כדי להבין לאיזו רמה של התנהלות נוראה ופושעת אפשר להגיע במפעלים פטרוכימיים, אפשר להיזכר במפעל שזכה לכינוי "מפעל המוות" – מפעל "פרוטרום עכו", אשר נסגר בשנת 2003 אחרי שאירע בו פיצוץ.
עבדתי באטימת פריצות חומרים במפעלים כ-12 שנים, ועשיתי זאת בתדירות רבה במפעל הפטרוכימי בעכו. כאשר נכנסתי למתקני הייצור במפעל, מייד הבחנתי ברטיבות על הצנרת והרצפה. נהגו שם לשטוף את הרצפה כמה פעמים ביום לתוך מסלול שמוקם מתחת לרצפת הבטון. הצנרת וכל סוגי האביזרים היו במצב מחריד.
החומרים שפרצו במפעל הזה היו, בין היתר, חומצתיים ברמות שונות, ואני נשמתי וספגתי אותם לאורך שנות העבודה שלי. רק לאחר כ-5 שנים של עבודה נאמר לי שהחומרים מסרטנים. אין לי מושג איך אני עדיין חי לנוכח הכמות של הרעלים שנחשפתי להם שם.
החומרים שפרצו במפעל הזה היו, בין היתר, חומצתיים ברמות שונות, ואני נשמתי וספגתי אותם לאורך שנות העבודה שלי. רק לאחר כ-5 שנים של עבודה נאמר לי שהחומרים מסרטנים. אין לי מושג איך אני עדיין חי
בדיעבד, לא הייתה למפעל זכות קיום מהפעם הראשונה שדרכתי שם. יש לי עדיין צלקות לבנות בידיים מהתהוות שלפוחיות חומצה לאחר 6 שעות עבודה רצופה מול הפריצה.
כאשר החומצה צרבה ביותר, הייתי מתקלח במקום סמוך וחוזר לעבוד, כך עד סיום הטיפול במקרה. כאשר הייתי נכנס למבנה המפעילים, הייתה ניכרת מייד הרגשת הנכאים ששררה שם. הכרתי אנשים שמתו במפעל.
לעובדי הקבלן הערבים שם נתנו את משימת ניקוי המכלים. הם לא קיבלו הגנה נאותה והסרטן היווה סכנה וודאית ומוחשית מאוד עבורם. כאשר ביקשתי מסכת הגנה, הזכוכית שלה כבר הייתה מאוכלת מעבודה קודמת. לרוב קיבלנו מסננים לא מתאימים וכאלה שעבר זמנם.
הקבלן הערבי קיבל גוון של תה בעיניים והוא המשיך בעבודה עד המוות. אני פרשתי בשנת 2001. הכרתי את כל המקומות הרגישים לפריצות חוזרות ונשנות. לכן אני יודע גם את מקור הפריצות – צינור קשתי גדול עם חומר שעיכל את המתכת בקצב מהיר. אם הפריצה לא טופלה במהירות – הייתה חובה
לעצור את המתקן לפני שהחומר יגיע לתנור הקרוב ויתרחש פיצוץ מחריד.
וכידוע, הפיצוץ אכן קרה בשנת 2003. רק אחריו החלו העובדים לספר על מה שהתרחש שם ולחשוף את רמת הפשעים המחרידים שעברו במקום עבודתם.
בדיעבד, לא הייתה למפעל זכות קיום מהפעם הראשונה שדרכתי בו. יש לי עדיין צלקות לבנות בידיים משלפוחיות החומצה לאחר 6 שעות עבודה רצופה מול הפריצה. כשהחומצה צרבה מדי, התקלחתי בסמוך וחזרתי לעבוד
אני זוכר את כל השקרים שהופצו בתגובה באותם ימים. לדוגמה: נאמר כי לא היה זיהום שהגיע אל מעבר לתחום המפעל. אבל כל אדי החומצות עפו בכיוון הרוח. פריצות אדירות של חומרים רעילים הובילו את החומרים לאוכלוסייה האזורית.
נטען אז שאין קשר בין החומרים למחלות שנגרמו לעובדים, וסרבו לפצות את אלו שנפגעו. הטענה השקרית ביותר, לכאורה, של המנהלים והבעלים היא, שהמפעל עבד לפי כל כללי הזהירות הנדרשים בחוק.
פורסם אז, למשל, כי:
"ג'ון פרבר, בעליה של חברת ICC האמריקאית שהחזיקה ב-55% ממניות המפעל, מסר אז בתגובה כי המפעל השקיע משאבים רבים לשמירת בטיחותם של העובדים ושמירה על איכות הסביבה, וכי פעל בהתאם לכל הנהלים והחוקים של הגורמים הממשלתיים. גם מנהלי המפעל לאורך השנים טענו כי המפעל פעל בהתאם להנחיות החוק לגבי בריאות העובדים והטיפול בחומרים מסוכנים. ד"ר אליו פלמה, הרופא התעסוקתי של המפעל בחמש שנות פעילותו האחרונות, אישר כי בבדיקות רפואיות של כל העובדים הוא אבחן ש'משהו לא בסדר', אך למעט דיווח למשרד העבודה, הודה שלא פעל בעניין. הוא אישר את טענות העובדים כי נוידו הלוך ושוב בין מתקני כספית ומתקני חומרים מסרטנים אחרים, למרות שאובחנו עם רמה גבוהה של כספית בגופם, ואמר אז: 'זה נוהל מאוד רגיל'.
באותה עת הצליחו בעלי התפקידים הבכירים בניהול וגם בעל המפעל, ששימשו כדיקטורים, להימלט מעונשים כאחראים, לכאורה, לזוועות הללו, ויתכן שאף לעשרות רבות של חולים ומתים. אני מניח שהרשויות לא רצו ליצור תקדים למען יתר המפעלים הפטרוכימיים.
לפני שנים שלחתי לראש עיריית חיפה יונה יהב, שהיה אחד הדירקטורים לפני שפנה לקריירה המוניציפלית שלו – מכתבי האשמה באחריות לכל היבטי האסון, באתרים של חיפה באינטרנט.
לשם הבנת ההתנהלות הפושעת בפרוטרום עכו, שמהווה שיא שלילי בכל היבט במפעל פטרוכימי, אני מצרף את אשר נגלה לציבור רק אחרי הפיצוץ המחריד וסגירת המפעל. פורסם אז בעיתונות, בין היתר:
"מפעל המוות בעכו: "אף עובד לא נשאר בריא": "מתחקיר '7 ימים' עולה, כי מאות מעובדי מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו חלו במחלות קשות לאחר שנחשפו במשך שנים לחומרים מסוכנים ללא הגנה, ציוד מתאים ופיקוח. התוצאות האיומות: סרטן, עקרות ואשפוזים פסיכיאטריים. רופא תעסוקתי שבדק אותם: לא מצאתי אפילו עובד אחד בריא. ההנהלה: פעלנו כנדרש".
אני זוכר את השקרים שהופצו אז. נאמר, למשל, כי לא היה זיהום שפרץ את תחום המפעל. אבל אדי החומצות עפו בכיוון הרוח. פריצות אדירות של חומרים רעילים הובילו את החומרים לאוכלוסייה האזורית
להבנת חומרת הממצאים אפשר להיזכר בדבריו של ד"ר שוקי גושן שבדק את העובדים:
"זה המקרה החמור ביותר שנתקלתי בו, וכמוהו לא מצאתי אפילו בספרות המקצועית העולמית. לא מצאתי בין העובדים שבדקתי ולו עובד אחד בריא".
יורם ישראל הוא צייר. לשעבר חבר אגודת האומנים בחיפה. זכה ב-2001 בפרס "שטרוק" בציור שמן לאזור הצפון מטעם עיריית חיפה והאגודה "בית שאגאל". עבד בתעשייה והתמחה בתחום אטימת פריצות במפעלים פטרוכימיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מפעל פרוטארו בעכו התנהל כמאפיה סיציליאנית
על כך נכתב המון וגם כתבה נרחבת בידיעות אחרונות.
חבר מועצת העיר עכו "העבודה" ז"ל החזיק תיק איכות הסביבה.
במקביל עבד במפעל בקומבינה "כיועץ המנכ"ל " כח צביקה" וקיבל על כך שכר של מאות
אלפי שקלים.
השרה לאיכות הסביבה היתה דליה איציק ידוע לשמצה.
אותו יועץ וחבר מועצה היה עסקן פוליטי בעל שם
במפלגה בארץ והיה מקורב מאוד לחיים רמון ולכל בכירי מפלגת העבודה.
אחיו שימש כנהגו של ראש העיר וגם כיועץ לראש העיר עכו ובניהם של אלי דה קיטרו ז"ל.
השחיתות חגגה כספים שולמו למקורבים ויועצים למיניהם.
זכרים לי הימים בו מתו עובדי המפעל במחלות שונות ומוזרות וזה הזכיר לי את ישאשבסט בנהריה.
איש לא נתן את הדין על כך וכך נפלו גיבורים.