כשהייתי נער, היינו מבלים כמעט כל קיץ באורוגואי. כדי להגיע מבואנוס איירס, חוצים את הנהר Río de La Plata. לפני שנשפך לאוקיינוס האטלנטי, הנהר מגיע לרוחב של מעל 200 קילומטרים ונחשב הרחב בעולם (הספרדים הראשונים שהגיעו אליו כינו אותו "ים מתוק"). אבל בשני הצדדים מתיחסים אליו בחיבה כאל "השלולית שמפרידה ביננו", כי בסך הכל מדובר בשתי תרבויות מאוד דומות וקרובות בכל מובן, שרק בגלל נסיבות היסטוריות אינן חלק מאותה מדינה.

בשני הצדדים מתיחסים בחיבה לנהר Río deLa Plata, שרוחבו מעל 200 ק"מ, כאל "השלולית שמפרידה ביננו", כי בסך הכל מדובר בשתי תרבויות מאוד דומות וקרובות בכל מובן, שרק בגלל נסיבות היסטוריות אינן חלק מאותה מדינה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בילינו את החודשי הקיץ – ינואר ופברואר – ב-Punta dal Este, מקום מקסים עם אחד החופים היפים בחלק הזה של העולם. אמנם באורוגואי, אבל רוב האוכלוסיה בקיץ היתה של תיירים מארגנטינה וברזיל, השכנות הגדולות.

יצא לי כך לשחק לא פעם כדורגל עם ארגנטינאים אחרים נגד ברזילאים על אדמת אורוגואי. ואני מתכוון *נגד*, כי כשמשחקים ארגנטינאים וברזילאים היריבות היא בערך כמו בין ישראל לחיזבאללה. לפני המשחק לא דיברנו איתם, למעט כדי לקבוע מקום, זמנים וכו', וגם לא תוך כדי או אחרי. נלחמים, נפצעים והולכים, בכל מזג אויר.

גם עם אורוגואי קיימת יריבות ספורטיבית אבל הרבה יותר נעימה. בערך כמו בין ליאו מסי ולואיס סוארס הערב. יהיו יריבים מרים במשך 90 דקות, יתנו הכל, אחר כך ימשיכו להיות החברים הכי טובים.

יצא לי כך לשחק לא פעם כדורגל עם ארגנטינאים אחרים נגד ברזילאים על אדמת אורוגואי. ואני מתכוון *נגד*, כי כשמשחקים ארגנטינאים וברזילאים היריבות היא בערך כמו בין ישראל לחיזבאללה

בגלל ההיסטוריה האישית שלי – היתה לי גם משפחה במונטוידאו הבירה – יש לי פינה חמה לאורוגואי, השכנה הקטנה. ואם מדברים על כדורגל, יש הרבה מה להעריץ במדינה עם אוכלוסיה של פחות מחצי ישראל, עם מסורת בינלאומית מפוארת, גם של כוכבים בודדים וגם ברמת הנבחרות שלה, לאורך הדורות.

בשנות התיכון, הלכתי בהרבה ימי ראשון למגרשים ונהניתי מאוד מהכדורגל שראיתי. הייתי בכל מגרשי בואנוס איירס.

בגיל 16, חבר הציע לי ללכת לראות משחק של קבוצת ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצה קטנה. כששאלתי מה פתאום ארחנטינוס, ענה לי "יש שם ילד בגיל שלנו שמשגע את כולם". אז הלכנו. הילד היה דייגו מראדונה.

בגיל 16, חבר הציע לי ללכת לראות משחק של קבוצת ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצה קטנה. כששאלתי מה פתאום ארחנטינוס, ענה לי "יש שם ילד בגיל שלנו שמשגע את כולם". אז הלכנו. הילד היה דייגו מראדונה

כבר בישראל, ראיתי בטלויזיה את הכדורגל המקומי ומהר מאוד, איך נאמר בעדינות… עבר לי העניין בענף. באשר לכדורגל מחו"ל, באותם ימים אפשר היה לראות בערוץ היחידי בטלויזיה הישראלית בעיקר כדורגל מאנגליה. אבל אז, בשנות השמונים, לא היו שם הרבה כוכבים זרים כמו היום בליגה האנגלית. היה זה כדורגל שאפשר לתאר בתמצית Kick it up and see what happens. לא בדיוק וירטואוזיות דרום אמריקאית.

כשאפשר היה כבר לראות ליגות אחרות, התחלתי לראות בעיקר את הספרדית ו"ננעלתי" על ברצלונה. ערב אחד, התבצע חילוף, ונדב יעקבי אמר: "עכשיו יכנס ילד ארגנטינאי בן 17, שאומרים עליו שיהיה היורש של מראדונה".

נדב יעקבי אמר: "עכשיו יכנס ילד ארגנטינאי בן 17, שאומרים עליו שיהיה היורש של מראדונה". אמנם הופתעתי, כי לא שמעתי עליו קודם, אבל לא בניתי הרבה על עניין ה"יורש", כי מאז מראדונה יצאו מארגנטינה הרבה מועמדים לירושה הזאת

אמנם הופתעתי, כי לא שמעתי עליו קודם, אבל לא בניתי הרבה על עניין ה"יורש", כי מאז מראדונה יצאו מארגנטינה הרבה מועמדים לירושה הזאת, שאמנם היו מצויינים אבל ממש לא היורש של מראדונה.

אבל הפעם, נדב יעקבי – שהיה לו כבר אז ידע עצום בכדורגל מדרום אמריקה – צדק, והשאר היסטוריה. ולשימחתנו, עדיין אקטואליה.

מראדונה נולד בשנה שאני נולדתי, ומסי בשנה שנולד בני הבכור, 26 שנות הפרש. ארגנטינה היא אמנם מפעל לתכשיטי כדורגל יקרים ונדירים בסרט נע, אבל ברמת מראדונה ומסי, הסרט נע לאט. יש למסי עוד כמה עונות כנראה עד שיפרוש, ומי יודע מתי יצוץ היורש, שוב מארגנטינה או ממקום אחר. הלוואי שתוך פחות מ-26 שנים.

אולי בגלל שמדובר במשחק "ידידות", יהיה פחות כאסח ממה שרגילים החברים משני צידי השלולית במוקדמות מונדיאל או בקופה אמריקה. בכל זאת, כידוע אין יריבות כמו בין שכנים קרובים. אפילו הקללות זהות

צפוי משחק מהנה הערב בתל אביב בין ארגנטינה לאורוגואי. אולי בגלל שמדובר במשחק "ידידות", יהיה פחות כאסח ממה שרגילים החברים משני צידי השלולית כאשר מדובר במוקדמות מונדיאל או בקופה אמריקה. בכל זאת, כידוע אין יריבות כמו בין שכנים קרובים. אפילו הקללות זהות.

מגיע לנו להנות קצת בימים אלה. לא יקרה כלום אם נפסיק להשגיח על הפוליטיקאים שלנו במשך שעתיים. או שכן?

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים