שאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים מעסיקה את החילונים יותר מאשר הדתיים. לרוב החילוניים מניחים שאם יצליחו להוכיח שאלוהים לא קיים, הדתיים יבינו שהם טועים, יעזבו את הדת ויצטרפו אליהם.

הנחה זו שגוייה לדעתי, מן הטעם הפשוט שאין אפשרות להוכיח את קיומו או אי קיומו האונטולוגי של אלוהים. עניינם של דתיים הוא בריטואלים מסורתיים ולא בהוכחות מדעיות. כמו כן האמונות העממיות אינן תלויה בשיקולים רציונליים. למעשה עצם העיסוק בשאלת קיומו או אי קיומו של האֵל הוא עיסוק דתי. האובססיה החילונית להוכיח שאלוהים לא קיים היא נאיבית ומזיקה לקידום הנאורות.

אין אפשרות להוכיח את קיומו או אי קיומו האונטולוגי של אלוהים. עניינם של דתיים הוא בריטואלים מסורתיים ולא בהוכחות מדעיות, והאמונות העממיות אינן תלויה בשיקולים רציונליים

מבחינתי אין ספק שאלוהים קיים, ולכן טעות להתעסק באי קיומו. אינני תומך כמובן בתפיסה האונטולוגית-מדעית של האלוהות, כלומר אינני מאמין בישות בעלת קיום ממשי או אף מטפיזי.

אם כך, למה אלוהים קיים? מכיוון שהוא אחד מן המושגים החשובים ביותר בתולדות האנושות מאז ועד היום. מושג כמובן הוא דבר מופשט, וירטואלי, לא אובייקט מוחשי ולא "יש" אונטולוגי.

האם אלוהים כמושג פחות חשוב מאובייקט פיזי? האם הוא פחות חשוב ממושגים מופשטים כגון תודעה, נשמה, נפש, אגו, תת מודע, אמונה או דמיון? אלה מושגים חשובים שהמדע אינו מסביר את מהותם באמצעים לוגיים וגם אין צורך בכך.

אפשר להרחיק לכת ולומר לדוגמה שניו זילנד ואלוהים קיימים באותה מידה. מעולם לא הייתי בניו זילנד אבל לא עולה על דעתי לעסוק בשאלה אם ארץ זו קיימת או לא. מושג האלוהות עולה בחשיבותו על מושגים מופשטים רבים.

חוסר יכולתנו להגדיר את קיומם המדעי של מושגים "ערטילאיים" אלה אינו פוסל את נחיצותם לצרכים קומוניקטיביים. המצאת השפה אפשרה לבני אדם ליצור המשגה לצרכים שלהם. העיסוק בפולחן אֵלים טבוע במהותו של האדם מאז היותו הומו סאפיינס ואולי עוד בגרסתו הניאנדרטלית.

אלוהות כנראה העסיקה את היצור האנושי עוד לפני שהיה מסוגל להשתמש בשפה ובדיבור, ולפני שביית את האש, את חיות הבית ואת הזרעים למאכל. איך אפשר להבין את הציורים שהתגלו בכ-350 מערות דווקא בספרד ובצרפת שגילם כ-40000 שנה ולא באזור הולדתן של האימפריות? איך אפשר לפענח את האתר הארכיאולוגי בגבקלי טפה בדרום טורקיה אלא כמרכז פולחני למושגים מופשטים? אין כאן אלא עדויות לפולחן עם זיקה לאלים.

אפשר לומר לדוגמה שניו זילנד ואלוהים קיימים באותה מידה. מעולם לא הייתי בניו זילנד אבל לא עולה על דעתי לעסוק בשאלה אם ארץ זו קיימת או לא. מושג האלוהות עולה בחשיבותו על מושגים מופשטים רבים

האמונה באלים ללא ספק נחלשה עם הזמן בזכות האבולוציה האנושית, וסביר שהיא עוד תיחלש בעתיד. אבל מושגים מופשטים בזיקה לאלוהויות לא ייעלמו מחיינו, וכדאי לחסידי האתאיזם לקחת זאת בחשבון אם הם רוצים להיאבק בהטרדה הדתית.

אפשר לשאול עתה את השאלה, מה עלינו לעשות כאנשים נאורים נגד פגעי הדת באורחות חיינו. איך נמנע את נזקי הדתות, כפי שהזיקו בעבר לחברה האנושית ולקדמה המדעית.

מסקנתי ברורה. עלינו לנטוש את העיסוק בשאלת קיומו או קיומו של האֵל. הרצון להוכיח רציונלית את אי קיומו של אלוהים לא יפתור אותנו מנזקיו. רבים ניסו לעשות זאת בעבר ללא הועיל.

במהלך פרסום מחקרי על האֵל יהוה במקרא ("קיצור תולדות יהוה") נשאלתי אם קראתי את ספרו של ריצ'רד דוקינס על האשליה של הדת. טיעוניו הפתטיים להפרכת קיומו של האֵל גרמו לי לנטוש את הספר ולומר לעצמי: דוקינס שכנע אותי, אלוהים קיים. אין טעם להתכחש לקיומו.

גם מי שטוען שאלוהים לא קיים, מת או כשל בשואה, מכיר בעצם בקיומו. אם אלוהים איננו, משמע שהיה קיים. חשוב לזכור שהעיסוק בתכונותיה של האלוהות הוא עיסוק דתי. הטרמינולוגיה בה משתמשים מתנגדי האלוהות שייכת לשדה הסמנטי של הדת. א-תאיזם וחילוניות מתקיימים רק בשיח על הדת ולא מחוצה לו. אי לכך הוויכוח על קיומו של האֵל הוא ויכוח עקר. אין בו תכלית והוא מסית אותנו מחיפוש דרכים יעילות יותר להתגונן מפני נזקי הדת.

גם מי שטוען שאלוהים לא קיים, מת או כשל בשואה, מכיר בעצם בקיומו. הוויכוח על קיומו של האֵל הוא ויכוח עקר. אין בו תכלית והוא מסית אותנו מחיפוש דרכים יעילות יותר להתגונן מפני נזקי הדת

חשוב יותר לבחון באופן ביקורתי את עקרונות הדת, באשר היא דת. על הביקורת לחשוף את נזקיה של הדת בתחום המוסר, בהתפתחות המדע, בקדמה ובאבולוציה. זו מטרה שלהערכתי הומניסט יכול להצליח בה.

אין פגם בכך שאנשים ימשיכו להאמין באלוהות כאוות נפשם ולפי הגדרתם, כל זמן שהם לא מנסים לכפות אותה על אחרים. האויב אינו אלוהים אלא מי שעושים בו שימוש לצבירת כוח.

עדיף למשל לאמץ את הדיבר השלישי: "לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשווא" (שמות כ, ו; דברים ה, י). כלומר, אין פסול בכך שאדם יאמין באלוהים הפרטי שלו, בתנאי שלא יעשה בו שימוש לרעה. לא ישתמש בו לעדות שקר, לא ישתמש בו לצרכים מאגיים, לא לקללות, לא להשבעות ולהחרמות, לא לצרכים פוליטיים, לא להפחדה ולא להטרדה דתית.

אם אני הייתי יהוה הייתי אומר למאמיני: אל תעשו אתי עסקאות. אל תעשו פשעים, חטאים, וראויות לאורך השנה, וביום הכיפורים תצומו ותבקשו ממני למחול לכם על מעשיך הרעים. אל תבקשו ממני את המספר הזוכה במפעל הפיס אני לא אחראי על מועדון הימורים.

ישעיהו בן אמוץ והנביאים, גינו עסקאות פסולות עם האֵל כבר במאה השמינית לפנה"ס: "למה לי רוב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (א, יא). אני לא רוצה קורבנות, לא חגים, לא שירים ולא תפילות אלא צדק ומוסר.

אין פגם בכך שאנשים ימשיכו להאמין באלוהות כאוות נפשם ולפי הגדרתם, כל זמן שהם לא מנסים לכפות אותה על אחרים. האויב אינו אלוהים אלא מי שעושים בו שימוש לצבירת כוח ומנסים לכפות אותו על אחרים

"אלוהים הוא לא קופת חולים", כך טען ישעיהו ליבוביץ'. הוא היה גם ממבקריו החריפים ביותר: "אלוהים מעולם לא הציל אותנו. הוא לא הציל אותנו מידי הרומאים, מגזירת אדריאנוס, ומעשרת הרוגי מלכות. הוא לא הציל את הקהילות הקדושות שמתו על קידוש השם. הוא לא הציל את היהודים שנרדפו על ידי האינקוויזיציה. הוא לא הציל מיליון וחצי ילדים יהודים שנחנקו ונשרפו בידי היטלר. ובכל הדורות האלה היו יהודים שהאמינו באלוהים אף על פי שהם ידעו את הדבר הזה, שאלוהים לא הציל מידי הרומאים ולא הציל מידי הצלבנים ולא הציל מידי האינקוויזיציה ולא הציל מידי היטלר". עם כל זאת ליבוביץ' החליט לקיים תורה ומצוות למרות שרבים מהן נוגדות את עולמו הרציונלי.

זמן רב חשדתי בפרידריך ניטשה כשטען: "אלוהים מת, הייתי בהלווייתו" (מעבר לטוב ולרוע, 1886). בעצם הוא מכיר בקיומו של האֵל אך מתעב אותו: "אלוהים הוא ילד מרושע עם זכוכית מגדלת, ואנחנו הנמלים שלו"; "האלוהים שלכם מת ורק הבורים בוכים. אם אתם טוענים שיש גיהינום, ניפגש שם" (אנושי, אנושי מדי, 1878); "אלוהים מת. אלוהים יישאר מת. אנחנו הרגנו אותו" (המדע העליז, 1882).

ניטשה בעצם אינו משכנע אותנו באי קיומו של האֵל אלא באפסותו. לעומת ניטשה, עמנואל קאנט מודה בכך שיש מושגים מופשטים שהמדע אינו יכול לטפל בהם: "המדע אינו יכול להוכיח שאלוהים אינו קיים"; "ההיגיון לעולם לא יוכל להוכיח את קיום האלוהים".

הפילוסוף הקדם סוקראטי קסֶנופַנֶס מקולופון גינה את התיאורים האנתרופומורפיים של האֵל שחשפו את חולשת הדמיון האנושי: "אילו לסוסים ולפרות היו זרועות, ואילו יכלו לצייר ממש כמו אנשים, הסוסים היו מציירים אלים בדמות סוסים, והפרות בדמות פרות. והם היו מעצבים את גוף האֵלים בדיוק כמו את גופם שלהם".

ניטשה מכיר בקיומו של האֵל אך מתעב אותו. ניטשה בעצם אינו משכנע אותנו באי קיומו של האֵל אלא באפסותו. לעומת ניטשה, קאנט מודה בכך שיש מושגים מופשטים שהמדע אינו יכול לטפל בהם

לאמיתו של דבר, היקום בו אנו חיים גדול יותר מכל אֵל. המכונה האנושית מסוגלת לברוא אֵלים כאוות נפשה, אבל שום אֵל אינו מסוגל להמציא מוח אנושי משוכלל כמו שלנו.

ד״ר יגאל בן-נון הוא בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות בסורבון ובמכון ללימודם גבוהים EPHE בפריס. מתמחה ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ובתחום ההיסטוריוגרפיה של ספרי המקרא. לימד באוניברסיטת פריס 8. עוסק באמנות כאמן, אוצר ומנהל אמנותי בתחום האמנות הפלסטית והאינטר ארט. ספרו ״קיצור תולדות יהוה״ יצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2017. ספרו על מוצא היהודים והתהוותם עומד לצאת לאור.