד האקדמי באריאל (שבטעות, ובדרך עקומה נקרא "אוניברסיטה"). לא מכיר אישית או מקצועית את אותה מציגה, ולכן גם אין לי כל דעה אישית או מקצועית עליה – אבל מכללת אריאל היא סמל של הכיבוש.

לפני ימים ספורים קיבלתי את תכניית הכנס לסוציולוגיה והתברר לי שאני מציג בפאנל עם מציגה מהמוסד האקדמי באריאל (שבטעות, ובדרך עקומה נקרא "אוניברסיטה"). מכללת אריאל היא סמל של הכיבוש

מכללת אריאל הוקמה כדי לחזק את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, באריאל שאין שום סיבה שלא לפנותה. היא קבלה מעמד של אוניברסיטה בדרך לא דרך ובפרסומות הם מציינים שהם: "כאן כדי להישאר". זאת מתוך מודעות מלאה למי ומה שהם – מוסד ישראלי לחיזוק הכיבוש, ואחר כך גם מוסד אקדמי.

ביקשתי להופיע בפאנל אחר, והדבר לא נענה – נעניתי שהם לא רוצים להפלות את החוקרים המוחלשים באריאל שלא מצאו מקום בשום מקום אחר. דעתי על התשובה הזו שהיא לא לעניין. חוקרים אקדמיים הם בוודאי לא אנשים מוחלשים, ומי שבוחר לעבוד באריאל – בוחר בחירה פוליטית ואידאולוגית.

חמור וחבל שהאקדמיה הישראלית מקבלת את אריאל, שאיננה אלא סניף אקדמי בינוני של הכיבוש. חבל שהאגודה הישראלית לסוציולוגיה גם היא באותה סירה. אבל לכל הפחות היה מצופה להבין שמוסד מתנחלי הוא לא בקונצנזוס, אלא הוא במהותו שנוי במחלוקת, שלא לומר – פסול. ולכן, הייתי מצפה לכבד את הבקשה לא להופיע עם נציגי הגוף הזה בפאנלים אקדמיים.

אבל כך החליטו, ואני לא מוכן לתת לגיטימציה לאריאל ולא מוכן להופיע עם נציגיו בפאנלים אקדמיים, ולכן הודעתי שאני לא משתתף בכנס השנה.

זו רק עוד הדגמה לכך שהכיבוש הוא כבר לא דבר שנוסף לישראל, אלא כלל המערכות בישראל לוקחות בו חלק – הצבא, מערכת המשפט וגם האקדמיה. לא מקרי שההפיכה המשטרית מובלת על ידי מתנחלים ושותפיהם.

לכל הפחות היה מצופה מהם להבין שמוסד מתנחלי הוא לא בקונצנזוס, אלא הוא במהותו שנוי במחלוקת, שלא לומר – פסול. ולכן, הייתי מצפה לכבד את הבקשה לא להופיע עם נציגי הגוף הזה בפאנלים אקדמיים

מי שחושב לתלות את כל תחלואי הממשלה והמדינה בדמויות כגון בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ושמחה רוטמן – בלי לנתק את הקשר ההדוק והסימביוזה הרעילה של כל מערכת ישראלית לכיבוש – לא מבין שזה פשוט לא יעבוד. מדינת ישראל חולה אנושות, והמחלה היא כיבוש ארוך שנים.

הכיבוש ומוסדותיו אמורים היו להיות מוכרים בתור שנויים במחלוקת, לכל הפחות. ולכן לסרב לשבת עם נציג מנציגי הכיבוש זה לא "להפלות", אלא לנקוט עמדה מוסרית, מצפונית, עקרונית. אבל זה המצב שבו המדינה נמצאת, זה המצב שבו האקדמיה הישראלית נמצאת.

ובהקשר עכשווי נוסף, האקדמיה הישראלית שמתלוננת על חרם אקדמי עולמי (שקיים, אך לא כדאי להפריז בהיקפיו) מעולם לא התנגדה לכיבוש. אריאל היא חלק מהאקדמיה, מכללת הרצוג גם, ותכניות מיוחדות (חלקן ברמה נמוכה במכוון) לאנשי כוחות הביטחון הן מוצר, שכל מוסד אקדמי מתחרה לספק בשביל הכסף שמערכת הביטחון תשלם.

לפעמים צריך להחליט ולחתוך. צריך לומר בצורה ברורה – הכיבוש הוא עוול מתמשך, הוא הביא אותנו למצב הנוכחי שבו התקיים ה-7 באוקטובר, ואל מצבנו העגום שנה ושלושה חודשים אחרי. מצב שבו חטופים וחטופות נמקו ונמקים עדיין בשבי עבור ממשלה מושחתת ותאבת דם, שבו הצבא הישראלי נאשם בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בעזה, ותומך בפשעי המתנחלים בגדה.

מבחינתי, ההחלטה פשוטה – אני לא מוכן יותר לתת שום שמץ של לגיטימציה לכיבוש ומפעליו. האגודה הישראלית לסוציולוגיה לא בחרה כך. עד מידה מסוימת עוד הייתי יכול לסבול את זה, אבל בסופו של עניין – אין לי מה לחפש בכנס האגודה השנה.

לתלות את כל תחלואי הממשלה והמדינה בדמויות כגון נתניהו, סמוטריץ', בן-גביר ורוטמן – בלי לנתק את הקשר ההדוק והסימביוזה הרעילה של כל מערכת ישראלית לכיבוש – פשוט לא יעבוד

וחבל, יש לי הערכה רבה להרבה מהחוקרים והחוקרות שהם חלק מהאקדמיה הישראלית, מעולם הסוציולוגיה הישראלי ושיציגו בכנס. הם אחת הקהילות אליהן אני שייך, ושמח על שייכותי. אבל גם כששייכים לקהילה, חשוב להקפיד על קווים אדומים. בעיקר במצב העגום של המדינה שלנו, שהולכת ודומה יותר ויותר לטיטניק.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.