זאת אולי שאלת השאלות עבור פרשן פוליטי בישראל: מהו הרגע השפל ביותר של בנימין נתניהו? מהו המעשה ומהי האמירה שמזקקים את השפלות באופן הכי מובהק? לא פשוט בכלל.
כי כאשר ניגשים למלאכת הערכת רגעי השפל, נתקלים בסבך מורכב. המשוואה חייבת להביא בחשבון לא רק מה נעשה או נאמר, אלא גם למה, מתי, למי, באילו נסיבות ותחת אילו לחצים. האם היה זה תכנון קר, פעולה אימפולסיבית או מעשה אידאולוגי? גם ההקשר חשוב — שמא היה האדם בעמדת כוח או תחת איום? פעל לבד או כחלק ממערכת? יש לשקול את היקף הנזק, מידת הפרת האמון, וההשלכות ארוכות הטווח. האם מדובר היה במעשה פומבי או פרטי, האם הייתה חרטה, האם היו לו חלופות?
כשניגשים למלאכת הערכת רגעי השפל, נתקלים בסבך מורכב. בין השאר יש לשקול את היקף הנזק, מידת הפרת האמון וההשלכות ארוכות הטווח. האם מדובר במעשה פומבי או פרטי, האם הייתה חרטה, האם היו חלופות?
אצל אדם מורכב במיוחד כמו נתניהו, ייתכן בהחלט קיום בו-זמני של כמה משתנים ונרטיבים בעת ובעונה אחת. לא מן הנמנע שנמצא באותו מעשה שפל הן מניפולציה מחושבת והשלכות בקנה מידה לאומי, והן בגידה בערכים דמוקרטיים ואינטרס אישי ציני. זה מסחרר ממש, והופך את אתגר זיהוי השפל הזוכה לכמעט בלתי אפשרי.
חשבתי הרבה על כל המועמדים האפשריים לתואר המעשה השפל ביותר של נתניהו. אתחיל ואומר שיש רגע מכונן ביום הראשון למשפטו כאשר ניצב בראש להקת סריסים עוטי מסכות ופתח במתקפה מתסיסה על מערכת המשפט כולה; זה היה אחד המופעים החצופים ביותר שפוליטיקאי מושחת אי פעם העז להעמיד. אך פסלתי את המועמדות הוולגרית. בבחירה הזו אין סובטיליות כלשהי.
אפשרות אחרת, מקורית יותר, היא לבחור לא אירוע אחד אלא דפוס התנהלות מתמשך: כאן יש לשקול את אינספור החופשות עם רעייתו החמדנית במסווה של מעשה מדיני חשוב, המתארכות שוב ושוב לסופי שבוע על חשבון משלם המסים בתחבולות קטנות (אך לא זולות). אבל בחירה בכך תרגיש קטנונית ותבריח חלק מהקהל.
עוד קטגוריה של שפלות היא קידום מדיניות שנתניהו יודע שהיא רעה לישראל — כמו ההחלקה למצב של מדינה דו־לאומית ופיטום החרדים — אבל זה כבר נכנס לתחום הפוליטי, ולא ייתכן קונצנזוס. הסכמה לאומית היא יעד חשוב.
יש את עלילת ה"קלטת הלוהטת" מ-1993. יש כמובן את ההסתה המזוויעה נגד יצחק רבין בחודשים שלפני הרצח ב-1995, ואת הריקוד על דמם של קורבנות כל הפיגועים באותה תקופה. אפשר להצביע על אמירות מרושעות ומתסיסות, כמו הלחישה לרב יצחק כדורי ב-1997 ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" (מדהים במיוחד מפי אפיקורס גמור). לא שכחתי גם את "הערבים נעים בכמויות אדירות" לקלפיות, מבציר 2015. זהו חומר משובח ממש.
חשבתי הרבה על המועמדים האפשריים לתואר המעשה השפל ביותר של נתניהו. יש, למשל, רגע מכונן ביום הראשון למשפטו, כשניצב בראש להקת סריסים עוטי מסכות ופתח במתקפה מתסיסה על מערכת המשפט
שקלתי גם בחירה מורכבת מבחינת ציר הזמן, המעידה על צביעות ברמה של מדלייה אולימפית ממש: כשדרש מאהוד אולמרט להתפטר בגלל חקירת משטרה, כיוון שקיים חשש "לא בלתי מבוסס", שמצבו יעוות את מערכת שיקוליו. כאן השפלות מתגלה רק כעבור שנים, כאשר הוא מתעלם מהמלצות עצמו, לא רק במהלך החקירה אלא גם תוך משפט שוחד בלתי נגמר. זה מעניין, אך מורכב מדי.
ואז, בעוד אני מתייסר ומתחבט בסוגיה, הגיח ראש הממשלה לפני ימים מספר עם פנינה אמיתית בתחום השפלות הצרופה.
בזמן שהממשלה דנה בפיטורי ראש השב"כ, "גורם מדיני" רמז למי שהיה מוכן לשמוע, כי הנ"ל החזיק מידע מוקדם על מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, אך הסתיר אותו בכוונת מכוון מפני ראש הממשלה.
"רונן בר העדיף שלא להגיע לישיבת הממשלה שעוסקת בעניינו, רק כי פחד מלתת תשובות ובעיקר מלהשיב על שאלה אחת: מדוע לאחר שידעת על מתקפת חמאס שעות רבות לפני התרחשותה, לא עשית דבר ולא התקשרת לראש הממשלה – דבר שהיה מונע את האסון".
הבנתי מייד. הכרעתי ללא היסוס, ונגמר העינוי: זאת הנקודה השפלה ביותר של נתניהו. עם זאת, למרות שלי זה ברור, אני מבין שכיוון שהתחרות רצחנית יש להסביר ולנמק את הבחירה. אעשה זאת כמיטב יכולתי.
השפלות מתחילה בהסתתרות מאחורי מסכת ה"גורם הבכיר" – תרגיל כה לעוס ונדוש שרוב המדווחים פשוט הסבירו כי המדובר בראש הממשלה. הדבר מעיד על ניסיון (לא מוצלח) להתל, וגם על חוסר האומץ לעמוד מאחורי דברים – פקטורים חשובים מאוד בבואנו לשקול דרגת שפלות.
בעודי מתייסר ומתחבט בסוגיה, הגיח נתניהו עם פנינה אמיתית בתחום השפלות הצרופה. בעת שהממשלה דנה בפיטורי ראש השב"כ, "גורם מדיני" רמז כי הנ"ל החזיק מידע מוקדם על מתקפת חמאס ב-7/10, והסתירו במכוון
למען הסר ספק, כעבור יומיים נתניהו ראה כי טוב, הסיר את המסכה וכבר אמר דברים בשם אומרם. "האי-אמון שלי בראש השב"כ החל כבר ב-7 באוקטובר, כשלא העיר אותי ואחרים," אמר בסרטון שפרסם. משם קצרה הדרך להתקרבנות על ה"דיפ סטייט" הפיקטיבי.
חשוב להבהיר שמדובר בהבלים. השב"כ פישל – הכשל היה אורכי ורוחבי בכל המערכת כולל בממשלה – אבל בר לא "ידע על מתקפת חמאס". למרות שבתקופתנו לא מצפים בהכרח לאמת, היות הדבר שקר בהחלט נכנס לחישוב רמת השפלות (למשל: הזהרת נתניהו לאולמרט לא היתה בבסיסה שקר, וזה פגע במועמדותה).
נשים בצד לרגע שברור שהאמירה אידיוטית, ושאם האשמה הזו הייתה אמיתית היה זה לא רק מחדל שראוי לפיטורים אלא מעשה פלילי למהדרין, בגדר ממש בגידה. היועצת המשפטית לממשלה הייתה חייבת לפתוח בחקירה מיידית. בג"ץ היה מתבקש להתערב. אבל… שום דבר מזה לא קורה. למה? כי זו לא האשמה אמיתית — זו תעמולה שנועדה למטרות אפלות, ביישום אלגנטי למדי.
כי יש כאן מורכבות. מצד אחד, אפשר לפרש את אמירת נתניהו בצורה מקלה (ואז גם אמיתית): לשב"כ (כמו לתצפיתניות) היו סימנים מקדימים שאפשר וצריך היה להסיק מהם שמשהו אסוני עומד להתרחש. דהיינו, כאילו "ידע" על המתקפה. הכשל היה בפרשנות המודיעין – זה חמור ומגיע עונש.
נשים בצד לרגע שהאמירה נגד רונן בר אידיוטית. אילו הייתה אמיתית, היה זה מחדל שראוי לפיטורים ואף עניין פלילי ובגדר בגידה. היועמ"שית הייתה חייבת לפתוח בחקירה מיידית ובג"ץ היה מתבקש להתערב
אך נתניהו היטב יודע שבאמירתו יש פרשנות אחרת, מחמירה הרבה יותר. זהו מסר מכוון לבייס הביביסטי: השב"כ באמת ידע, ידע הכל, ונטל חלק בקנוניה של האליטות הישנות שמטרתה הייתה לאפשר לחמאס לפעול כדי לפגוע במנהיג ימין נבחר.
אין מדובר בשוליים שמאמינים זאת – זה קמפיין של מכונת הרעל הנקלט היטב. השבוע היה אצלי בבית בחור חביב, רפד במקצועו, שידע לספר ארוכות כיצד "שמע" ממקור מוסמך בקבוצות הוואטסאפ חשיפה מדהימה אודות מבצע לפנות מכל הקיבוצים בעוטף את אנשי השב"כ בליל האסון. כדי להצילם, אתם מבינים, כי השב"כ חלק מהקנוניה. כנראה גם אהרון ברק. אגב, שני אנשי שב"כ נפלו בלחימה מול המחבלים בשבעה באוקטובר, אחת נרצחה בביתה.
זו כבר שפלות מליגה אחרת ממש – הליגה של ולדימיר פוטין, אפשר לומר. זו אסטרטגיה ליצירת קאדר של נאמנים מוטרפים שמוכנים לשרת את נתניהו בלבד. שנאמנותם אינה למדינה או למוסדותיה, אלא לאדם אחד. בעיניהם, יתר הממסד — שופטים, גנרלים, עיתונאים — הם אויבים או בוגדים.
אותם נאמנים הופכים לסוג של חוליות סער, מבולבלים ומגוזלטים עד כדי כך, שאולי יום אחד יפנו נגד אחיהם. אם יידרשו לכך, הם יילחמו לא למען ישראל — אלא למען נתניהו. והם אינם יכולים לתפקד בחברה נורמלית, לא באמת – כי עמוק בליבם, הם כבר אינם מאמינים שישראל היא בכלל חברה נורמלית.
מי שזה המסר שלו לנאמניו מוכן פשוט להעלות באש את המדינה. בזאת מוכיח נתניהו – האדם שכבר מחזיק בשיא אורך הכהונה – שהוא מוכן להחריב עד היסוד את הבית הלאומי של העם היהודי בשביל עוד מעט זמן בשלטון.
זו כבר שפלות מליגה אחרת ממש – הליגה של פוטין, אסטרטגיה ליצירת קאדר נאמנים שנאמנותם אינה למדינה או למוסדותיה, אלא לאדם אחד. בעיניהם, יתר הממסד – שופטים, גנרלים, עיתונאים – הם אויבים או בוגדים
זו לא סתם שפלות אלא הווריאנט הנדיר ביותר: עליבות. עליבות כה טוטלית, כה מזוקקת וטהורה, עד שלטעמי אין מנוס מלקבוע בקול תרועה: אחרי שנים של חיפוש ומול תחרות קשה, נמצא גם נמצא הרגע השפל ביותר בקריירה ארוכה מנשוא.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם