לפני זמן לא רב כתבתי בדף הפייסבוק שלי את הפוסט הבא:

זמן מה לפני מותו אמר גתה את הדברים הבאים לחברו הטוב אז, פיטר אקרמן: "אין לי אפילו מילה אחת רעה להגיד על האופן בו התנהלו חיי, אבל כדי שלא אעשה שקר בנפשי, אצטרך להודות שכמעט לא היה בחיים שלי דבר פרט לעול וסבל. מתוך שבעים וחמש שנות קיומי לא נראה לי שזכיתי ליותר מארבעה שבועות של אושר אמיתי. החיים דומים בעיניי לאבן ענקית המידרדרת במדרון ההר וצריך לעשות, ללא הרף, מאמץ כביר כדי לא לתת לה להגיע אל תחתיתו".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

 ואני הקטן נוהג תמיד לומר זאת קצר יותר:

החיים חרא, אבל אין לי מה להתלונן. זה מה שיש.

בין התגובות לפוסט הייתה תגובה של מישהו שכתב פעם ספר מהסוג שמוגדר על ידו כ"רוחני", שמשמעותו שהוא עוסק בעניינים שברוח, והוא כתב לי כך: "החיים זה מה שאתה אומר לעצמך שהם, ואם תאמין שהם חרא, זה מה שהם יהיו".

בין התגובות לפוסט הגיב אדם שכתב פעם ספר מהסוג שמוגדר על ידו כ"רוחני", כלומר עוסק בעניינים שברוח, והוא כתב לי כך: "החיים זה מה שאתה אומר לעצמך שהם, ואם תאמין שהם חרא, זה מה שהם יהיו"

ועל כך אני רוצה לומר: אני מאמין גדול ברוחניות.

הדבר הרוחני ביותר שאני מכיר הוא המאוורר, ונטילטור בלעז, שלא הכרתי עדיין משהו בימי חיי שהוא רוחני ממנו, ולילותיי היו נראים אחרת לגמרי בלעדיו.

אבל גם המזגן רוחני מאוד בעיניי, לפעמים רוח חמה ולפעמים קרה, ובלעדיו לא הייתי עובר את עונות השנה, עם החום והקור המאפיין אותן.

לפעמים גם במרפסת של נינה בתי ביפו נושבת בשעת ערב רוח מהים שמעיפה הכל, והיא רוחנית מאוד, כמו שניתן להבין משמה.

אבל אנשים רוחניים, לעומת זאת, עם תובנות ברורות על החיים ואמיתות ברורות לא פחות מה נכון ומה לא, גורמים לי לתופעה הקרויה "חררה".

החררה היא תופעה שהכרתי בילדותי, ועם התבגרותי חשבתי שהיא נעלמה – נעלמה לפחות עד היום בו פגשתי באנשים רוחניים. אולי גם אתם בילדותכם חוויתם והכרתם אותה – זוהי תופעה כלל וכלל לא רוחנית אלא אדרבא, היא גופנית מאוד.

זו מעין פריחה של נקודות אדומות בבטן ובמשטחי הגוף, פריחה שמציקה ומגרדת כמעט כמו אנשים רוחניים, ויש אומרים שהיא נוצרת כתוצאה מאלרגיה – כולל אלרגיה לאנשים רוחניים אבל לא רק – ומקובל היה בילדותי לטפל בה, בחררה הזו, על ידי מריחה של תמיסה לבנה שנקראה "לוציו-צינק".

*  *  *

כמה מילים על החיים:

נניח שיומיים לפני נפילת מגדלי התאומים אירעה לבת שלכם, חיילת צעירה בשבוע השני שלאחר גיוסה לצבא, תאונת דרכים קשה בעת יציאתה לחופשה.

ונניח שלאחר התאונה היא שכבה שלושה חודשים ללא הכרה, שלאחריהם החלה לחזור לאט להכרה וללמוד הכל, אבל הכל, מחדש: לנשום דרך האף ולא דרך צינורית, לאכול, לדבר, ללכת בעזרת עזרים, להשתמש בידיים, הגם שבמידה מוגבלת, וכן פעולות יומיומיות פשוטות, כמו לחתוך את האוכל בצלחת.

כמה מילים על החיים: נניח שיומיים לפני אסון התאומים אירעה לבתכם, חיילת צעירה בשבוע השני לאחר גיוסה לצבא, תאונת דרכים קשה בעת יציאתה לחופשה. ונניח שלאחר התאונה היא שכבה שלושה חודשים ללא הכרה

ונניח שהיא הוגדרה כפגועת-ראש קשה שצריכה לנסות ללמוד להחזיר פונקציות מוחיות פגועות לשימוש מחדש. ונניח שהפגיעה גרמה בה לשינוי כזה, שמאתיים החברים שישבו חרדים ומודאגים בשבוע הראשון שלאחר התאונה באולם ההמתנה של הטיפול הנמרץ הנוירוכירורגי, מאתיים החברים הללו מכל שטחי עיסוקה וחייה שלפני התאונה, מאתיים חברים שבמהלך השנים הראשונות שלאחר התאונה לא ידעו להתמודד רגשית ונפשית עם השינויים שחלו בה – אחד-אחד ובאין רואה, כמאמר המשורר, נעלמו ואינם.

במקומם נותרה הבדידות, זוחלת לאיטה על הרצפה ויוצרת צללים כהים על הקירות וממלאה את החלל – לבדידות יש צבע, אני יודע היום לספר לכם, והוא אפור וערפילי ושקוף ולבן ומעונן, הכל יחד ובנפרד ובאורח מעורב, והיא כבדה, הבדידות, גם כשהיא מרחפת בדמות ענן, והיא סמיכה כמו גומי צמיגים מומס.

ולפעמים גם שחורה כמוהו.

ונניח שלמרות הפגיעה המוחית הילדה – שהיום היא כבר בת מעל ארבעים אבל עדיין נשארה ילדה – מבינה הכל באורח חד וברור ואינטליגנטי ללא כל אשליות. ונניח שהיא זוכרת איך הייתה פעם, וברור לה שלא תוכל לחזור לשם לעולם, אבל מצד שני אופי הפגיעה אינו מאפשר לה דרכי התמודדות איתה, עם הפגיעה, וכל יום הוא סבל מתמשך, כך במשך יותר מעשרים שנה.

וכל הסבל הזה עובר דרך האמא ודרכך.

ונניח שמתישהו במהלך עשרים השנים הללו, לנוכח הסבל המתמשך של הילדה שלך, החלטתם, האמא ואתה, שהיה ויום אחד יסתבר שמישהו משניכם חלה במחלה סופנית, הוא ייקח את הילדה איתו, כדי להקל על סבלה.

ונניח שהיא הוגדרה כפגועת-ראש קשה, שהפגיעה גרמה בה לשינוי כזה, שמאתיים החברים שישבו חרדים ומודאגים בשבוע הראשון, אחד אחד נעלמו ואינם, ובמקומם נותרה הבדידות

ונניח שיום אחד קראת בעיתון על סבא אחד, סבא שלא יכול היה לעמוד בסבל שנכדו האוטיסט בן השמונה סבל בכל יום של חייו, יחד עם הפחד ממה שעוד צפוי לו לנכד בהמשך חייו, והוא ירה בנכדו ואחרי זה ירה בעצמו בראש. בעיתון זה כונה בטיפשות ובורות "רצח והתאבדות", ואילו אתה עצמך מבין ויודע שהיו כאן שני מעשי גבורה של הסבא.

שני מעשים של גאולה.

וזה פתאום נשמע לך כל כך מושך, כל כך מפתה, הגאולה הזו, אחרי שקראת עליה בעיתון, עד שאתה מזדרז ביום הבא אל תחנת המשטרה הקרובה ומפקיד שם את האקדח שהחזקת במשך שנים ברישיון, כדי שלא יעמוד הפיתוי בפתח ביתך כל יום וכל שעה. ומאז האקדח נשאר שם, בתחנת המשטרה.

ולעולם לא שבת לקחת אותו.

ומאז זנחתם אתה והאמא את המחשבה הזו ולא חזרתם אליה עוד.

*  *  *

ונניח שמעולם לא שאלת את עצמך "למה?", בידיעה שזו שאלה מטומטמת ומטופשת, כי ממילא הכל שרירותי ומקרי ואין כל סיבה לשאלות כאלה, ומעולם לא הרגשת שהגורל היכה אותך או בך כי אין גורל, ואין במה שקורה כל כוונה וייעוד נשגב, אלא הדברים קורים כי ככה זה.

וגם לא היו לך טענות על כלום כי זה מה שיש.

וזה בסדר.

אבל דבר אחד כן ברור לך בכל עת שבה אתה רואה את הילדה שלך סובלת, סובלת סבל ארוך ומתמשך שנקרא "החיים שלה", וכשאתה רואה את האמא של הילדה שלך, רואה את האישה שאיתך, סובלת ללא גבול, כי אין רגע ואין שנייה שבהן הסבל לא עובר דרך ליבה – הגם שזהו ביטוי סמלי בלבד, כי הסבל עובר דרך המוח ואילו הלב אינו אלא משאבה – וכשאתה חווה את הכאב שעבר להתגורר בתוכך, והוא נעשה לדייר של קבע, אחרי כל זה ברור לך דבר אחד, ולפעמים אתה אומר אותו לעצמך:

"החיים חרא".

ונניח שמעולם לא שאלת את עצמך "למה?", בידיעה שזו שאלה מטומטמת ומטופשת, כי ממילא הכל שרירותי ומקרי ואין כל סיבה לשאלות כאלה, ומעולם לא הרגשת שהגורל היכה אותך או בך כי אין גורל

ואין לך טענות על כך, כאמור.
כי זה מה שיש.
החיים חרא.
וזה בסדר גם שהם חרא.
כי ככה זה.

ואז כותב לך מישהו רוחני בתגובה בפייסבוק: "אם תאמין שהחיים חרא, אז זה מה שיהיה".

ואתה הולך לארון התרופות ומחפש את התמיסה הקרויה "לוציו-צינק", כי אתה מרגיש שמתחילה להתפשט אצלך, בבטן ובמשטחי הגוף, הפריחה האדומה המוכרת בשם "חררה".