זירת הבלוגים

משחקים בארגז החול ולא במערכה האזורית

העיסוק האובססיבי באיראן תוך הזנחת הבעיות האחרות, הביא עלינו את איראן אפילו ברצועת עזה

14/11/2019 17:50
Sykes_picot-he (צילום: ויקיפדיה)

48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר. חיסלנו מחבל ברמה בינונית (במקרה הטוב), אח"כ התמקדנו בהגנה, במקביל להישג יפה של פגיעה בחוליות שיגור של הג'יהאד האיסלאמי. ברמה המבצעית תוצאה טובה.

לא החזרנו את ההרתעה ע"י חיסול של אדם שידע שאנחנו מנסים לחסל אותו, לכן התחבא מאז ניתן האישור לפעולה. פעולה חד פעמית לא משנה את המצב מהיסוד.

אני לא מזהה שירי של יומיים, שיתוק של חמישית מדינה, פלוס יממה של שיתוק תל אביב בשוגג, עושה תיאבון למישהו בישראל (לכל ממשלה) לחזור למדיניות סיכולים שגרתית

אני לא מזהה שירי של יומיים, שיתוק של חמישית מדינה, פלוס יממה של שיתוק תל אביב בשוגג, עושה תיאבון למישהו בישראל (לכל ממשלה) לחזור למדיניות סיכולים שגרתית.

גם בנוגע להרתעה של חמאס, אני מצטער להרוס שמחות, הרי במשך שנה וחצי חמאס יורה על מדינת ישראל בלי חשבון כאשר מדובר באינטרס שלו, לכן לא בהרתעה צריך לחפש את התשובה.

חמאס רוצה שיקום כלכלי של הרצועה, שיעבור דרכו. כדי שהוא יחזק דרמטית את שליטתו ברצועה, יוכל לחזק את השפעתו בגדה ויוכל להתעצם צבאית. זאת המשוואה, בכל פעם שחמאס ירה (למעט אחרי ההיתקלות בפעולת המיוחדים), זה היה קשור לסוגיה הכלכלית של הרצועה.

חמאס רוצה שיקום כלכלי של הרצועה דרכו, כדי לחזק דרמטית את שליטתו ברצועה, לחזק את השפעתו בגדה ולהתעצם צבאית. זאת המשוואה. שיח "ההרתעה" בישראל זקוק לרענון, כיוון שהיום זה משמש לקלישאות בלבד

שיח "ההרתעה" בישראל זקוק לרענון כיוון שהיום זה משמש לקלישאות בלבד (כתבתי על כך בבלוג שלי – הרתעה כעצלנות מחשבתית).

על הרקע הזה כדאי לבחון את האסטרטגיה האזורית של ישראל לאורך זמן ודווקא לאורה לבחון את המדיניות של ישראל מול החמאס בעזה.

בעשור החולף, הקשב של ממשלת ישראל התמקד בסוגיה מרכזית אחת – איראן. בהתחלה מאמצים למנוע את פרויקט הגרעין האיראני, וכעבור זמן זה התרחב למאמצים לסיכול התפשטות ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.

מאז 2011, ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי איפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מדבר, אפילו לא בסוגיה הפלסטינית

מאז 2011, ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי איפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מדבר, אפילו לא בסוגיה הפלסטינית.
הסוגיה הפלסטינית היתה בקפאון בגלל כמה סיבות – ההתפרקות האזורית הביאה את משטרי ערב לעסוק בשרידות עצמית; ההתעצמות האיראנית ולאחריה מדיניות אובמה ללכת להסכם עם איראן קירבה בין מדינות ערב לישראל; הרשות הפלסטינית בשיתוק פנימי (בזכות ישראל אבו מאזן נהנה ממנעמי השלטון, ושבירת כלים היא נטילת סיכון רב, ולאור המצב הכלכלי הסביר אין תסיסה בעוצמה גדולה מתחת לפני השטח); הפיצול בין עזה לאיו"ש מאפשר לישראל להקטין לחצים חיצוניים; אירופה נמצאת במשבר פנימי ומתמודדת עם גל פליטים מה שמקטין את העיסוק בישראל ומאפשר גם ראיה מפוכחת יותר על הסכסוך.
גם בגזרת עזה ישראל יכלה להתרווח על הכורסא, בלי לנקוט פעולה. שלטון חמאס סייע להגנה המדינית מול הפלסטינים, אפשר למצוא ריבון שיאכוף את מרותו על הרצועה, אבל בזמן הזה היה ברור שגדל כאן נמר.

עד חתימת הסכם הגרעין הזנחת הנמר שגדל ברצועה היתה בעלת הגיון אסטרטגי, כי אי אפשר לנהל שני מאמצים במקביל, ולא ניתן לאיים בתקיפה אמינה באיראן תוך כדי ניהול מלחמות מול עזה.

״הפחד מכישלון הוא הכישלון הכי גדול״

אבל, כאשר הסוגיה האיראנית קיבלה פריז ל-15 שנה לפחות (חתימת ההסכם), הדוב הרוסי נחת בחמימים, וזה היה שנה אחרי 'צוק איתן', היינו צריכים להחליט מחדש במה מתמקדים. החלטנו להתמקד ביעד שאותו לא ניתן להשיג – עצירת משלוחי נשק לחזבאללה ובהמשך מניעת הנוכחות האיראנית בסוריה. כאשר נבחר טראמפ, הוספנו לזה את היציאה מהסכם הגרעין.

בראייתי, אפשר לראות שבחרנו להתמקד בסוגיות שמאפשרות הישגים קצרי טווח, תוך שאנחנו נמנעים במודע מהחלטות קשות בסוגיות ארוכות הטווח, בגלל שהן נושאות מחירים, והמציאות הפוליטית בישראל לא מאפשרת לשלם מחירים או סיכונים.

בראייתי, אפשר לראות שבחרנו להתמקד בסוגיות שמאפשרות הישגים קצרי טווח, תוך שאנחנו נמנעים במודע מהחלטות קשות בסוגיות ארוכות הטווח, בגלל שהן נושאות מחירים

בעיות אסטרטגיות מתעצמות אם לא עושים דבר. זה לא שבהכרח יש להן פתרון (אני לא מזהה מישהו שיכול "לפתור" את הסכסוך הישראלי פלסטיני בטווח הנראה לעין), אבל הכרחי לטפל בהן.

אי אפשר היה שלא לעסוק במה אנחנו רוצים שיתפתח ברצועת עזה, ולכוון לשם. רוצים שלטון חמאס, קדימה. בוא נלך על זה עד הסוף, נכיר במדינת חמאס, נעניק להם כספים ונקבל צבא עזתי מסודר ודיאלוג מדינתי.

כן, יש לזה מחיר מול המצרים שלא רוצים את האחים המוסלמים בחצר האחורית, אבל זה היה מונע את חבירת חמאס לאיראן, כמפלט נגד המדיניות של ישראל "לשלטון מוחלש" ברצועה.

אי אפשר היה שלא לעסוק במה אנחנו רוצים שיתפתח ברצועת עזה, ולכוון לשם. רוצים שלטון חמאס, קדימה. בוא נלך על זה עד הסוף, נכיר במדינת חמאס, נעניק להם כספים ונקבל צבא עזתי מסודר ודיאלוג מדינתי

זה לא החלופה היחידה האפשרית, היו עוד חלופות, ולא בטוח שניתן היה להשיג אותן, אבל אנחנו הזנחנו את הבעיה.

גם את היחלשות הרשות הפלסטינית אנחנו מזניחים, בשם השקט והיציבות הרגעיים באיו"ש, שמאפשרים לנו אשליה כאילו החלת ריבונות היא בהישג יד.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח

באיו"ש אבו מאזן ילך לעולמו, סוריה תתייצב, ואיראן תהיה נוכחת בה עם רצף טריטוריאלי דרך עיראק. המעצמה בעלת ההשפעה הגדולה במזרח התיכון זאת רוסיה.

במציאות האסטרטגית החדשה, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לכבוש את רצועת עזה ולהשמיד את הטרור משם. לא בגלל שאין זה ביכולתנו, אלא בגלל שהחזית הצפונית לא מאפשרת לנו לעשות זאת, כי אנחנו לא יכולים להתמודד עם שתי החזיתות במקביל (מלחמה מול חמאס במחשבה תחילה).

העיסוק האובססיבי באיראן לטווח הקצר מתוך תפיסה מקסימליסטית, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה, ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.