ישראל היא אומה אובססיבית לחירות. גם חילונים גמורים חוגגים מדי שנה את חג החירות וחוזרים ומספרים ביציאת מצרים. שוברים שיניים בארמית ומתרפקים על ההתנערות האגדית מעבדות והיציאה הפלאית לחירות, שכוננה את האומה העברית. האומה שתקוות בניה ובנותיה, תקוותנו, היא התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו. התקווה לחירות.
בוילה שלנו בג'ונגל אנחנו כל כך מאוהבים ברעיון הנשגב של החירות שמעטים שמים לב שבכל תולדות המדינה, שעוד מעט תחגוג את יום העצמאות ה-77, היו בסך הכול שישה חודשים שבהם כל מי שחיו תחת דגל הכחול-לבן של מדינת ישראל אכן נהנו מחירות, במובנה הפשוט והמקובל.
חצי שנה בלבד הייתה פה חירות לכל. זה הכול.
מהכרזת העצמאות ב-1948 ועד אחד בדצמבר 1966 הונהג בישראל ממשל צבאי. ערבים בישראל לא יכלו לצאת מכפריהם בלי אישור תנועה מהמושל הצבאי. הם לא יכלו להתקבל לעבודה – כל עבודה – בלי אישור של שירות הביטחון הכללי. הם היו נתונים לפיקוח, למעקבים, למניפולציות. הייתה להם זכות הצבעה, אבל לא הייתה להם חירות.
מהכרזת העצמאות ב-1948 ועד אחד בדצמבר 1966 הונהג בישראל ממשל צבאי. ערבים בישראל לא יכלו לצאת מכפריהם בלי אישור תנועה מהמושל הצבאי. הם לא יכלו להתקבל לעבודה בלי אישור של שירות הביטחון הכללי
חצי שנה אחרי ביטול הממשל הצבאי, בשישה ביוני 1967, ישראל שילשה את גודלה והוסיפה לשליטתה 600 אלף פלסטינים בגדה המערבית ו-350 אלף פלסטינים בעזה. היום הם מונים כחמישה מיליון (מינוס כ-50 אלף).
כששירי חירות בפינו עשינו את מה שאנחנו מצטיינים בו. הפרדנו ומשלנו. הערבים שחיים בתוך ישראל זכו עם הזמן לחירות גבוהה (יחסית), כולל החירות לרצוח אחד את השני בלי שנתערב. אלה שחיים במזרח ירושלים יכולים להשתתף בבחירות לעירייה אך לא לכנסת, ועדיין רשאים לנוע בחופשיות (יחסית) בתוך ישראל.
אלה שחיים בשטחים (שעל פי חוק חדש שהתקבל לא מזמן חייבים לכנותם "יהודה ושומרון") נהנים מזכויות פוליטיות מצומצמות בהרבה, כפופים להגבלות תנועה כבדות ונמצאים תחת מעקב ופיקוח. אלה שחיים ברצועת עזה הם בני מוות.
אלה שחיים בשטחים נהנים מזכויות פוליטיות מצומצמות בהרבה, כפופים להגבלות תנועה כבדות ונמצאים תחת מעקב ופיקוח. אלה שחיים ברצועת עזה הם בני מוות
זה המצב היום. כל כך הסתגלנו אליו, עד שישראלים צעירים שהתבגרו במאה ה-21 יתקשו להאמין איך נראו פה העשורים הראשונים אחרי האופוריה של ששת הימים.
פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה נהרו לישראל בהמוניהם, ולא באוטובוסים של עמותות השמאל. סתם ב"אגד". הם ישנו בכוכים קטנים מאחורי המסעדות והברים ובאתרי הבנייה בערים הגדולות. שטפו כלים ופינטזו שאחת השאפות של העיר תתחיל איתם. לפעמים קראו להם לצורך הנוחות יוסי. והם ענו.
"כמה חול, כמה יוסי", שר ברי סחרוף, אולי על זה ואולי על משהו אחר. "ערבב את הטיח אחמד", שר אהוד בנאי בדיוק על זה. על אחמד שיוצא בחמש בבוקר מעזה, כשעדיין קר, נכנס לאוטו של נביל ונרדם אצלו על הכתף, עוצר במחסומים בדרך לעיר העברית הראשונה, שם מחכה לו אתר בנייה והשיר "מי יבנה בית בתל אביב".
ואחמד-יוסי ניקה וסחב ופרק וריצף וטייח ובנה. ואנחנו קצת זלזלנו ב"עבודה ערבית" שלו אבל אמרנו שהוא אסיר תודה שאנחנו בכלל נותנים לו עבודה. אפשר לחשוב שאצל האחים המוסלמים שלו במצרים או בסוריה היה לו יותר טוב.
כשהתפוצצו מטעני החבלה המאולתרים הראשונים, חפרנו בורות ביטחון בכניסה לכל בית ספר ובכל פינת רחוב. התשדירים בטלוויזיה הזהירו מפני חפץ חשוד. "אל תיגע – פן תיפגע". לא נגענו, אבל היו מי שנפגעו.
כשהתפוצצו מטעני החבלה המאולתרים הראשונים, חפרנו בורות ביטחון בכניסה לכל בית ספר ובכל פינת רחוב. התשדירים בטלוויזיה הזהירו מפני חפץ חשוד. "אל תיגע – פן תיפגע". לא נגענו, אבל היו מי שנפגעו
כשמטוסים נחטפו, שחררנו אותם במבצעים נועזים והמצאנו מערך בדיקות מתוחכם להגנת שדות התעופה שכל העולם העתיק מאיתנו.
כשהתפוצצו האוטובוסים והמסעדות, יצאנו ל"חומת מגן" ובנינו חומת מגן. ביצענו סיכולים ממוקדים. צמצמנו את אישורי העבודה. הקשינו את ליבנו.
כשהרקטות נחתו מהשמיים, פיתחנו את "כיפת ברזל".
כשפרצו חיות האדם את הגדרות בשבעה באוקטובר – אנסו, חטפו ורצחו – פתחנו עליהם את שערי הגיהינום.
האם בחג החירות הזה, כשתפילותינו וליבנו ממוקדים ב-59 אחינו החטופים שאיבדו את חירותם או את חייהם בשבעה באוקטובר, מותר לנו להיזכר ולהרהר גם בכל מה שקדם לכך?
הרי מדי שנה בפסח אנחנו חוזרים ונזכרים בכל מה שבכלל לא בטוח שבאמת קדם לכך לפני אלפי שנים. אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו את הסיפור הלאומי מעורר ההשראה על מנהיג האומה משה רבנו (כה מעורר השראה, שאינו מופיע כלל בהגדה), שיצא להילחם על חירות עמו מול פרעה שהקשיח את ליבו.
פרעה הזחוח שלא הבין למה הוא צריך לשלוח את עם העבדים שלו, עמנו, אחרי שהעניק לו אוטונומיה במחנות הפליטים פיתום ורעמסס. אחרי שקידם את יוסף – יוסי – הבן האהוב של יעקב ורחל, להיות משנה למלך ופותר החלומות המלכותי. אחרי שסיפק פרנסה בשפע בפרויקט הפירמידות היוקרתי.
כפויי הטובה האלה, רק טענות יש להם. שיגידו תודה על סיר הבשר ושיש להם תכשיטים לעשות מהם עגל זהב, שגם עליו אהוד בנאי עוד ישיר.
החפץ לזכות בחירות חייב להיות נכון להילחם. המודיעין המצרי לא ראה מאיפה זה מגיע. היו סימנים מעידים, כשהנהרות נמלאו דם והראשים נמלאו כינים. אבל פרעה לא זנח את הקונספציה
החפץ לזכות בחירות חייב להיות נכון להילחם. המודיעין המצרי לא ראה מאיפה זה מגיע. היו סימנים מעידים, כשהנהרות נמלאו דם והראשים נמלאו כינים. אבל פרעה לא זנח את הקונספציה.
כשהשדות נמלאו ארבה והעור חטף שחין, פרעה הלך ימינה, והכניס את מפלגת "עוצמה פרעונית" לקואליציה. כשהרחובות הוחשכו והוכו ברד, פרעה הקשיח את ליבו וסירב לנהל משא ומתן עם הטרור. רק כשהבכורים מתו בזה אחר זה, האידיוט התחיל להבין.
כשהשדות נמלאו ארבה והעור חטף שחין, פרעה הלך ימינה, והכניס את מפלגת "עוצמה פרעונית" לקואליציה. כשהרחובות הוחשכו והוכו ברד, פרעה הקשיח את ליבו וסירב לנהל משא ומתן עם הטרור
זו חייבת להיות שאלתו של הבן התם בליל הסדר הזה: האם יכול להיות שמה שלא השתנה גם הלילה הזה, כמו בכל חגי החירות שקדמו לו, זה שאנחנו מתעקשים לא ללמוד את השיעור הכי חשוב מההגדה של פסח?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
David Sackstein: הלקח העיקרי מההגדה הוא שכל טקסט חייב עורך. מדובר בטקסט גרוע, מקושקש, חסר כל סדר – שעושה גזלייטינג לכל סיפור יציאת מצרים. העובדה שמשה רבנו לא מופיע בהגדה אפילו פעם אחת אומרת דרשני. חבורת רבנים עם אגו מפותח כתבו על עצמם טקסט ומאז אנחנו תקועים עם הדבר הזה כל שנה ושנה. בדיחה.
אני חיפשתי ולא מצאתי במאמר מהו לדעתך השיעור הכי חשוב בהגדרה של פסח.
אבל אני יכול להציע לך ללמוד על השחרור מערך השויון.
לפי ההגדה עם ישראל אינו שווה לקבוצת ערבים שהתקבצו פה ולכן כל הרמזים שהכל שווה אינם מתיישבים עם ההגדה.
לא בטוח שאכפת לך באמת מה הלקח של ההגדה, אבל אם כן תצטרך להתמודד עם מה שכתוב שם.
הוא עם סגולה.
הוא עם נבחר.
אתה כמובן לא חייב לקבל