"רק חמור לא משנה את דעתו" – קבע משה דיין. ואכן, תמורות ואף מהפכים בדעותינו עשויים להעיד על פתיחות והיעדר פנאטיות, על נכונות לשמוע גם יריבים ובני פלוגתה, על צבירת ידע וניסיון חיים, על ספיגת השפעות והתייחסות לשינויים בארץ ובעולם. ולעתים מקורם גם בהתפכחות ובהתנערות מאשליות.
אבל מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם: אולי אינטרסים אישיים, שמא משבר בחייהם הגורר נקמנות והתחשבנות עם מי שפגעו בהם, אולי מאמץ להיות פופוליסטי, לא לפגר אחר רוח הזמן. אולי הצורך להתריס ולהתגרות בסביבתם הקרובה. ולעתים דחף בלתי נלאה להתבלט ולהתפרסם.
מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם
ואז הפולמוס עם אותם חוצי גדר לוקה באד-הומינם, בהתייחסות לגופו ולאישיותו של הדובר, לא ממש לטיעוניו. "זהו כשל לוגי" נאמר בוויקיפדיה, "תוקפים את הדובר במקום להתייחס לטיעוניו". אני לא מתכוונת הפעם לפוליטיקאים, אלא בעיקר לעיתונאים. רצוי כמובן להימנע מגישת האד-הומינם. אלא שלעתים באמת קשה לבטל תהיות על אישיותו של בר הפלוגתה ועל המניעים להתנהלותו.
חזרתי וחשבתי על כך השבוע בעקבות דברים שאמר רביב דרוקר על אילה חסון שהייתה קולגה שלו בערוץ 13 עד לפני כשנתיים. היום היא מנווטת בערוץ כאן 11 את הפאנל הימני בתכניתה "שבע עם אילה חסון". רביב דרוקר השמיע את דבריו בפודקאסט של עו"ד ישי האוזמן, איש תקשורת, פרשן כדורסל ויזם נדל"ן. אמירותיו הבוטות של דרוקר צוטטו ברשת.
"לא תמיד אילה הייתה ככה", אמר דרוקר וציין שאת המנגנונים הנפשיים שלה הוא "לא יודע לפצח עד הסוף". לדבריו, "היא בושה למקצוע העיתונות. היא גורמת כמעט מדי ערב בושה לשיח הציבורי בישראל. כמעט מדי ערב יש אצלה איזה עיוות של המציאות".
ומה אמר בן כספית על מי שהייתה עמיתתו ובעבר אף הנחתה לצדו דיונים? הוא הסתפק ברמז עבה. בראיון טלוויזיה כספית התבקש להתייחס במשפט אחד למספר דמויות ידועות וביניהן אילה חסון. "הייתה פעם עיתונאית", הוא אמר.
אחת ההטעיות הידועות הרשומות "לזכותה" של חסון ומדגימות רמיסת ערכי יושרה עיתונאית: סיפור ביתו של נפתלי בנט. כזכור, חסון ניהלה בפאנל שבהנחייתה מסע מתמשך של חשיפת סכומים שערורייתיים כביכול שהושקעו בהכשרת ובאבטחת ביתו הפרטי של בנט לתפקידו כראש ממשלה. בנט התמנה בשנת 2021 לראש ממשלת השינוי, לחילופין עם יאיר לפיד. הוא המשיך להתגורר עם משפחתו בביתו הפרטי ברעננה, כי מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים היה טעון שיפוץ והתאמה לייעודו.
לפי גרסת חסון, ההשקעה בבית משפחת בנט נסקה לסכום של כ-50 מיליון שקלים. בהמשך התפרסם הדו"ח של מבקר המדינה ולפיו העלות האמיתית של הכשרת הבית לייעודו הסתכמה במחצית הסכום שבו נקבה חסון.
"לא תמיד אילה הייתה ככה", אמר דרוקר וציין שאת המנגנונים הנפשיים של חסון הוא "לא יודע לפצח עד הסוף". לדבריו, "היא בושה למקצוע העיתונות. היא גורמת כמעט מדי ערב בושה לשיח הציבורי בישראל"
והנה דוגמית יותר מינורית וטריוויאלית, אחת מני רבות, לסילוף מידע שמבצעת חסון. בחודש יולי שנת 2023 נהרג בג'נין הלוחם דוד יהודה יצחק ז"ל. הוא היה תושב בית אל. חסון הוקיעה בלשון הכללה פובליציסטים מעיתון "הארץ" שהביעו לכאורה שמחה לאידו וטענו ש"זה הגיע לו" וכדומה. כמובן שטענה מעין זאת לא נראתה לי סבירה. בדיקה בגוגל העלתה שלא שמאלני "הארץ" היטפשו עד כדי כך, אלא טוקבקיסטים שהגיבו על דבריהם. אגב, בעקבות דיווח בוואלה על פיגוע ברמת-החייל, כמה וכמה טוקבקיסטים ביביסטים בירכו על הפגיעה בצפונים מהשמאל.
* * *
ואיך אפשר להימנע מגלישה לאד הומינם בהתייחסות לאמירות וטיעונים שמשמיעה עירית לינור? הלוא נראה שהיא עצמה לא באמת מאמינה בחלק מאמירותיה.האישה המוכשרת, עיתונאית וסופרת, נחשבה בצעירותה למלכת הברנז'ה השינקינאית. "היא המציאה את שינקין", אמרה לי דודתה עליזה עמיר-זוהר ז"ל מקיבוץ ברעם, שהייתה בין השאר סופרת וגם מזכירה משותפת של תנועת הקיבוץ הארצי, לפני יותר מ-30 שנה, כאשר דיברנו על רב המכר השנון "שירת הסירנה" אשר לינור פרסמה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה.
אותה עירית לינור מפריחה כיום אמירות פרובוקטיביות שמחוללות סערות זמניות, אבל ספק אם היא עצמה מאמינה בכל מה שיוצא מפיה הקנטרני. למשל, בהשוואה הנבזית של מפגיני בלפור לכינים. או בתמיהה שהיא השמיעה בגל"צ, בתוכנית "המילה האחרונה", לפני קרוב לשלוש שנים, כשתמהה איך זה שהתקשורת הישראלית טורחת בכלל לדווח על הריגתה בג'נין של כתבת אל-ג'זירה. הלוא הכתבת, שירין אבו עאקלה, הייתה פרו פלסטינית ואנטי ישראלית.
דומה שבין הגורמים ללינור לחצות את הקווים ימינה היה גם דחף עז להתבלט ולהתפרסם. והיה כנראה גם צורך להתריס ולהתגרות בשבט של הברנז'ה השמאלנית התל אביבית, במילייה החברתי שלה.
עירית לינור חשפה בעצמה חלק מקלפיה בראיון איתה במוסף הנשים המנוח "ליידי גלובס", שהיה נספח ליומון הכלכלי "גלובס". היא סיפרה שאימא שלה שואלת: "אבל למה תמיד לעצבן", ותשובתה של לינור הבת הייתה: "אם לא הייתי מעצבנת הייתי היום פקידה בבנק".
אותה עירית לינור מפריחה כיום אמירות פרובוקטיביות שמחוללות סערות זמניות, אבל ספק אם היא עצמה מאמינה בכל מה שיוצא מפיה הקנטרני. למשל, בהשוואה הנבזית של מפגיני בלפור לכינים
סיפרתי על השערותיי בנוגע לעירית לינור לחברתי הקרובה א"ת ז"ל והיא הביעה הסכמה עם דבריי, ובכך בעצם העידה בעקיפין על עצמה. גם היא חצתה את הקווים ופנתה ימינה. למרבה הצער א"ת חברתי כבר הלכה לעולמה. היא גדלה בבית דתי וכבר בנעוריה חזרה בשאלה עקב תחושה ברורה, כדבריה, ש"אין אלוהים". היא המשיכה לכבד את הדת ואת משפחתה, אך מיהרה להצטרף לשומר הצעיר. בהמשך הרחיקה עד לשמאל קיצוני. כעבור שנים היא הפכה ימנית וביביסטית ואף פעליה בסניף הליכוד הירושלמי.
א"ת הייתה היסטוריונית, משכילה וחכמה. היא הודתה בנטייתה התמידית להיות אנטי ולעצבן, ואף להתגרות בחבריה ובמילייה החברתי שלה. ואני טענתי כלפיה: "לא נראה לי שאת באמת מאמינה שדבקות משיחית, פנאטית, ב'נחלת אבות' ובקושאן מהתנ"ך מצדיקה את אימי הכיבוש". א"ת הייתה מגיבה על דבריי בחיוך מסוים ולא הסתירה את הנאתה מתפקיד "הילד הנורא" שמעצבן את חבריו ואת סביבתו הקרובה.
והנה גם השתקפות ספרותית מוקצנת של התופעה הנדונה: חציית קווים פוליטית שבין מניעיה "בעיות אישיות", אולי לא בהכרח נובעת מכך שמתחולל מהפך בדעות ובהשקפות. ספרו של ישי שריד "הפאנליסט" שיצא לאור לאחרונה, מטפל בתופעה הנדונה באופן הגובל בפרודיה. כבר כתבתי בעבר על הספר בהקשר אחר. גיבור הספר, שי תמוז, ערק ימינה לאחר שדעך כוכבו כעיתונאי תרבות ופוליטיקה עקב שינויים ברטוריקה של התקשורת.
בעקבות "העריקה" לימין הוא זוכה לפריחה מחודשת. הוא מתאמץ לסגל את דעותיו לציפיות של "מחנה הימין", לשכנע את עצמו שהוא גילה את האור, למכור את נשמתו כדי לחוות מחדש את אור הזרקורים.
או כמו שאמרה עירית לינור: "אם לא הייתי מעצבנת הייתי היום פקידה בבנק".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שוב הנאצים דואגים לתקוף כל מי שלא חושב כמוהם. אנשים תלמדו מי הם הקונגרס הציוני. תלמדו למה המלך מצטלם שהוא בתוך גיהנום. אז תבינו השמאל משרת את הנאצים שרודפים אחרי היהדות ועובדים את השטן! היסטוריה. אין חדש תחת השמש. בגץ גוף דיקטטורי נאצי שלקח את המדינה בת ערובה
החלפת צד פוליטי של עיתונאי נוצרת
לא רק בגלל הרצון לבלוט או מאינטרסים כלכליים, ברוב המקרים מדובר על תגובה לעלבון (שקרה במציאות או אולי אפילו בדמיון…) ונקמה מקדשת את הבגידה בערכים הקודמים.
לא, כי דרוקר ובן כספית הם "עיתונאים".
הם ויתר "העיתונאים" בערוצים 12 ו 13 , מתפקדים כמעצבי דעת קהל. מה שלא מתאים להם, זה בזוי. רק הדיעה של השמאל קובעת, רצינית, מקצועית.
מאמרים מסוג זה, גורמים לי אישית, להתרחק ולהתעלם מ ה האליטות.
אני לא סובל את נתניהו!!! הוא לא ליכודניק ומקומו בפח האשפה. סכסכן וחלאה בעיני. באותו נשימה אוסיף, שגם התחלופות המקודמות בעזרת "עיתונאים" לא פחות גרועות. מבחינתי, המדינה בפקק תנועה אחד גדול. כמעט כולם נבלות כולל החרדים.
בדיוק כך, אולי את כל כך שבוייה בקונספציה שרק לשמאל יש זכות קיום במחשבה, בהתקדמות ב"להיות על המפה", שאת מתקשה לראות/ להבין שיש עוד דעות וכיווני מחשבה שהם שונים משלך, ואפילו נכונים.
כי מה הוצג בכתבה? את התפנית שעשו מי שהוצגו בראשית דרכם כשמאל, ועשו פנייה ימינה, וכעת כל מה שהם כותבים או אומרים מופרך ואינו נכון. בושה ועלבון לאינטליגנציה של הקוראים שדברייך והצד שאת מייצגת מובעים באופן כל כך ברור, מבלי להותיר בקורא אפילו איתגור מחשבתי.
די לכתבות מצועצעות, מגמתיותה וחלולות.
תודה!
או שהם באמת הבינו את מה שאת לא הבנת…
קשה לראות שמישהו חכם ומוכשר חושב אחרת ממך, אז בואו נגיד שהוא 'סתם אומר' הוא 'לא מאמין בעצמו במה שהוא אומר', הוא 'לא באמת'…
וככה ניטרלנו את הבעיה ונמשיך לחיות בבועה שלנו ונחשוב שאנחנו צודקים וצדיקים הדבקים בדעות שלנו למרות הקושי הרב.
תהני בבועה!
פוסט נחמד. מסתבר שהרבה חמורים ואתונות משנים את דעתם עם משב הרוח או הפוליטיקה. גם פסיכולוגים מומחים לא יצליחו לרדת לעומק המניעים של דמויות ציבוריות לבצע פליק-לקים כאלה בעמדותיהם. הפתגם "אמור לי מי חבריך ואדע מי אתה" נכון מאד לגבי שתי הדמויות הפאטטיות שהזכרת.
גברת טנא, ההצטרפות לארגון המחבלים של הדיקטטור הצורר ורוצח החטופים נעשית אצל המומרים – וגם אצל אנשי ימין שחסו בעבר אצל מנהיגי ימין אחרים, אך ורק משיקולי פרנסה. ביביזם הוא פרנסה מצויינת – ללינור שהקריירה העתונאית שלה היתה בדעיכה זה סידר להרבה שנים פרנסה בגל"ץ (בתכנית המילה האחרונה) ואחר כך פרנסה בערוץ 14. למניאק המיני השיכור ינון מגעיל הביביזם אפשר לחזור ולהתפרנס בתקשורת לאחר כמה שנות הקפאה לאחר שלא הועמד לדין בפרשות ההטרדות המיניות, אחרי שנזרק בעקבותיה מהכנסת. אצל מגעיל זו נקמה בוטה וארוכת שנים, עד עצם היום הזה, בנפתלי בנט שהפך אותו לחבר כנסת, ומיהר לזרוק אותו מהכנסת ביום שבו פורסמו לראשונה החשדות נגד מגעיל.