אתמול מלאו 80 אביבים לאחד האלילים שלי. התובנה הזו הציתה בי אפיזודה נוסטלגית ודחף לכתוב.
סיפורנו, אם כן, מתחיל אי שם בכיתה ו' – רגע לפני בר המצווה והעלייה לחט"ב. הייתי תלמיד מצטיין, ועדיין לא הכי טוב בכיתה. התואר הזה נשמר לאחד עודד, שלכל היותר הצלחתי להשתוות לו מדי פעם בגובה הציונים ששנינו קיבלנו.
התחרות הבלתי-רשמית הזו לא מנעה מאיתנו להפוך לחברים טובים, מסיבות טובות. היה לנו כבוד הדדי אחד כלפי השני, וחלקנו גם כמה תחביבים ותחומי עניין משותפים.
הוריו היו אשכנזים, שלי מזרחים. שלו היו גם משכילים יותר. מבחינה כלכלית נטו, מצבנו היה טוב משלהם. אפשר לאמר שהבית שלנו היה עשיר יותר בענייני החומר, אבל שלהם היה ודאי עשיר יותר בענייני הרוח
עודד היה בן יחיד, שלא כמוני. הוריו היו אשכנזים, שלי מזרחים. שלו היו גם משכילים יותר. מבחינה כלכלית נטו, מצבנו היה טוב משלהם. אפשר לאמר שהבית שלנו היה עשיר יותר בענייני החומר, אבל שלהם היה ודאי עשיר יותר בענייני הרוח (וככל שאני עצמי מזדקן, אני יותר ויותר מבין ללבם של הוריו בהקשר הזה!).
ביותר ממובן אחד, עודד היה לי בר-פלוגתא, ובו בזמן ידיד-נפש של ממש. חוש ההומור שלו היה מפותח עשרות מונים מזה שלי (מה שכמובן חיבב אותו עליי ביתר שאת).
יותר מכל מה שניתן היה להתווכח לגביו, נתפסנו למין פולמוס מוזיקלי – עודד החשיב מאוד את הביטלס, אני העדפתי את אבבא. העניין הוא שכלל לא התכחשתי להשפעה העצומה של הביטלס ולאיכות המוזיקה שלהם. אבל לא היה כאן בדל הדדיות – עודד נהג להקניט אותי תכופות, על שום חיבתי ללהקה שהוא ראה כבדיחה.
הבוז השיפוטי שלו כלפי המוזיקה של אבבא חרג מ"טעם אישי" – הייתה בו הטלת דופי של ממש. אפילו את העטיפה של קסטת "ABBA Gold" שלי הוא קטל, "זה נראה כמו חפיסת סיגריות, ראבק!" (ונו, הבנזונה קצת צדק). הוא גם התבצר בסירובו להאזין למוזיקה שלהם (מעבר למה שבמקרה נחשף אליו "על הדרך").
כל אחד מאיתנו גם עירב את ההורים באיזשהו שלב. אלה שלי פסקו שהם בהחלט אוהבים שירים של שתי הלהקות – אבל אז התברר שההורים של עודד, חרף רוחב ידיעותיהם, לא ממש הכירו את אבבא. בדיעבד, אני סבור שהמוצא האתני כבר שיחק כאן תפקיד.
הביטלס היו שם דבר בקרב כל בני הנוער לשעתם, מזרחים ואשכנזים כאחד. לא לחינם עלה בממסד החשש שביקור אפשרי שלהם בארץ עלול "להוציא את הדור הצעיר משליטה". אבבא, להבדיל, פרצו לתוך שוק מוזיקה מאוחר יותר, שכבר התקבע בו קיטוב סגנוני – מחנה הדיסקו לעומת מחנה הרוקנרול.
הביטלס היו שם דבר בקרב כל בני הנוער לשעתם, מזרחים ואשכנזים כאחד. אבבא, להבדיל, פרצו לתוך שוק מוזיקה מאוחר יותר, שכבר התקבע בו קיטוב סגנוני – מחנה הדיסקו לעומת מחנה הרוקנרול
סצינת הרוק תמיד הייתה "לבנה" וסלקטיבית יחסית, בעוד שהדיסקו אפשר פתחון פה וייצוג לקבוצות אתניות שוליות יותר – כאן בישראל, כמו גם בארה"ב ואירופה. תרבות הדיסקוטקים, בהתאם, הגיעה לשיאה בישראל ברמלה של שנות ה-70-80.
על כל פנים, לא נתתי לעודד לקלקל לי את החגיגה. התעמקתי במוזיקה ובביוגרפיות של אבבא. אפילו הגשתי את אחת מעבודות הנושא שלי עליהם (לידי המחנכת המזרחית בעליל, שעלצה למקרא הכותרת וגם פרגנה בציון הסופי). כמו כן: ש' ח'ליל מהעיר נצרת, אם את במקרה קוראת את זה, התכתבנו על אבבא דרך עיתון "מעריב לנוער" בזמנו. אשמח מאוד לחדש את הקשר!
על אחריתו של עודד לא אפרט כאן, אבל מבחינתי הגיע הזמן לסגור מעגל מסוים בנוגע אליו – וזה המניע העיקרי שלי לכתיבת הדברים האלה.
בקצרה: אני טוען שהביטלס – וג'ון לנון בפרט – הם אוברייטד בטירוף, בעוד שאבבא – וביורן אולבאוס בפרט – הם אנדרייטד בטירוף.
למה ככה, ולמה זה בכלל משנה? עודד היה מודע בדיוק כמוני לעובדה שהוא התלמיד המוצלח יותר מבין שנינו. לא היו על כך עוררין. הוא העריץ את לנון כיוצר מוזיקלי. הוא התחיל להתאמן על גיטרה בעיקר כדי שיוכל לנגן שירים שלו.
לביטלס, כידוע, לא חסר יח"ץ אינטלקטואלי גם בימינו אנו. בחולדאיגרד אפילו נוסדה "אקדמיית הביטלס", לא פחות – והיא משגשגת. כלל ראשון בסוציולוגיה אנליטית של מוזיקת פופ: הרוב תמיד קובע, אבל הוא לא תמיד צודק.
חלוקת העבודה באבבא הייתה אחידה ושיטתית למדי, אולבאוס תרם רבות לכל שלבי היצירה המוזיקלית – אבל הופקד במיוחד על הליריקה. הוא גם שימש כ"שר החוץ" בפועל, ולפיכך היה מרבה יותר מהשאר להתראיין.
חלוקת העבודה באבבא הייתה אחידה ושיטתית למדי, אולבאוס תרם רבות לכל שלבי היצירה המוזיקלית – אבל הופקד במיוחד על הליריקה. הוא גם שימש כ"שר החוץ" בפועל, ולפיכך היה מרבה יותר מהשאר להתראיין
אולבאוס גם היה מודע, כמובן, לפער שבין הפופולריות הגואה של אבבא כלהקה ובין מורת רוחם של מרבית "מבקרי המוזיקה" בשעתו. הוא גם ביטא זאת בשיר אחד סרקסטי, בחינת "הפוך על הפוך" – סיפורה של אמנית מוערכת שרואה בעצמה "מריונטה" ותו לא. השיר נכלל בסיבוב ההופעות האוסטרלי של הלהקה משנת 77', כשהוא זוכה לעיבוד Pאנקיסטי-משהו על הבמה.
ואם כבר קפצנו ל-Pאנק, הנה אנקדוטה מאלפת: חברי "הסקס פיסטולס" העריכו מאוד את אבבא (באותם ימים, הרביעיה השוודית היא ההרכב המושמע, המצליח והמסוקר ביותר בבריטניה – הרבה לפני פינק פלויד, קווין והרולינג סטונס).
הסולן סיד וישס אפילו נתקל בהם בנמל תעופה כלשהו, ובעודו בגילופין ביקש להציג עצמו ולהודות להם על ההשראה המוזיקלית – אלא שהם חשו מאוימים והזעיקו את יחידת האבטחה כדי להרחיקו, ככל הנראה מבלי שזיהו כלל במי מדובר.
לרקוד עם דמעות בעיניים
השיר המיוסר הבא הוא גם הנקודה הארכימדית של הטקסט הזה, אז מומלץ לקחת נשימה עמוקה לפני שלוחצים על הפליי. אולבאוס ממפה בו את רגשי-הנחיתות וחרדת-הנטישה של מי ש"זכתה" ברווק מבוקש – נוסף לכל, הוא גם נאלץ להפקיד את הביצוע לידי גרושתו הטרייה.
ככלל, הממד הרגשי בליריקה של אבבא הוא מלנכולי וקודר בהרבה משל הביטלס. התאהבות בפרט מוצגת בה כפגע-רע, חולשת אנוש. הנימה שנוקט בה אולבאוס היא לרוב אפולוגטית ("מתפדחת", אם תרצו). איפה זה ואיפה האינפנטיליות הרגשית של לנון? למשל "הו יוקו" הנרקיסיסטי, או "Woman" המחפיץ?
אני מתקשה למצוא שיר אחד של הביטלס שמבטא בכזו אינטנסיביות את הסיכון והייסורים שאהבה יכולה לזמן. "היי ג'וד" עוד בא בחשבון – אבל התרומה היחידה של לנון לשיר הזה מסתכמת בכך שהוא יצר את הנסיבות המצערות שבעטיין נכתב. מלבדו יש עוד כמה שירים על שברון-לב ואהבה נכזבת – וממש כמו "היי ג'וד", הם כולם פרי עטו של מקרטני.
הממד הרגשי בליריקה של אבבא הוא מלנכולי וקודר בהרבה משל הביטלס. התאהבות בפרט מוצגת בה כפגע רע, חולשת אנוש. הנימה שנוקט בה אולבאוס היא לרוב אפולוגטית. איפה זה ואיפה האינפנטיליות הרגשית של לנון
ובכן, עודד – חבל שלא טרחת להשעות דעה קדומה, כדי להאזין למוזיקה של אבבא בקשב הראוי לה. כי מה לעשות, הליריקה של ביורן על יחסים אינטימיים היא מתקדמת לאין ערוך מזו של לנון (רק מזכיר, אנגלית היא אפילו לא שפת האם שלו). והלחן? מצער שהוריך לא טרחו לפקוד דיסקוטק מימיהם והדירו את הסינתיסייזר מהפלייליסט המשפחתי. השיר הזה בהחלט היה קולע לטעמם האופראי יותר מכל מה שהביטלס הקליטו אי פעם.
ההבדלים בין "שירי האהבה" של שני אלה לא מסתכמים רק בתוכן, אלא גם בצורה. מדובר במוסר-עבודה שונה בתכלית. לנון האקסצנטרי, המדושן והיהיר נהג לשרבט את הגיגיו מתוך המיטה, ולא אחת גם תחת השפעתם של חומרים מסוימים. ביורן האלגנטי, המהוקצע והמוקפד התנזר מהנאות והוציא את הנשמה משך ימים בטרם חתם את הליריקה, הלחן, העיבוד והליווי – הכל בעצה אחת עם בני, כתמיד. כל הארבעה שרים כאן יחד את הפזמון. חתיכת קונסטרוקציה הם העמידו כאן.
שירים של מלחמות
מאליה עולה התהייה – איך זה שביורן אולבאוס נותר אנונימי יחסית, ודאי בהשוואה לאיקון כמו ג'ון לנון? כאן אני כבר נדרש להשכלתי האקדמית, כי בכוחה, לטעמי, להפיג לפחות חלק מהמסתורין.
ככל שאני מעמיק בביוגרפיה הגלויה של אולבאוס, אני מוצא בה יותר ויותר מרוחו של "החוק של ינטה" – קוד התנהגות רווח בסקנדינביה עד לימינו, שמעלה על נס חינוך לעבודת צוות, אלטרואיזם ותרומה "לטובת הכלל" – על חשבון הישגיות והצטיינות אישית.
הרושם הזה רק מתחזק לאור העובדה שביורן בחר להתגייס לשירות בצבא השוודי מיד בתום התיכון, עוד בטרם התמסר ליצירה מוזיקלית. למרבה המזל, נותרו לנו גם כמה תמונות שלו במדים.
בניגוד גמור ללנון (ורבים בני דמותו), המושג "קריירת סולו" כמעט לא נמצא בלקסיקון של אדם כמו אולבאוס – חרף יכולותיו המוכחות בליריקה, הלחנה, עיבוד והגשה. גם כגיטריסט וזמר גרידא, הוא וודאי לא נופל מלנון באף מובן.
כל זה רק מעצים את הפער בין כישוריו האישיים והישיגיו המוזיקליים, לבין "הקרדיט" שנעדר מהם פעמים כה רבות. אני מניח שזה גם עוזר להרחיק מתנקשים פוטנציאליים (לא עניין של מה בכך, פשעי הירי בשוודיה רק מתרבים בשנים האחרונות). יהי כן, אם כך.
אני שמח להכיר באיכויותיו, וזו תרומתי הצנועה לתיקון העוול – על מנת שגם אחרים ייחשפו לכתיבה הווירטואוזית שלו, על השנינות האנינה והמושחזת שמפכה בה
אני שמח להכיר באיכויותיו, וזו תרומתי הצנועה לתיקון העוול – על מנת שגם אחרים ייחשפו לכתיבה הווירטואוזית שלו, על השנינות האנינה והמושחזת שמפכה בה.
מפאת קוצר היריעה לא אסקור כאן את פועלו המוזיקלי לאחר פירוק הלהקה, כולל "הקאמבק" הווירטואלי והאלבום המתוקשר שנתלווה לו. אכן, מדובר בהקלטות חדשות משולחנו, אבל אני משוכנע – אלה הם רק שיירי הסטיקנוטס, והחומר הטוב באמת נותר גנוז לפי שעה במגירה.
האם נזכה אי פעם לשמוע משהו מכל זה? הסיכוי נמוך. אולבאוס יודע שאבבא כבר עברו מזמן את שיא כושרם, שלא הולם עוד את הסטנדרטים הקפדניים שלו. מחזמר נוסף, אולי? תמיד רצוי לקוות…
על כל פנים, חזרה לימיו כחייל. גם בנוגע להשקפת עולם וחזון פוליטי, אולבאוס לוקח את לנון בהליכה. מספיק להיזכר ב-"Imagine" הפשטני והמאוס, ולהשוות אותו לשיר מורכב כמו "Soldiers", שכאילו מבקש ללעוג לו במוצהר. אין לנו את הפריביליגיה לשגות בפנטזיות אוטופיות, שעה שהעולם עומד על סף מלחמת-שמד, שאם תפרוץ – ניאלץ על-כורחנו לקחת בה צד.
יש גם הקשר סוציולוגי רחב יותר לשיר, שהרי אולבאוס הוא גם פטריוט שוודי: מי כמותו זכה להכיר את נכסיה הצבאיים של מולדתו בתקופת המלחמה הקרה. שוודיה הייתה ונותרה מעצמה צבאית, לא פחות מאשר מוזיקלית. אלא שבניגוד למוזיקה שנישאת בפי-כל, את החימושים והביצורים מרחיקים מן העין ומדחיקים מהלב. הם כמעט בגדר טאבו, ולא נהוג לדבר בהם גלויות.
זה נכון גם לימינו, מכיוון ששוודיה ניצבת תדיר בראש רשימת יצואניות הנשק הגלובליות, למרות שהשיח הציבורי בחברה השוודית ממעט לעסוק בסוגיה ובהשלכותיה.
דווקא כאן מתחולל לאחרונה שינוי לטובה, ובאופן אירוני, זה קורה הודות לקמפיין ההצטרפות לברית נאט"ו. הכללתה של שוודיה במסגרת הברית חיזקה את הלגיטימציה להתנסחות מפורשת יותר, כמו גם לפיקוח הדוק יותר, בכל מה שנוגע לתעשיות הביטחוניות במדינה. אני מניח שכבר לא תופתעו לגלות שאולבאוס תמך בקמפיין הזה מראשיתו.
זאת אף זאת, מסרים אנטי-מיליטריסטיים מצאו דרכם למוזיקה של אבבא עוד למן ההתחלה ממש.
"ווטרלו" הוא אילוסטרציה נוספת לחוסר-הנחת ולחולשת-האופי שאופפות סיטואציה של התאהבות. אבל יש לשיר הזה גם רובד נוסף: נפוליאון לא משמש בו רק לצורך מטאפורה על "כניעה" לפגע האהבה. הוא מהווה גם תזכורת היסטורית: שמו הרי מזוהה עם קרב ווטרלו יותר מכל אדם אחר, הגם שהפסיד בו!
יש לשיר הזה גם רובד נוסף: נפוליאון לא משמש בו רק לצורך מטאפורה על "כניעה" לפגע האהבה. הוא מהווה גם תזכורת היסטורית: שמו הרי מזוהה עם קרב ווטרלו יותר מכל אדם אחר, הגם שהפסיד בו!
אולבאוס בעצם מבקש להגיד, שלפעמים "ניצחון" הוא לא חזות הכול. ההיסטוריה יכולה לנטות חסד גם למי שנתן פייט ראוי ומוצדק – אפילו אם זה מתברר כפייט אבוד. איך אני יודע את זה? כי יש לאבבא עוד להיט מוכר מאוד שמדבר על כך מפורשות: השיר "פרננדו", שנכתב כמחווה למחנה המפסיד במאורעות "המהפכה המקסיקנית" של ראשית המאה הקודמת.
אפרופו פייט אבוד: בשנת 1982 הלהקה, כבר באחרית ימיה, הוזמנה ליטול חלק במשדר תעמולה אמריקני לחיזוק המורל של העם הפולני, שהתקומם אז נגד הרדונות הסובייטית. זה השתלב לא רע עם קידומו של אלבום הפרידה של ההרכב.
ביורן ובני התעקשו, בהקלטת דברי הברכה שלהם אל הפולנים, להזכיר שגם "המחנה שלנו" הוא לא בדיוק כליל השלמות – בציינם הפרת זכויות אדם בצ'ילה ואל-סלבדור, שני משטרי פרוקסי של ארה"ב באותם ימים. התוצאה? הסגמנט של אבבא נחתך במלואו מהשידור הסופי, בטענה של "אילוצי לוח-זמנים של הרגע האחרון".
כאילו שהתקרית הזו לא הזיקה מספיק למכירות האלבום, שיר הנושא שלו הביא להחרמתו גם מעבר למסך הברזל – ובעיניי הוא מגמד את כל "המנוני המחאה" של ההיפים אי פעם.
ברוח הימים האלה, זה אך מתבקש שנסיים כאן עם יצירת אוונגרד מצמררת על מחירן הכבד של עריצות ורדיפה פוליטית.
סתם! לא נסיים כאן באווירת נכאים – זה הרי מביא עין הרע. אז הנה הדרן חגיגי.
כמה אכלו לכולנו ת'ראש על "הופעת הגג" המיתולוגית ההיא של הביטלס, אה? לעונג לי לבשר שגם בגזרת הלייב – אבבא נותנים לביטלס פייט הגון. וכאמור, בשביל חתן השמחה שלנו – פייט הגון נחשב יותר מניצחון.
כמה אכלו לכולנו ת'ראש על "הופעת הגג" המיתולוגית ההיא של הביטלס, אה? לעונג לי לבשר שגם בגזרת הלייב – אבבא נותנים לביטלס פייט הגון. וכאמור, בשביל חתן השמחה שלנו – פייט הגון נחשב יותר מניצחון
מזל טוב ביורן!
קורא לפני שכותב, מקשיב לפני שאומר, צופה לפני שמופיע – ותמיד, תמיד מסויג.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הכבוד על הכתבה כבר שנים אני טוען שבעיקר בארץ לא יודעים ולא ידעו לפרגן לאבבא גם אני שגדלתי בסוף שנות השבעים תחילת השמונים ראיתי את הזלזול באבבא מי שאהב את אבבא נחשב לחנון אבל במבחן הזמן אנחנו זוכרים את אבבא גם אחרי 50 שנה