מחאת הנכים בכניסה לאשדוד, ב-3 באפריל 2017 (צילום: פלאש90)
פלאש90

כשהדרום מופגז, לנכים נותר רק להסתכל לשמיים ולהתפלל

לפחות בעימותים מול עזה, מדינת ישראל עושה בסך הכול עבודה לא רעה בהגנה על העורף, ובסבב הנוכחי הצליחה להשאיר את מספר ההרוגים בצד הישראלי על אפס ● אלא שתחושת הביטחון היחסי והפתרונות שהמערכת מספקת מסתיימים כשמדובר באוכלוסייה אחת: חולים ואנשים עם צרכים מיוחדים

סבב המהלומות האחרון עם עזה תפס את שלומי ארביב בתנוחה הרגילה שלו: בכל פעם שנשמעה בעירו אשקלון אזעקה – וזה קרה הרבה – הוא ישב או שכב בדירתו הקטנה ונטולת המיגון, בהה בתקרה וחיכה שזה יעבור. רולטה רוסית, רק בלי לסובב את הגלגל.

בשנים האחרונות נקטעו שתי רגליו של שלומי בגלל סיבוכים רפואיים, ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. אשקלון ממוקמת מעבר לטווח ה-7 ק"מ מהרצועה שמזכה כל דירה בממ"ד על חשבון המדינה, אבל היא נטועה עמוק בטווח הטילים.

גם בימים כתיקונם שלומי כלוא בדירתו, שכן גרם מדרגות מפריד בינה לבין מפלס הרחוב והוא לא יכול לצלוח אותו. כשהוא יוצא לעיתים רחוקות, זה קורה באמצעות שכנים או חברים שמתנדבים להוריד את הכיסא שלו למטה, וכשהוא חוזר הביתה הוא צריך להמתין עד שמישהו יעבור בסביבה ויסייע לו לעלות.

שלומי ארביב
שלומי ארביב

כל זה חמור הרבה יותר תחת אש, כששלומי הופך לברווז במטווח. השבוע, כשדיברנו איתו ב"יהיה בסדר" בגלי צה"ל, תוך כדי השיחה נשמעה אזעקה. שלומי המשיך לשוחח איתנו וכששאלנו מה הוא עושה כדי להגן על עצמו, הוא צחק צחוק מר. אחרי כמה שניות נשמע קול נפץ עז והוא בישר לנו שכיפת ברזל כנראה עשתה את העבודה.

מצבה של אושר ברכה מנתיבות דומה. בת 23, סובלת משיתוק מוחין קשה, 175% נכות, מרותקת לכיסא גלגלים או למיטה. אמה נעמה סועדת אותה. הן גרות בדירת עמידר שקירותיה עשויים מגבס. מחוץ לבית יש מיגונית, אבל אין סיכוי שהן יצליחו להגיע אליה בתוך 30 שניות וממילא הפתח של המיגונית צר מדי עבור כיסא הגלגלים של אושר.

כשיש אזעקה, נעמה פשוט מסוככת על אושר בגופה, מתה מפחד ובוכה, ולא מבינה למה זה מגיע לה. כבר שנים היא מתחננת שימגנו להן חדר בבית. בעיריית נתיבות מבטיחים שעובדים על זה, אבל בינתיים אין תוצאות.

הן גרות בדירת עמידר שקירותיה עשויים מגבס. מחוץ לבית יש מיגונית, אבל אין סיכוי שהן יצליחו להגיע אליה בתוך 30 שניות וממילא הפתח של המיגונית צר מדי עבור כיסא הגלגלים של אושר

אוראל חי חזרה השבוע הביתה, למושב גילת שבמועצה האיזורית מרחבים (20 ק"מ מרצועת עזה) עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים. בחודשיים וחצי האחרונים הם למעשה התגוררו בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה.  בנם הבכור, אימרי, בן שנתיים ו-10 חודשים, נזקק להשתלת מח עצם.

בדירה השכורה במושב אין ממ"ד, יש תקרת רעפים, אין חדר פנימי ובכל החדרים יש חלונות. המקלט הציבורי של המושב ממוקם כקילומטר מביתם. קבלת הפנים שהג'יהאד האיסלאמי הכין לאוראל כללה אזעקות שבהן היא נותרה חסרת אונים לחלוטין. אין לאן לברוח.

במצב רגיל היתה יכולה להתארח אצל שכן עם ממ"ד, אבל בגלל שהמערכת החיסונית של אמרי עדיין חשופה לחלוטין, לא בא בחשבון להכניס אותו לממ"ד סגור שבו מצטופפים ילדים ואנשים נוספים.

אמרי חי
אמרי חי

אוראל פנתה לפיקוד העורף וביקשה שיציבו ליד ביתה מיגונית או צינור בטון גדול שאפשר להסתתר בו. בפיקוד היו מאוד נחמדים, אבל הפנו אותה למועצה האיזורית. במועצה האיזורית שלחו אותה בחזרה לפיקוד העורף, ובשורה התחתונה – אין תקציב, אין מה לעשות.

בסופו של דבר, אחרי לחץ תקשורתי וציבורי הגיעו ביום רביעי אחר הצהריים נציגים מפיקוד העורף לביתה של אוראל כדי לחפש פתרון יצירתי. נקווה שיימצא כזה בטרם יפרוץ הסבב הבא.

לפחות בעימותים מול עזה, מדינת ישראל עושה בסך הכול עבודה לא רעה בהגנה על העורף: השילוב בין כיפת ברזל, המיגון של היישובים עד 7 ק"מ מהגדר, ממ"דים בבניינים חדשים והצבת מיגוניות במקומות רבים – יוצרים מטריה שבסבב הנוכחי הצליחה להשאיר את מספר ההרוגים בצד הישראלי על 0.

אלא שתחושת הביטחון היחסי והפתרונות שהמערכת מספקת מסתיימים כשמדובר באוכלוסייה אחת: חולים ואנשים עם צרכים מיוחדים שגרים מעבר לקו ה-7 קילומטר.

אי אפשר למגן מדינה שלמה, אבל אפשר להחריג אוכלוסיות מיוחדות. כשם שנכים זכאים לתמיכות מסויימות מהמדינה בשיגרה – כיסא גלגלים, קיצבה, ציוד רפואי תומך – כך צריך לדאוג להם גם בחירום. חולים קשים ובעלי צרכים מיוחדים שמתגוררים בחגורת ה-7 עד 40 ק"מ צריכים לקבל מהמדינה חבילת מיגון ביתית כחלק מהזכויות הבסיסיות שלהם.

אי אפשר למגן מדינה שלמה, אבל אפשר להחריג אוכלוסיות מיוחדות. כשם שנכים זכאים לתמיכות מסויימות מהמדינה בשיגרה – כיסא גלגלים, קיצבה, ציוד רפואי תומך – כך צריך לדאוג להם גם בחירום

בזירה הפוליטית כבר עלו כמה יוזמות כאלה בשנים האחרונות. מאיר כהן, בשבתו כשר הרווחה, התחיל לפעול בכיוון. חברי הכנסת עמיר פרץ ואבי דיכטר, היום סגן שר הביטחון, הגישו הצעת חוק שעוסקת בהרחבת המיגון, אבל היא נתקעה אי שם בצנרת. אחרי הבחירות באפריל, ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה הקדיש לנושא את נאום הבכורה שלו במליאה והבטיח לפעול לפתרון – אבל מייד אחר כך הכנסת התפזרה.

כשהמערכת הפוליטית תקועה והגירעון עמוק, ספק אם לנכים יהיה פתרון בטווח הנראה לעין. אלא אם באחד הסבבים הקרובים המזל ייגמר, אחד הנכים יפסיד ברולטה הרוסית ומדינה שלמה תזדעזע מהטרגדיה. ובעצם, גם אז בכלל לא בטוח שמשהו ישתנה.

עוד 719 מילים
סגירה