באפריל 2024, נשיא בוטסואנה דאז, מוקגווי צי מסיסי, עלה לכותרות לאחר שממשלתו איימה לשלוח 30,000 פילים לגרמניה ולבריטניה, כדי שהאירופים יוכלו לנסות לחיות לצידם. "זה לא בדיחה", הוא אמר.
ההצעה המוזרה הייתה תגובה להצעות חוק בבריטניה ובגרמניה, שנועדו לאסור על ציד חיות לצרכי תצוגה – איסור שיהפוך את הרג הפילים וחיות בר אחרות בחו"ל, וכן ייבוא שרידיהם למדינות אלה לצורך תצוגה, לבלתי חוקי.
סקרים מראים כי 85 אחוזים מהציבור הבריטי והגרמני תומכים באיסור על ייבוא שלל ציד. ב-2019, כאשר בוטסואנה ביטלה את האיסור שהטילה על ציד חיות בר – איסור שהיה בתוקף מאז 2014 – היא ספגה ביקורת פומבית מצד סלבריטאים ופעילים מערביים, שחלקם אף קראו לחרם על המדינה.
ציידים למטרות תצוגה הם נבלים שקל לשנוא, ופילים אפריקאיים קל לאהוב. בעלי החיים היבשתיים הגדולים בעולם חיים בעדרים מטרילינאליים חוצי דורות. הם קוראים זה לזה בשמות, וכאשר אחד מהם מת – הם שוהים לצד גופתו ונראים כאילו הם מתאבלים.
אבל בבוטסואנה – המדינה שבה חיים יותר פילים מאשר בכל מדינה אחרת בעולם – התמונה מורכבת יותר.
אוכלי העשב, שיכולים להגיע למשקל של 15,000 פאונד, גורמים להרס עצום – הורסים יערות בני מאות שנים, גונבים יבולים מחקלאים, ועל פי מקומיים שדיברתי איתם, גם הורגים אנשים באזורים הפגיעים ביותר בקצב קטלני כמו זה של תאונות דרכים בארצות הברית. בעוד סלבריטאים וארגוני ענק פועלים נגד ציד חיות לצרכי תצוגה, רבים מהתושבים המקומיים רואים בו חבל הצלה.
"האנשים האלה לא יודעים איך אנחנו חיים", אמרה קוטלוואנו ראסל, אלמנה בת 41, אם לשניים ודוברת קהילתה הענייה בפרברי הדלתא של האוקוונגו – אזור רווי פילים. הדרך המשובשת לעיירת הולדתה מבאבה, שבה חיים כ-400 איש, מנוקדת בשלטי אזהרה על חציית פילים; במהלך נסיעתנו יחד, חצו את דרכנו עדרים רבים.
בבוטסואנה הפילים גורמים להרס עצום – הורסים יערות בני מאות שנים, גונבים יבולים מחקלאים, ועל פי מקומיים, אפילו הורגים אנשים באזורים הפגיעים ביותר
ברמה העולמית, אוכלוסיית הפילים האפריקאיים נפגעה אנושות בעקבות סחר השנהב במאות ה-19 וה-20. אך בבוטסואנה, מספר הפילים שילש את עצמו מאז שנות ה-80. מדיניות הממשלה בתחום השימור והמאבק בציד לא חוקי הפכה אותה ליעד מועדף לפילים "פליטים" הנודדים ממדינות פחות מגוננות. כיום, שליש מכלל הפילים האפריקאיים – כ-132,000 לפי הספירה האחרונה – חיים בבוטסואנה.
ראסל מספרת שפילים רעבים עוקרים בלילות את גגות הבתים בעיירה כדי לשדוד סורגום ותירס, ומבהילים את האנשים שישנים בפנים. לדבריה, רבים ויתרו לחלוטין על החקלאות, משום שהפילים אינם חדלים לפשוט על השדות: "היום הזרעים נובטים, ומחר בבוקר אין כלום בשטח".
הקהילה של ראסל נכנסה לעסקי הציד החוקי כבר לפני יותר מ-20 שנה. כמו קהילות נוספות בבוטסואנה, גם אצלה פועלת קרן קהילתית – ישות משפטית שהוקמה כדי לנהל משאבים טבעיים – שמקבלת מהממשלה מכסה שנתית של רישיונות ציד לפילים וחיות נוספות. הרישיונות נמכרים לחברת ציד, וההכנסות משמשות לתשלומים למשקי בית, קצבאות ליתומים ולקשישים, ומלגות לימודים.
צייד זר יכול לשלם עד 80,000 דולר עבור הרישיונות והעבודה הדרושה לציד פיל אחד. הצייד לוקח עמו את החטים, העור והרגליים; השאר מועבר לתושבים המקומיים – שלל יקר ערך במקום שבו האוכל דל.
עיתונאי מדרום אפריקה טבע את המונח "קו העוני הפאונאלי" כדי לתאר אנשים שחיים מדי יום בפחד מהתקפה של חיית בר. רוב האנשים לא חושבים כלל על איך זה באמת לחיות לצד חיות בר, או מה נדרש כדי לשמר אותן
אלא שחלק גדול מהגורמים שתומכים בציד כזה נעלם מעיניהם של מתנגדים מערביים. העיתונאי אד סטודארד מדרום אפריקה טבע את המונח "קו העוני הפאונאלי" כדי לתאר אנשים שחיים מדי יום בפחד מהתקפה של חיית בר. אנשים בצפון הגלובלי מדמיינים את אפריקה כגרסה של טרזן או של דיסני, הוא אמר למגזין Foreign Policy. רוב האנשים לא חושבים כלל על איך זה באמת לחיות לצד חיות בר, או מה נדרש כדי לשמר אותן.
בדרך למבאבה, ראסל הביעה ייאוש נוכח התגובה הבינלאומית החריפה שבוטסואנה ספגה כשחידשה את הציד החוקי בשנת 2019. "נשבר לנו הלב כששמענו על זה ברשתות החברתיות", היא אמרה. "אמרנו, 'אלוהים, אתה יכול פשוט לשלוח מישהו שיהיה הקול שלנו, שיבוא ויראה איך אנחנו סובלים כשאין ציד?'".
בתקווה לספק הקשר נוסף, יצאה בחודש מרץ האחרון משלחת של נציגים, מומחים ותומכים מבוטסואנה ללונדון כדי לשדל נגד הצעת החוק הבריטית. הם נאמו בבית הנבחרים, שם, לדברי דבי פיק – מפחלצת חיות שהצטרפה למשלחת – אף אחד מתומכי החוק לא לקח אותם ברצינות. "זה היה פוגעני", היא אמרה. הוויכוח הלא-פורה, לדבריה, הרגיש כאילו הבריטים "מצביעים על האפריקאים באצבע מאשימה", בשעה שבוטסואנה נחשבת בעיני רבים לסיפור הצלחה בתחום השימור.
ראסל ואנשיה – אנשי הסאן, או בושמנים, ילידי האזור – נחשבים בעיני רבים לנציגי התרבות הידועה הקדומה ביותר על פני כדור הארץ. הם עסקו בציד ובליקוט בר-קיימא בדרום אפריקה במשך אלפי שנים. באמריקה ובאוסטרליה, 80 אחוזים ממיני היונקים הגדולים נכחדו במהלך 100,000 השנים האחרונות, אך באותו פרק זמן, דרום אפריקה איבדה רק כ-5 אחוזים.
רבים מהפקידים הבריטים אימצו את העמדה ש"לא משנה אם אתם צדים באופן בר-קיימא ואם המכסות נקבעות כראוי. אנחנו פשוט לא אוהבים את זה שהורגים את הדברים האלה"
בסופו של דבר, אמרה פיק, רבים מהפקידים הבריטים אימצו את העמדה ש"לא משנה אם אתם צדים באופן בר-קיימא ואם המכסות נקבעות כראוי. אנחנו פשוט לא אוהבים את זה שאנשים הורגים את הדברים האלה".
פיק וחברי משלחת נוספים הביעו תסכול ממה שהם תופסים כפטרונות של מעצמה קולוניאלית; בוטסואנה הייתה פרוטקטורט בריטי עד 1966. הם גם מזהים צביעות בקרב מחוקקים בריטים המתנגדים לציד חיות לצרכי תצוגה – במדינה שבה הורגים בהמוניהם חיות משק שגודלו בתנאי תעשייה – בעוד הם שופטים קהילות אפריקאיות על הדרך שבה הן מנהלות את חיות הבר שלהן.
"אתם הורגים פרות כדי לאכול אותן, אתם הורגים תרנגולות כדי לאכול אותן. אתם הורגים חזירים כדי לאכול אותם", אמרה פיק. "ואתם מזועזעים מזה שלאנשים שחורים מותר לאכול פיל".
מתנגדי ציד חיות לצרכי תצוגה נוטים לבסס את טיעוניהם על יסודות מוסריים או סביבתיים. ליאם סלטרי, מנהל קמפיין ציד החיות בארגון Humane World for Animals (לשעבר Humane Society International/Europe), תיאר את הפרקטיקה כ"הפחתת בעלי חיים חשים למעמד של סחורה, תוך שלילת ערכם הפנימי ותפקידיהם האקולוגיים החיוניים".
תומכים רבים של הציד החוקי מסכימים עם היעדים הכלליים של שימור, אך רואים בהפיכת הפילים לנכס מהלך חיובי. לטענתם, הפיכת חיות הבר למשאב – במיוחד במקומות שבהם קיימת מגבלה כלכלית – היא דרך יעילה יותר לשמור על המינים.
במילים פשוטות, אם שמירה על אוכלוסייה יציבה של פילים מניבה רווח – הקהילות ישקיעו בשימורם. בהיעדר תמריץ, אנשים ימצאו שימושים אחרים לאדמותיהם ויתייחסו לפילים כמזיקים שיש לחסלם – ובכך יינטשו גם את חיות הבר וגם את בית גידולן.
תומכים רבים של הציד החוקי מסכימים עם היעדים הכלליים של שימור, אך רואים בהפיכת הפילים לנכס מהלך חיובי. לטענתם, הפיכת חיות הבר למשאב כלכלי היא דרך יעילה יותר לשמור על המינים
הדינמיקה הזו כבר התממשה בקניה, שבעבר הייתה יעד לציד חיות חוקי. לאחר שהממשלה אסרה את הפרקטיקה הזו בשנת 1977, אנשים החלו להשתמש באדמותיהם לחקלאות ולגידול בעלי חיים. אנטילופות מסוג הרטביסט ואימפלה נדחקו, כאשר בתי הגידול שלהן נחרשו והפכו לשטחי מרעה לעזים ולכבשים. עד 2016, אוכלוסיות חיות הבר במדינה צנחו ב-70 אחוזים בהשוואה לתקופה שלפני האיסור.
תומכי הציד החוקי חוששים שמצב דומה עלול להתרחש גם בקרב אוכלוסיית הפילים של בוטסואנה אם תיעלם התעשייה המפוקחת. ניתוח שנערך לאחרונה על ידי אוניברסיטת אוקספורד מצא כי ייתכן שהצעת החוק הבריטית תגרום בסופו של דבר "ליותר נזק מתועלת עבור המינים שהיא נועדה להגן עליהם".
בריאן צ'יילד, מומחה לשימור ופרופסור באוניברסיטת פלורידה, רואה במטרה העיקרית של שימור תחרות ישירה מול חקלאות וגידול בעלי חיים. "אני לא בעד ציד ולא בעד תיירות. אני בעד כל שימוש קרקע שמניב הכנסה", הוא אמר.
לדבריו, שותפויות בין קהילות לבין המגזר הפרטי – כמו ציד חוקי או פרויקטים של תיירות אקולוגית – הן אפקטיביות, ובמקרים רבים משמרות שטחים בעלות נמוכה בהרבה מאשר ארגונים לא-ממשלתיים, שיש להם עלויות נלוות של ניהול וגיוס משאבים.
ציד חיות לצרכי תצוגה יכול להיות דרך אפקטיבית לתמוך בקהילות כמו הסאן, שחיות לצד חיות בר. "אנחנו רוצים שהקהילות האלה ישתתפו בשימור חיות הבר", אמר ג'וזף מבאיווה, מנהל מכון המחקר של הדלתא של האוקוונגו באוניברסיטת בוטסואנה. עם ציד חוקי, לדבריו, הן יכולות "להרוויח ישירות ממשאבי חיות הבר שבאזור שלהן".
ציד חיות לצרכי תצוגה יכול להיות דרך אפקטיבית לתמוך בקהילות כמו הסאן: כשהחיים המסורתיים שלהם כציידים-לקטים נהרסו עם הזמן, ציד חוקי הפך לאחד ממקורות ההכנסה הנדירים שנותרו להם
כשהחיים המסורתיים של הסאן כציידים-לקטים נהרסו עם הזמן, ציד חוקי הפך לאחד ממקורות ההכנסה הכלכליים הנדירים שנותרו. דן צ'אלנדר, מחבר מוביל של ניתוח אוקספורד, כתב שהצעת החוק הבריטית נגד ציד כזה עלולה "להשפיע באופן חמור, ואף הרסני, על קהילות כפריות מוחלשות ועמים ילידיים".
למרות שבוטסואנה מתאפיינת בשיעור עוני נמוך יחסית, רוב רובם של בני הסאן חיים על פחות מ-2.5 דולר ביום. כאשר בוטסואנה אסרה על ציד חוקי, ההשפעה הכלכלית באזורים הכפריים הייתה עצומה – ענף שלם, שהעסיק מאות אנשים והכניס כמעט 20 מיליון דולר בשנה, התאדה.
בחלק מהמקומות, תיירות צילום – שכוללת כמויות גדולות של תיירים עשירים בסיורי ספארי יומיים – יכולה להוות תחליף לציד חוקי. אך היא דורשת נופים ציוריים, תשתיות וגישה נוחה למטיילים – תכונות שקיימות רק במעט מקומות בבוטסואנה.
בתקופת איסור הציד, מבאבה לא הצליחה לעבור בקלות למודל של תיירות צילום, והקהילה הקטנה ראתה את הכנסות התיירות שלה יורדות מכ-250,000 דולר ל-35,000 בלבד. הדיבידנדים, הקצבאות והמלגות הופסקו; משרות נעלמו. "סבלנו מאוד", אמרה ראסל. "הכול פשוט נעצר".
בחלק מהמקומות, תיירות צילום – שכוללת כמויות גדולות של תיירים עשירים בסיורי ספארי יומיים – יכולה להוות תחליף לציד חוקי, אך היא דורשת תשתיות ותנאים נוחים שנדירים בבוטסואנה
עיירת גנזי, בוטסואנה, שטוחה, צחיחה ונרחבת – בניגוד לנופי הדלתא הירוקים של האוקוונגו. היא שוכנת במערב הקיצוני של המדינה ומושכת אליה רק את המטיילים ההרפתקניים ביותר – ואת הציידים הזרים המסורים ביותר.
רבים מהם מגיעים כדי לפגוש את קלייב איטון. ביתו וחוות הציד שלו המשתרעת על פני 120,000 הקטאר הם נווה מדבר הכולל אינטרנט מהיר מבית Starlink, בלב דרכי העפר והצמחייה הדלילה של מדבר קלהארי. סבתא-רבתא שלו, אחת המתיישבות ההולנדיות הראשונות באזור, הקימה את החווה בסוף המאה ה-19.
בשנות ה-90 הקימו איטון ואשתו את Tholo Safaris, שמציעה לינה יוקרתית, ציד באתר וטיולים ברחבי המדינה – כולל בדלתת האוקוונגו – שם הוא קיבל זכויות ציד מקהילות מקומיות. איטון אומר שמשפחתו חיה ועבדה לצד קהילת הסאן המקומית מזה דורות. הם המאתרים, הטבחים, המכונאים – וגם הנהנים מחלק מההכנסות מהציד.
באדמותיו הפרטיות, איטון חופשי לדלל מיני חיות מסוימים כדי לשמור על איזון המינים. בספטמבר האחרון, לקראת יום העצמאות של בוטסואנה, השתמשו עובדיו במסוק כדי לרכז ולירות ב-60 גנו. לפני תחילת החגיגות, שיירת טנדרים מכפרים שכנים הגיעה כדי לקחת חלק מהבשר.
באדמותיו הפרטיות, איטון חופשי לדלל מיני חיות מסוימים כדי לשמור על איזון המינים. בספטמבר האחרון השתמשו עובדיו במסוק כדי לרכז ולירות ב-60 גנו. שיירת טנדרים מכפרים שכנים הגיעה כדי לקחת חלק מהבשר
סקשן בימבו נהג באחד הטנדרים הללו, מהכפר דקר, כשעה נסיעה משם. סבו עבד בחוותו של איטון, ובימבו נולד בה. "אני רואה בקלייב כמו אבא שלי", הוא אמר בצחוק, והוסיף כי החווה חשובה לאנשים בכל האזור. "אם לא היה [את הבשר הזה], לא היינו מוצאים כלום. אנשים היו גוועים ברעב".
אנה אנחונחה צ'יקו, בת 40, גם היא נולדה בחווה, ועובדת בה כבר כמעט עשרים שנה כאחראית משק בית; איטון מעסיק גם את בעלה כמאתר בעלי חיים. ללא הציד, המשכורות נמוכות, היא אמרה, "אבל אם נצא לסיורי ספארי ונקבל טיפים מהלקוחות, אז אפשר לעשות משהו נוסף". צ'יקו ובעלה חסכו מספיק כדי לרכוש שני מגרשים – אחד קרוב, והשני ליד כפר הולדתו של בעלה – ושם הם מתכננים לגדל ולמכור חיות קטנות.
גאקמוטו סאטאו, פעיל סאן וחוקר שעסק בשילוב ידע ילידי במאמצי שימור במכון המחקר של האוקוונגו, אמר למגזין Foreign Policy שהוא סבור שציד חוקי עובד טוב יותר במקומות מסוימים מאשר באחרים; הוא סקפטי לגבי מידת התועלת שהכפרים מפיקים ממנו.
ציד חוקי מייצר כסף – אבל הוא גם פתח לניצול תושבים מקומיים, לדבריו, שאינם מקבלים שכר הוגן על עבודתם ומומחיותם, המועברת מדור לדור. "צריך לחתוך את אנשי הביניים", אמר סאטאו. "הקהילה צריכה לקחת את הטרף שלה, לדעת לשווק ולמכור אותו, ואפילו להפוך למפעילים בעצמה".
ציד חוקי מייצר כסף, אבל הוא גם פתח לניצול תושבים מקומיים, שאינם מקבלים שכר הוגן על עבודתם ומומחיותם, המועברת מדור לדור. "צריך לחתוך את אנשי הביניים, הקהילה צריכה לדעת לשווק ולמכור את הטרף שלה"
רבים מרגישים כי הציידים משלמים לקהילות תשלום נמוך מדי, וכי שחיתות ברמה המקומית והלאומית מונעת לעיתים קרובות מהכנסות הציד להפוך לשיפור ממשי ברמת החיים.
לדוגמה, בשנת 2022 שילם מפעיל ציד לקרן הקהילתית של טשקו 100,000 דולר עבור חמישה רישיונות לציד פילים ושניים לציד נמרים – רישיונות שנמכרו, לפי מחירי שוק ממוצעים של ציד חיות לתצוגה, בסכום כולל מוערך של כ-445,000 דולר. ועל פי העיתונאי ג'ואל קופונו, חלק מההכנסות שחזרו לקרן הקהילתית של טשקו הגיעו בסופו של דבר לכיסיהם של אנשי הצוות של הקרן – במקום אל הקהילה.
במקומות אחרים בבוטסואנה, קהילות מסוימות מנסות להתקדם מעבר למודל המסורתי של ציד חיות לתצוגה. הן משתפות פעולה עם ארגונים לא ממשלתיים ופותחות מיזמים עסקיים שאינם כוללים ציד – כך הן מצליחות לפרנס את עצמן ולהתמודד עם סכסוכים בין אדם לפיל מבלי להרוג את בעלי החיים.
במזרח דלתת האוקוונגו – שם מספר הפילים זהה למספר התושבים – גוף ממשל מקומי בשם קרן הקהילה של האוקוונגו (OCT) אינו משתף פעולה עם מפעילי ציד בשטחיו. במקום זאת, יש לו הסכמים עם חברות ספארי. בעזרת ההכנסות מציע ה-OCT מלגות והטבות אחרות, בדומה למבאבה – אך בלי שפיכות דמים.
במזרח דלתת האוקוונגו – שם מספר הפילים זהה למספר התושבים – גוף ממשל מקומי בשם קרן הקהילה של האוקוונגו (OCT) אינו משתף פעולה עם מפעילי ציד בשטחיו. במקום זאת, יש לו הסכמים עם חברות ספארי
ובכל זאת, עבור קבונאמוצה אמוס, קצין מנהלה ב-OCT, אין בעיה עם קהילות שמתירות ציד. "זו אסטרטגיית התמודדות שנועדה להבטיח שמספר הפילים לא יצא משליטה", הוא אמר. "זו גם מקור הכנסה… ותעסוקה לקהילות המקומיות. ובנוסף, אצלנו זה הזמן שבו מוצאים מזנון בשר. אנחנו נהנים מזה".
המטה של OCT ממוקם בעיירה המרוחקת סרונגה, שנגישה לרוב רק באמצעות רכב 4×4. בבוקר שטוף שמש בספטמבר האחרון, הלכו האחים פיקצ'ר ואובאדילה קווארה לאורך דרך העפר לעבר העיירה – בדרכם לאסוף פרה מכפר סמוך.
האחים, בני 20 ו-35, סיפרו שלפני שנה נדרס למוות על ידי פיל דודם בטשידי – בן 53 ואב לארבעה – כשצעד באותה הדרך ממש, בדרכו להביא את פרתו. זו אחת מארבע או חמש דריסות קטלניות של פילים שהאח הצעיר, פיקצ'ר, זוכר מהאזור בשנים האחרונות. "יש יותר מדי פילים", הוא אמר.
בין השנים 2018 ל-2023 נהרגו יותר מ-60 בני אדם בבוטסואנה כתוצאה ממפגשים עם חיות בר. בעשור האחרון, מספר הפצועים וההרוגים כתוצאה מחיות בר באזור הדלתא עלה ב-80 אחוזים; פילים אחראים לכ-70 אחוז מההרוגים.
הדרכים באזור סרונגה מסוכנות כל כך, עד שמספר ארגונים לא ממשלתיים יחד עם OCT הקימו את מערכת Elephant Express – ואנים המסיעים כ-200 תלמידים מכפרים סמוכים לבית הספר ובחזרה. אמוס, איש ה-OCT, אמר שבעבר ילדים העדיפו להישאר בבית ולא להסתכן בהליכה. "זה היה מסוכן, וגם הוביל לנשירה מבית הספר", הוא אמר.
בין השנים 2018 ל-2023 נהרגו יותר מ-60 בני אדם בבוטסואנה כתוצאה ממפגשים עם חיות בר. בעשור האחרון, מספר הפצועים וההרוגים באזור הדלתא עלה ב-80%; פילים אחראים לכ-70% מההרוגים
במקרים רבים יותר, האיום של הפילים אינו על חיים – אלא על פרנסה. בעיירה הסמוכה שאקאווה, עובד טיטו צאצילבה כשף וברמן בלודג' תיירותי. הוא היה מעדיף לעסוק בחקלאות; את מעט זמנו הפנוי הוא מקדיש לטיפוח שדות בוטנים ודורה, שאותם הוא מוכר ומשתמש בהם כדי להאכיל את משפחתו. אך בתחילת השנה שעברה, חדרו פילים לשדותיו ואכלו יבולים בשווי של 7,000 דולר.
בוטסואנה מפצה את החקלאים על הפסדים כאלה: לפי עיתון מקומי שציטט נתוני ממשלה, המדינה שילמה קרוב ל-10 מיליון דולר כפיצוי על פשיטות פילים על שדות חקלאיים בין 2018 ל-2023. ובכל זאת, זה לא תמיד מספיק: צאצילבה קיבל לדבריו רק כ-220 דולר – סכום שלא איפשר לו לקנות בגדים חדשים או לקחת את ילדיו לארוחה במסעדה השנה.
Ecoexist, אחד הארגונים שמימנו את Elephant Express, פועל לצמצום הסכסוכים בין אדם לפיל ולשיפור רמת החיים של המקומיים. הארגון פיתח שיטות להרתעת פילים משדות חקלאיים – כולל שתילת צמחי צ'ילי והקמת כוורות דבורים שמציקות לפילים (וגם מספקות הכנסה נוספת). Ecoexist גם חופר בארות מים, כדי שתושבים יוכלו למלא מים קרוב לבית – מבלי להיאלץ לצעוד לאורך "מסדרון הפילים".
בשנת 2019 הקים הארגון את מבשלת הבירה Okavango Craft Brewery, המשתמשת בדוחן מקומי שנרכש במחירים טובים מהחקלאים – ובכך מפצה על ההפסדים מפשיטות הפילים. יוזמות הארגון מגנות על חיות הבר, אך בראש ובראשונה הן שמות את האנשים במרכז. זו גישה שמאתגרת את תחושת הניכור המקומית כלפי פעילי חיות מערביים. כפי שאמר מבאיווה מהמכון למחקר של האוקוונגו: "האנשים האלה אכפתיים יותר כלפי חיות הבר מאשר כלפינו".
Ecoexist, אחד הארגונים שמימנו את Elephant Express, פועל לצמצום הסכסוכים בין אדם לפיל ולשיפור רמת החיים של המקומיים. יוזמות הארגון מגנות על חיות הבר, אך בראש ובראשונה שמות את האנשים במרכז
בשולי דלתת האוקוונגו, מעבר לעדרי הפילים ולקרחות היער העמוסות עצים שבורים, ראסל מגיעה סוף סוף לבית אמה במבאבה. מאחור, אמה, סטף אובידיטסווה, וחברה יושבות בגזיבו מוקף בשר אדום נא – שרידיו של פיל במשקל כ-6 טון שנהרג על ידי צייד חיות לצרכי תצוגה מטקסס ביום שלפני כן. הנשים פורסות ומבשלות את הבשר, שיועבר לתושבי הקהילה באותו ערב. עץ גדול שנפגע לאחרונה על ידי פיל מתכופף בקרבת מקום.
כיום, ציד פילים מתקיים במבאבה רק שישה חודשים בשנה. "כשעונת הציד מתחילה, [הפילים] מתחילים להתרחק. כשהיא נגמרת – אנחנו מתחילים לחיות איתם", אמרה אובידיטסווה.
קשה להסתדר במבאבה. אבל ציד חיות לתצוגה הביא לכפר שביב של תקווה, וראסל ניצלה אותו. כילדה, היא בילתה ארבעה חודשים בכל פעם בפנימייה, שם למדה אנגלית – מה שלימים סייע לה להשיג עבודות טובות בחוות ציד מקומיות. עם הזמן למדה כיצד להתמודד עם תיירים מערביים וכיצד לנהל עסק.
ראסל ובעלה הקימו חברת תיירות בדלתא בשנת 2020, אך הוא נפטר בשנה שעברה, והעסק האט את פעילותו. עם הכנסה מוגבלת, ראסל מאזנת בין גידול ילדיהם לבין עבודה בקרן הקהילתית, שמפיצה את ההטבות הממומנות על ידי הציד החוקי.
קשה להסתדר במבאבה, אבל ציד חיות לתצוגה הביא לכפר שביב של תקווה. בזכות הציד, לפחות חלקית, מבאבה התפתחה בעשורים האחרונים. למשל, כיום יש בית ספר בעיירה
בזכות הציד, לפחות חלקית, מבאבה התפתחה בעשורים האחרונים. כיום יש בית ספר בעיירה, כך שהילדים לא צריכים לעבור לפנימייה כדי לרכוש השכלה. בשנת 2016 – השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים – ההכנסה החודשית הממוצעת למשק בית בכפרי בוטסואנה עמדה על כ-300 דולר
לפי הדוח השנתי של הקרן הקהילתית לשנת 2024, היא חילקה 220 דולר בשנה כדיבידנד לכל משק בית במבאבה, 50 דולר בחודש לכל אדם מגיל 60 ומעלה, ו-7,360 דולר בסך הכול למלגות לימודים להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית.
פיפי אובידיטסווה, אם בת 29 לשניים, השתמשה באחת המלגות הללו כדי ללמוד ניהול מלונאות ואירוח. כיום היא מועסקת כמלצרית בלודג' ספארי יוקרתי לצילום, שם היא גם מופיעה בריקודים מסורתיים בערבים ומקבלת טיפים נדיבים מתיירים אמריקאים. "אין לי בעיה. אין דאגות", היא אמרה. "אני גאה".
"הציד טוב עכשיו", הוסיפה. "במהלך ששת החודשים האלה, הילדים שלנו מקבלים אוכל".
כאשר השמש שקעה במבאבה, אנשים מכל רחבי הכפר התכנסו בחצר של אמה של ראסל כדי לקבל את חלקם מבשר הפיל. הנשים נחו על כיסאותיהן אחרי יום ארוך של פירוק הבשר, בעוד הילדים רצו וצהלו סביבן.
כיום, ציד פילים מתקיים במבאבה רק שישה חודשים בשנה. "הציד טוב עכשיו. במהלך ששת החודשים האלה, הילדים שלנו מקבלים אוכל"
בני הסאן נעקרו בכוח – לפני מאות שנים על ידי רועי בקר אפריקאים, ובשנים האחרונות על ידי ממשלת בוטסואנה שפינתה אותם לצורך הקמת מכרות יהלומים. עמוק לתוך המאה ה-20, הסאן נרדפו כטרף על ידי אירופים שקיבלו רישיונות חוקיים לציד בני אדם מהממשלה הדרום-אפריקאית.
עוולות אלה יצרו מצבים כלכליים נואשים, והסאן – לצד קבוצות ילידיות אחרות ותושבים כפריים בבוטסואנה – שואפים לגבש פתרונות בעצמם, ללא התערבות חיצונית.
הציד הוא חלק מהותי מהמסורת של בני הסאן לאורך אלפי שנים. כיום, הוא עדיין אמצעי להישרדות – פשוט בצורה מסובכת יותר.
מאוחר יותר באותו יום, במחנה ציד סמוך, אני פוגש את פרנק סיטרלי, בונה בתים מסן אנטוניו, טקסס, שצד את הפיל שמתבשל ונאכל כמה קילומטרים משם. הוא יושב וצופה בנופי הבר של דלתת האוקוונגו, מתמוגג מהגשמת חלום. עבור סיטרלי, הציד כמעט רוחני; הוא מקשר אותו לטבע. "זה מקרב אותי למה שאמיתי בחיים", הוא אמר. "זה מלמד ענווה. אתה רואה את כל היופי הזה בחוץ, ואתה בלב שלו".
החטים של הפיל, שיתלו על קיר ביתו של סיטרלי בטקסס ביום מן הימים, היו חלק חשוב מהאטרקציה. הוא הבהיר שאילו ייבוא הטרף לארצות הברית היה בלתי חוקי, הוא לא היה משקיע במסע הציד.
עבור סיטרלי, הציד כמעט רוחני; הוא מקשר אותו לטבע. "זה מקרב אותי למה שאמיתי בחיים", הוא אמר. "זה מלמד ענווה. אתה רואה את כל היופי הזה בחוץ, ואתה בלב שלו"
סיטרלי והמדריכים שלו עקבו אחרי פילים במשך 11 ימים. "עברנו מאות קילומטרים הלוך ושוב בניסיון לאתר אותם", הוא סיפר. כשהם סוף סוף מצאו את הפיל המיועד, הרגע הדרמטי הגיע במהירות.
"היינו צריכים להתגנב מאחוריו ולהתקרב ממש – עד מרחק של כ-30 יארד", הוא אמר. "זה היה ירי לצידו של המוח, וכיוונו ישירות לחור האוזן", הוא אמר. "והוא נפל ישר במקום".
אנתוני ג'יי וולאס הוא עיתונאי מפניקס, אריזונה, שסיקר נושאים סביבתיים וענייני ילידים ברחבי ארצות הברית ואמריקה הלטינית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם