משרד האנרגיה נמצא במרוץ נגד הזמן. בתקופה האחרונה ממש אפשר לחוש את הבהילות שמשדרים אנשיו. 2025 כבר כאן, ותמהיל החשמל בישראל מראה שרק 14% ממנו מופק מאנרגיות מתחדשות.
לפי החלטת הממשלה שהתקבלה ב־2020, היינו אמורים לעמוד כיום על 20% אנרגיות מתחדשות. ב־2030, בעוד חמש שנים בלבד, 30% מהחשמל של ישראל אמור להיות נקי. במונחים עולמיים זה יעד צנוע ולא שאפתני; במונחים ישראליים ריאליים, זה על גבול הבלתי אפשרי.
בשנים האחרונות הותקנו מדי שנה בממוצע 1,000 מגהוואט של אנרגיה סולארית במשק הישראלי. כדי להגיע אל היעד, יהיה צורך להגדיל בחומש הקרוב את הקצב ב־40% ולהתקין 1,400 מגהוואט סולאריים בשנה. "זה הרבה יותר מאתגר מלרוץ מרתון", אומר גורם במשק האנרגיה, "זה לרוץ ספרינט במשך חמש שנים".
בדרך אל היעד יהיה צורך להתמודד עם חסמים בירוקרטיים, מחוקקים איטיים ורשלנים ואינטרסים מנוגדים. וזה עוד לפני שמזכירים ממשלה שעלולה להחליט שהיא בעד להמשיך לשרוף פחם ובנזין
כדי לשרטט את הדרך אל היעד, המשרד פרסם לאחרונה "מפת דרכים" שבה מפורטים המהלכים שאמורים להוביל את ישראל אל הגביע הסולארי הקדוש. צריך לקוות שזה יצליח יותר מכפי שמפת הדרכים של ג'ורג' בוש הביאה לקץ הסכסוך במזרח התיכון.
אם לתמצת, הפאנלים הסולאריים אמורים לכסות את ישראל באוויר (על הגגות), במים (על מאגרי מים ובריכות דגים) וביבשה (שדות קרקעיים ומעל גידולים חקלאיים).
בדרך אל היעד יהיה צורך להתמודד עם חסמים בירוקרטיים, מחוקקים איטיים ורשלנים ואינטרסים מנוגדים. וזה עוד לפני שמזכירים ממשלה שעלולה להתעורר מחר בבוקר ולהחליט שהיא בעד להמשיך לשרוף פחם ובנזין ולנשום חלקיקים מסרטנים לנצח.
הגגות הפרטיים היו אמורים לכאורה להיות היעד הכי קל לכיבוש, אבל זה לא המצב. "ב־30% מהבתים צמודי הקרקע באוסטרליה יש פאנלים סולאריים על הגג, ראשונה בעולם. בהולנד 20%. בישראל רק כ־5%", אומר רון אייפר, ראש חטיבת אנרגיה מקיימת במשרד האנרגיה.
ל־95% מבעלי הבתים הפרטיים יש גג שהם יכולים להפיק ממנו כסף. לפי תחשיבי משרד האנרגיה, התשואה הממוצעת על גג סולארי היא כ־14% בשנה – אבל בעלי הבתים לא עושים את הצעד
זה לכאורה לא רציונלי. ל־95% מבעלי הבתים הפרטיים יש גג שהם יכולים להפיק ממנו כסף. לפי תחשיבי משרד האנרגיה, התשואה הממוצעת על גג סולארי היא כ־14% בשנה – אבל בעלי הבתים לא עושים את הצעד.
"החסם הוא לא הכלכלה", אומר אייפר, אבל בעצם מתכוון שהכלכלה לא מהווה תמריץ מספיק חזק: "באירופה, בעיקר בהולנד, גרמניה ואיטליה, היה בוסט גדול של פאנלים על הבתים אחרי שפוטין הפסיק להזרים גז בגלל המלחמה ומחירי האנרגיה עלו.
"בארץ, החשמל, בזכות גילויי הגז, לא יקר יחסית ל־OECD, ועבור בעלי הבתים הפרטיים, שרובם במעמד סוציו־אקונומי מבוסס יחסית, חיסכון שמגיע עד כמה מאות שקלים בחודש זה לא תמריץ מספיק משכנע.
"הישראלים חוששים מהשקעות ארוכות טווח. הישראלי אומר, מה אני אשכיב עכשיו את הכסף על הגג? אולי אעבור דירה, אולי תהיה מלחמה, אולי ארצה לבנות עוד קומה. זה לא נזיל כמו השקעה בבנק. מלווה את זה גם תפיסה של מורכבות. כשאתה רוצה להשקיע אתה צריך רק להרים טלפון לבנקאי, כאן אתה צריך ללמוד קצת את התחום, לבחור מי יתקין את הפאנלים, זו התעסקות".
גולת הכותרת במאמצים להנגשת התחום הסולארי לציבור נרשמה השבוע, כשמשרד האנרגיה השיק כלי חדשני – מערכת שמאפשרת לכל ישראלי לדעת בתוך מספר שניות מה קורה על הגג שלו
כדי לפשט את הדברים ולהקל על המעוניינים ננקטו שורה של צעדים, כמו מסלול ירוק למערכות קטנות (עד 15 קילוואט) שבעליהן לא צריכים להמתין לאישור מחברת החשמל.
גולת הכותרת במאמצים להנגשת התחום הסולארי לציבור נרשמה השבוע, כשמשרד האנרגיה השיק כלי חדשני – מערכת שמאפשרת לכל ישראלי לדעת בתוך מספר שניות מה קורה על הגג שלו: מה שטח הגג, מה השטח הפנוי להתקנת מערכת סולארית, מה גודל המערכת הסולארית שניתן להתקין עליו ומה ההכנסה השנתית הצפויה ממנה.
המערכת, שנמצאת בקישור (אחרי שמקבלים את הנתונים על הגג יש להכניס אותם למחשבון שנוצר במיוחד לצורך זה), נוצרה בשיתוף פעולה עם מפ"י (המרכז למיפוי ישראל). בסך הכול היא יעילה וידידותית למשתמשים, וכשרואים את הרווח הכלכלי שמונח על הרצפה – כלומר על הגג – זו דחיפה רצינית להתכופף ולהרים אותו.
למערכת יש שני חסרונות עיקריים: לפי שעה היא לא יודעת לחשב את השטח התפוס על ידי דודי שמש (הכלי הזה אמור להתווסף בהמשך) והיא יודעת לומר רק מה ההכנסה הצפויה, אבל לא מה עלות התקנת המערכת. מנגד, אפשר היום לקבל בבנקים הלוואות בגובה העלות או להשכיר את הגג ליזם שיישא בעלות ההתקנה, כך שהנתון הזה לא בהכרח רלוונטי.
מכוניות ואוטובוסים חשמליים מצמצמים דרמטית את זיהום האוויר, אבל מגדילים את צריכת החשמל. במדינה שבה אין מגוון אמצעים להפקת חשמל נקי, זו בעיה
ההחמצה על הגגות הפרטיים גדולה, אבל הם לבדם לא יספיקו. "כיום 5% מהגגות הפרטיים נותנים לנו 300 מגהוואט", אומר אייפר, "אם נכסה 100% מהגגות זה ייתן 6,000, אבל אנחנו צריכים הרבה יותר כדי לעמוד ביעד של 2030, וכמובן שזה לא ריאלי להגיע לכיסוי של 100%".
המרוץ אל היעד מזכיר שחייה אל האופק: חוץ מהגידול הטבעי המהיר במערב (וכל ילד וילדה שנולדים תורמים לצריכת האנרגיה), ישראל גם שואפת לחשמל את כל מה שאפשר, בראש ובראשונה את עולם הרכב. מכוניות ואוטובוסים חשמליים מצמצמים דרמטית את זיהום האוויר, אבל מגדילים את צריכת החשמל. במדינה שבה אין מגוון אמצעים להפקת חשמל נקי, זו בעיה.
בישראל אין סכרים הידרואלקטריים כמו בנורווגיה, יש מעט מאוד רוח (ואיפה שיש רוח יש גם ציפורים נודדות), ומסיבות פוליטיות אי אפשר להקים כורים גרעיניים. נשארנו עם השמש.
דומה שההחמצה הגדולה ביותר נרשמת על הגגות הציבוריים עתירי השטח. אומנם יותר ויותר גגות של מוסדות ציבור וחינוך מכוסים פאנלים סולאריים, אבל רבים עדיין עומדים שוממים. כבר בסוף העשור הקודם שאלתי את בכירי משרד האנרגיה מדוע אין חוק המחייב את הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה להתקין מערכות סולאריות על הגגות? התשובה הייתה: "עובדים על זה".
במשרד האנרגיה אומרים שכדי לממש את החזון הסולארי נדרשת התגייסות של כלל המערכת הציבורית ומשרדי הממשלה. הניסיון מלמד שתכלול ותיאום הן נקודות התורפה המובהקות של המערכות בישראל
התשובה הזו נכונה גם היום. על אף שחלק מהערים מתקדמות מאוד בתחום, השלטון המקומי מטיל וטו על חוק מחייב. "זה נתפס כמו התערבות אגרסיבית וכפייה מוגזמת", אומר גורם במשרד האנרגיה, אבל לא ברור למה חוק שמחייב התקנת דודי שמש (על בתים פרטיים) שקיים כבר עשרות שנים נתפס כמובן מאליו ופאנלים סולאריים לא.
יחד עם זה, אומר אייפר, גם הגגות הציבוריים לבדם לא יפתרו את כל הבעיה. הוא מצביע על קומפלקס גדול של מוסדות חינוך ומגרשי ספורט בנתניה, שכוסו כולם במערכות סולאריות. "קח את הקריה המהוללת בנתניה, הושקעו שם יזע ודמעות, העירייה שמה כסף וכל המאמץ הזה הביא לנו מגהוואט אחד. לעומת זאת, השדה הסולארי הקרקעי שחובר השבוע לרשת בחבל התענך הביא לנו יותר מ־200".
לקירוי הסולארי של מגרשי הספורט יש ערכים לא נמדדים, כמו צל שמגן על התלמידים.
"נכון, ובגלל זה אנחנו מאוד תומכים בזה וגם העירייה השקיעה כי ממילא הייתה צריכה להשקיע בהצללה. אבל בסוף אלה לא כמויות אנרגיה שעושות את ההבדל".
הדיון בין הגגות לשדות יעמוד בשנים הקרובות במרכז דילמת האנרגיה הישראלית ויפרנס שלל מחלוקות סוערות. לפי משרד האנרגיה, בלי לכסות אלפי דונמים קרקעיים בפאנלים, ובלי להתקין פאנלים מעל חלקות חקלאיות בכל רחבי הארץ (אגרו־וולטאי), אין לישראל סיכוי לעמוד ביעד.
אבל שדות סולאריים קרקעיים הם בעצם דריסה של שטחי טבע פתוחים והפקעתם מהמערכות האקולוגיות ומאזורי המחיה של בעלי החיים. ובאשר לחקלאות, קיים חשש כבד מפגיעה בגידולים ומכך שהחקלאים יפסיקו לגדל ירקות ופירות ויעברו לגדל פאנלים סולאריים שפוטנציאל הרווח שלהם גבוה בהרבה.
צריך להיות אופטימיסט מושבע כדי להאמין שמפת הדרכים ואפילו הכלי המשוכלל שהועמד השבוע לרשות הציבור יביאו אותנו אל היעד ב־2030, אבל לפחות יש כיוון וכוונה
במשרד האנרגיה אומרים שכדי לממש את החזון הסולארי נדרשת התגייסות של כלל המערכת הציבורית ומשרדי הממשלה. הניסיון מלמד שתכלול ותיאום הן נקודות התורפה המובהקות של המערכות בישראל.
צריך להיות אופטימיסט מושבע כדי להאמין שמפת הדרכים ואפילו הכלי המשוכלל שהועמד השבוע לרשות הציבור יביאו אותנו אל היעד ב־2030, אבל לפחות יש כיוון וכוונה. במציאות השלטונית הנוכחית בישראל, זה לא מעט.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם