אפרים סידון יודע לצחוק ולהצחיק ובעיקר מיטיב לזרוע ספקות ושאלות עם ריגשה וחוסר אמון. הוא נועץ מלמד מושחז בפרות קדושות של תרבותנו, תוקע סיכות בבלונים הנפוחים של כתבי הקודש, הורג סיסמאות וסמלי ממלכתיות למיניהם, ומיטיב בתוך כך, ללמד מבוגרים, בני נוער וילדים כיצד לא לקבל דברים כפשוטם.

ועוד הוא כאומר: את כול זה אני עושה משום שזה נורא מוצא חן בעיניי, ובעומק לבי אני מקווה שתאהבו זאת גם אתם. בימים אלה יצא לאור ספרו "התנ"כנחים" עם איורים נפלאים של דני קרמן, המכיל סיפורי תנ"ך מחורזים למבוגרים, כפי שהם נראים מחלונו של עד המציץ בלי רשות, מאזין מאחורי הדלתות, נובר בשרידים ובנשכחות – שוחט פרות קדושות והכול במעשה נועז ואמיץ שהוא היום נדיר במקומותינו.

בימים אלה יצא לאור ספרו של סידון "התנ"כנחים" עם איורים נפלאים של דני קרמן, המכיל סיפורי תנ"ך מחורזים למבוגרים, כפי שהם נראים מחלונו של עד המציץ בלי רשות, מאזין מאחורי הדלתות

פרשנותו בספר מציגה את האבות והאימהות של האומה כבני-אנוש בעלי חולשות אנושיות. כאלה עם תערובת של תמימות, יוהרה, גיחוך ומיניות. סידון, היורד לרבדים של ההכרה ושל תת ההכרה שלהם, של האשליה, של החלום, הסיוט וגם הסקס, דווקא הוא זה שהופך אותם לראויים לשמם. כי חייהם, לפי סידון, משמעותיים, נושמים, גועשים, מתפוצצים מרוב חיות. אי אפשר לאהוב אותם בלי ללעוג להם, הוא כאומר, אבל מצד שני אי אפשר גם "לרדת" עליהם בלי חמלה ובלי אהבה.

עטיפת הספר "התנ"כנחים"

סידון הוא חתן פרס ביאליק ונחשב לאחד מגדולי הסטיריקנים והסופרים הישראליים. הוא כתב ארבעים וחמישה ספרים (בהם "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", סדרת ספרי התנ"ך בחרוזים, "מעלה קרחות"), מחזות רבים (בהם מחזה דרמטי "מזריץ" ומחזות זמר לילדים), מגוון קברטים סאטיריים ושפע תוכניות טלוויזיה (בהן "חצי מנשה", "ניקוי ראש", לצד ב. מיכאל וחנוך מרמרי, "זהו זה", "קרובים קרובים" ו"החרצופים"). כל המגוון העצום הזה – הפך זה מכבר לנכס צאן ברזל ישראלי ולקלאסיקה ישראלית.

עם התנ"ך יש לו "רומן" ארוך ימים, המעיד שסידון הוא בן-טיפוחיה של התרבות הישראלית. הוא מחובר אליה ואל התנ"ך במחשבותיו, ברגשותיו, בקצב החיים, באורחות המחשבה ובתבניות-הלשון. קשר אמיץ זה מאפשר לו לראות את כול אלה "מבחוץ", בעין אירונית – כזו הפותחת פער עצום בין היומרות הטקסטואליות לבין המציאות – ועם זאת ובלי שום סתירה – גם לרחוש לכול אלה כבוד.

ה"רומן" שלו עם המקורות החל בכתיבת קומיקס על התנ"ך שהתפרסם בשנות השמונים של המאה הקודמת בשבועון "כותרת ראשית". אחריו כתב את סדרת הטלוויזיה החברתית-פוליטית "חצי מנשה" ששודרה בשנות ה-90 והציבה דמויות מתקופת השופטים עם אוריינטציה מודרנית וסלנג ישראלי עכשווי. אחר כך כתב סדרה מפוארת – "התנ"ך בחרוזים" שנועדה להגיש לילדים את הטקסטים העתיקים בשפה עכשווית, יומיומית וקלה לעיכול, עם פרשנות רעננה, עם אסתטיקה ועם הומור.

עם התנ"ך יש לו "רומן" ארוך ימים, המעיד שסידון הוא בן-טיפוחיה של התרבות הישראלית. הוא מחובר אליה ואל התנ"ך במחשבותיו, ברגשותיו, בקצב החיים, באורחות המחשבה ובתבניות-הלשון

בספרו החדש, התנ"כנחים, הדמויות מאוד אנושיות. הן מתייסרות בכל מיני תאוות גשמיות, שטופות במצוקות-חטא עלובות, מרושלות, מבולבלות, מסורבלות, חטטניות, ומאוד מאוד בלתי נשגבות. הכול הופך למין צרור של צרות יהודיות עם אנחות.

אברהם סופר את כוכבי השמיים לאור ההבטחה האלוהית ומתבלבל שוב ושוב בספירה, ואבשלום יושב במספרה לפני המרד בדוד ומתלבט באיזו תסרוקת לצאת אליו. משה רבנו מוצג כפולנייה הראשונה בהיסטוריה כשהוא נוזף בבני ישראל במין פאסיב-אגרסיב ומתמרמר על יחסם כלפיו אחרי כל מה שעשה עבורם. המטרה של סידון היא שהספר לא יניח לקורא, אלא יפציר בו לבחון את עולמו שלו תמיד מחדש.

שיאו של הספר הוא סיפור עקדת יצחק. סיפור זה זוכה בספר לפרשנות מקפיאת נשמה, חנוך לווינית, ומוצג בו כפיתוי שטני, אשליה או טירוף.

"נו, יצחק'לה, אתה מרגיש בנוח?
ואתה לא נדקר מהעצים?
ואיך החבלים שקשר אותך אבא?
הם בסדר? לא לוחצים?
…טוב, זהו, יצחק'לה, הגיעה העת.
כי ככה דורש אל עליון.
…אז אל תיקח את העניין אישית
וכאן ניפרד, אני חושש".

בטקסט קצר ומושחז מאוד מצליח סידון לתמצת את ההורות הישראלית שמשקיעה, מגוננת ומטפחת את ילדיה במשך שנים, רק כדי לשלוח אותם בסופו של דבר לעקדה.

אלא שאברהם, לפי סידון, לא נטרף בחרדה שמא הוא מקריב את חיי בנו לשווא. דבריו לבנו אינם מבטאים חרדה אנושית במצב שבו חייבים לבחור בין ערכים נעלים. אברהם כמדומה, לא עושה עניין גדול מהחיים של יצחק. ובתוך כך הוא מצטייר כלא ישר, כוזב, חנפני, לא נעים, חלקלק, אנוכי, קטנוני אכזרי ונהנתני – אני עובד פה בפרך, אני צריך לאסוף כוחות, לאכול טוב, צריך להתחזק לקראת היום הזה:

"אכפת לך אם כשאדליק ת'מזבח, אכניס כמה תפוחי אדמה לאש?"

בטקסט קצר ומושחז מאוד מצליח סידון לתמצת את ההורות הישראלית שמשקיעה, מגוננת ומטפחת את ילדיה במשך שנים, רק כדי לשלוח אותם בסופו של דבר לעקדה

סידון שופך בשיר זה את זעמו על כל עסקי הכוחנות הגסה והמשיחית: אברהם המאזין לאל אכזר ורצחני ולליבו שלו הקנאי, ביום הזה שבנו מוקרב למען המדינה – יחוש טהור ורענן ומוכן סוף סוף לקראת החיים המשיחיים. כל כך טוב להיות בסדר, לנהוג כהלכה, ועם זאת לא לחוש אשם, להיות נקי ואהוב. להיות ראוי.

ככלל, לאורך הספר נשזר מונולוג סמוי ורגשני של בן התמותה כלפי אלוהיו: אתה אומר שבתבונה בראת את העולם הזה – האם זה נכון לברוא עולם תבוני ולסמא את עיני יושביו מלראות את תבונתו? הרקיע והימים, האבנים והמים, חיית היער ועשב השדה שרים את תהילתך. והאדם, נזר הבריאה, דווקא הוא רואה במצבו רק את היעדר תבונתו הכואבת, כאילו לא למען תהילתך הוא נברא, אלא להיות לבריאה ללעג ולקלס.

אלוהים עצמו מוצג כמי שמחפש אהבה וכמי שיוקדת בו תאוות התהילה:

"שתחשבו עלי בבואכם ובצאתכם".

לתאוות התהילה שם רע בדעת הקהל הנאורה, ומכל מקום, הצהרה עליה קבל עם איננה נחשבת למעשה ראוי לשבח. יצא שאלוהים שברא את העולם למען תהילתו גם מיהר להודיע לבני האדם על מניעיו הלא כשרים. אלוהים חיפה על היעדר הצניעות שלו, קובע סידון, בכנות ראויה לשבח.

אלא שאז,

"ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'" (כמעט כל התנ"ך).

לפסוק זה העניק סידון את הכותרת "למה בראתי ולמה פרשתי":

"מה רציתי בסך הכול?
למה עשיתי את כל מה
שרק עשיתי? למה בראתי ת'עולם?
…פשוט ביקשתי, כמו כולם,
קצת אהבה.
זה הכול".

סידון שופך בשיר זה את זעמו על כל עסקי הכוחנות הגסה והמשיחית: אברהם המאזין לאל אכזר ורצחני ולליבו שלו הקנאי, ביום הזה שבנו מוקרב למען המדינה – יחוש טהור ורענן ומוכן סוף סוף לקראת החיים המשיחיים

ואלוהים מוסיף ומפרט את כל עלילותיו ומחוותיו כלפי בני ישראל, עם שרק עשה את הרע בעיני ה'.

"עולם גדול, עולם כחול, עולם נפלא בראתי.
למענכם, דורות רבים, את כול כולי קרעתי.
"ואת ים סוף למענכם
אני חציתי…ואת השמש בגבעון
שעות הקפאתי".

ואין עוול גדול יותר, ופגיעה קשה יותר בבורא, מאשר העדפת העם את עצמו על פני גדולתו של האל. איפה כתבי הקודש, איפה הנביאים, איפה קריאה ושקידה ואהבת האל – זהו עם כפוי תודה. הכול ממהרים בו לגנוב, לנאוף, לזלול, לסבוא; ואינם אלא רודפי בצע ארורים, הוללים ופרוצות, זללנים וליסטים. שאפילו הארץ לא יכולה לשאת אותם.

"זהו, העניין גמור
אני פרשתי,
הבסטה נסגרה, זה ברור,
כי התייאשתי".

אלוהים, הגאה עד כדי התנשאות, מיואש עתה אם כן, ואף אכול-בחילה כלפי צור-מחצבתו. אפשר לקרוא זאת גם כביטוי למשמעות המצב האנושי בדרך כלל, שבו נראים האנשים כאילו הם משונים קצת, קדחתניים, ללא טעם, נלעגים ונוגעים ללב. מהומת ילדים עד רדת הערב.

"ויעשו הרע בעיני ה'", אם כן, מלמד שהעולם כן נושא חותם של אנושיות. שהוא יצירה רוויית סתירות, מבולבלת, ללא קו מנחה, עם עצמאות, מרי, קובלנות, תעלולים, תירוצים, כעסים, עלבונות. גלריה שלימה של אי-הרואיות –  שדווקא היא הכי נוחה לפריחת סיפורי התנ"ך הטובים ביותר ולפריחת עולם גדול של דת ומסורת, הליכות-חיים, זמירות ובדיחות, דינים ואמונות-הבל.

"ויעשו הרע בעיני ה'", אם כן, מלמד שהעולם כן נושא חותם של אנושיות. שהוא יצירה רוויית סתירות, מבולבלת, ללא קו מנחה, עם עצמאות, מרי, קובלנות, תעלולים, תירוצים, כעסים, עלבונות. גלריה שלימה של אי-הרואיות

הקורא בן המאה העשרים ואחת יכול לזהות בפסוקי התנ"ך שנבחרו על ידי סידון לספרו זה, את עצמו ואת הרלוונטיות שלהם לחייו. סידון כמו אומר לקוראיו: אני שולח את הארס והשנינה לתוך תמימותכם. כן, כן, בראשכם אני יושב, מפתה, מרוקן את המוח משקרים ומצביעות ומהעמדת פנים, ובבטן שלכם אני יושב, בקיבה ובלב שלכם, מקום לידת הספק; ובעיניים שלכם אשב; ואם תשאלו במה בעצם מדובר – הלוא מייד תרדו לשורש העניין: אלה סיפורים הקרוצים מכם, זהו למעשה, משל עליכם.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.