האם הגיוני להמשיך לחנך את בנינו לתרום למדינה בכל מחיר?

חיילים ישראלים במהלך פעולות ברצועת עזה, 31 במאי 2024 (צילום: דובר צה"ל)
דובר צה"ל
חיילים ישראלים במהלך פעולות ברצועת עזה, 31 במאי 2024

לאחרונה הייתה השבעה לבני השני ברחבת הכותל. הוא התגייס לסיירת צנחנים. באותו בוקר ממש דנו בבג"ץ בעתירה שהגשתי יחד עם חברותיי מתנועת "אמא ערה" על גיוס חרדים לצבא.

בדרך בין בית המשפט לכותל, עשרות פרצופי חיילים מחייכים הביטו מבעד למדבקות זיכרון הפזורות בכל מקום. כולם נהרגו ב-15 החודשים האחרונים. בעוברי על פניהם תהיתי עד מתי נמשיך לחנך את ילדינו לתרום למדינה שלנו בכל מחיר.

בין ביהמ"ש לכותל עשרות פרצופי חיילים מחייכים הביטו מבעד למדבקות זיכרון הפזורות בכל מקום. כולם נהרגו ב-15 החודשים האחרונים. תהיתי עד מתי נמשיך לחנך את ילדינו לתרום למדינה בכל מחיר

האם הגיוני להמשיך לחנך את ילדינו להתגייס לשירות קרבי בידיעה שאם הם יפלו בשבי, הם יופקרו?

האם הגיוני להמשיך לחנך את ילדינו להתגייס לשירות תובעני כל כך בנפש ובגוף, בידיעה שממשלת ישראל תקרא להם לאינסוף ימי מילואים בשנה ולא תאפשר להם לנהל שגרה, ובלבד שהציבור החרדי לא יפגע בשלמות הקואליציה?

האם הגיוני להמשיך ולחנך את ילדינו להתגייס לשירות קרבי בידיעה שממשלת ישראל נמנעת במכוון מלדון בכל הסדר מדיני אשר יביא לסיום המלחמה, תוך סיכון מיותר של חיי ילדינו?

אתם מבינים? הרי הבנים שלי לא בחרו סתם כך לשרת בסיירות מובחרות. קדם לכך חינוך לתרום למדינה ולחברה בה אנחנו חיים. חינוך השם דגש על ערכים של סולידריות, שוויון, ערבות הדדית וציונות אמיתית. כזו השמה את טובת המדינה והכלל על פני טובת הפרט או המגזר. עד מתי נצליח לחנך לכך בידיעה שהממשלה תנצל את כל הטוב שיש בבנים ובבנות שלנו כדי לסכן את חייהם במלחמה שלא נגמרת?

במסגרת פעילותי בתנועת "אמא ערה" אני נחשפת לשיח כואב ומיוסר בין אמהות ללוחמים. כולנו חינכנו את בנינו לתרום למדינה. כולנו תמכנו ותומכות בהם כשהם יוצאים וכשהם חוזרים ממשימות קשות ומורכבות כבר מעל לשנה ושלושה חודשים. וכולנו חשות שאי אפשר יותר.

אנחנו יודעות שלא תהיה סרבנות. הבנים שלנו מחויבים אחד לשני ומחויבים למפקדים שלהם. אנחנו מבינות אותם, כי ככה חינכנו אותם – לא מפקירים חברים בשטח (קל וחומר חטופים). אבל אנחנו, האמהות, שרואות כי יש רבים בממשלה שמוכנים להפקיר חטופים עבור מלחמה שלא נגמרת, מבינות שלא נוכל להמשיך לחנך את ילדינו לתרום בכל מחיר.

האם הגיוני להמשיך לחנך את ילדינו להתגייס לשירות תובעני בנפש ובגוף, בידיעה שהממשלה תגייסם לאינסוף ימי מילואים בשנה ולא תאפשר להם לנהל שגרה, ובלבד שהציבור החרדי לא יפגע בשלמות הקואליציה?

אנחנו, האימהות, ששומעות את שר הביטחון דואג לציבור החרדי במקום לחיילים שמסכנים את עצמם יום יום במלחמה הארוכה בתולדות המדינה, מבינות שהכללים השתנו. החוזה לפיו המדינה מחוייבת לאזרחיה לפחות כמו שהם מחוייבים לה – מופר כמעט בכל היבט אפשרי. וחוזה במעמד צד אחד לא יכול להתקיים.

זה כואב. כואב מאוד. אני מאמינה במדינה הזאת. אני יודעת שאין לי ארץ אחרת ואני רוצה שהילדים שלי יהיו אזרחים תורמים, מעורבים ואכפתיים, אבל לא בכל מחיר.

משהו עמוק ומהותי חייב להשתנות כדי שנוכל להמשיך לחנך את בנינו ובנותינו לתרום למדינה. לא יכול להיות שחטופים ימשיכו להיות מופקרים למותם האכזרי והקשה, כשהמדינה, שחרטה על דגלה להיות בית לכל יהודי, מפנה אליהם את גבה ומשחקת ברגשות משפחותיהם והציבור כולו.

לא יכול להיות שבנינו ובנותינו יכרעו תחת נטל המלחמה וישלמו מחיר פיסי ונפשי כבד, בעוד 80,000 בני גילם החרדים יושבים מנגד.

לא יכול להיות שהממשלה מסרבת בכל תוקף לדון בהסדר מדיני – מעולם לא  הייתה מלחמה שהסתיימה ללא הסדר מדיני. ההימנעות מכל דיון או קידום של הסדר – דנה את בנינו למלחמה חסרת תוחלת וסוף, למוות, לשכול ולפציעות.

רק בשבועות האחרונים עשרות חיילים נהרגו ועשרות נפצעו. האם התקדמנו בחודשים האחרונים במטרות המלחמה? לשם מה הם ממשיכים להילחם? איזו אמא יכולה להסכים לדבר כזה?

היכולת לעשות שינוי נמצאת בידי הממשלה הנוכחית. הם יכולים לעשות אותו אם רק ירצו. לא תמיד הנהגת המדינה רמסה ברגל כה גסה את הבסיס הערכי והמוסרי של מדינתנו. הם יכולים לבחור לנהוג אחרת.

היכולת לעשות שינוי נמצאת בידי הממשלה הנוכחית. הם יכולים לעשות אותו אם רק ירצו. לא תמיד הנהגת המדינה רמסה ברגל כה גסה את הבסיס הערכי והמוסרי של מדינתנו. הם יכולים לבחור לנהוג אחרת

ואם הם רוצים שיהיה פה עתיד, שאימהות יוכלו להמשיך לחנך את ילדיהם לערכים של נתינה, ערבות הדדית, סולידריות וציונות, יואילו לחזור ולאמץ ערכים אלו ולפעול לפיהם. עכשיו. כי כבר עכשיו מאוחר מדי לחטופים רבים ולעשרות אלפי החיילים שממשיכים לסכן את חייהם לחינם.

נעמה גלבר, ממובילות תנועת "אמא ערה", היא אמא לחייל בסדיר בחטיבת הקומנדו, לחייל נוסף שהתגייס לאחרונה לסיירת צנחנים ולתיכוניסטית בשלבי מיון לשירותה הצבאי. נעמה היא פסיכולוגית קלינית, שעובדת במעון לנערות בסיכון ובקליניקה פרטית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
השאלה כל כך נכונה ולצערי התשובה כרגע היא לא! חייבים קודם להחזיר את המגזר המדיני מסף הנפילה אל הבור המשיחי ובחזרה לערכים של דמוקרטיה, ערך חיי אדם וטוהר הנשק. תודה שכתבת כל כך ברור את מה ... המשך קריאה

השאלה כל כך נכונה ולצערי התשובה כרגע היא לא! חייבים קודם להחזיר את המגזר המדיני מסף הנפילה אל הבור המשיחי ובחזרה לערכים של דמוקרטיה, ערך חיי אדם וטוהר הנשק. תודה שכתבת כל כך ברור את מה שהרבה מאיתנו חושבות/ים.

פוסט מעולה. אכן החינוך שלנו הסביבה שגדלו הערכים הביאו אותם לתרומה. השאלה תהיה איך הבנים שלנו טחרי המלחמה הזו יגדלו את בניהם והאם כשיגדלו את בניהם מוות יהפוך לערך מקודש במקום ערך החיים, ... המשך קריאה

פוסט מעולה. אכן החינוך שלנו הסביבה שגדלו הערכים הביאו אותם לתרומה. השאלה תהיה איך הבנים שלנו טחרי המלחמה הזו יגדלו את בניהם והאם כשיגדלו את בניהם מוות יהפוך לערך מקודש במקום ערך החיים, ומלחמה לא יעד אלה מושא? התחושה הרווחת שהממשלה הזו שרובה ככולה ללא בנים לוחמים אינם מעריכים את חייהם, מזלזלים בצבא בקצינייה, בתיפקודה וכמה שייפלו יותר, כך יהיו להם יותר קולות של משתמטים. משהו חייב להשתנות. תודה נעמה. קול ברור של אמא ערה

עוד 649 מילים ו-2 תגובות
סגירה