כדי להבין את ההקשר הרחב של העבירות שביצע לכאורה איש שב"כ המכונה א', שנעצר לפני שבוע בחשד למסירת מסמכים סודיים ממחשבי השירות, לא צריך ללכת לפרשת ענת קם, אלא לפרשה מאוחרת בהרבה – פרשת המסמכים הסודיים שבמרכזה ניצבים אלי פלדשטיין וארי רוזנפלד. מאותה סיבה בדיוק, המונח "הדלפה" אינו מונח ראוי לתאר את מה שניצב בלב הפרשה הזו.
ראשית, העובדות: שופטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיכל ברק נבו דחתה אתמול (שלישי) את הערר שהגיש האיש העצור על ההחלטה להאריך את מעצרו בימים אחדים, עד היום (רביעי) בצוהריים. אגב כך, צומצם גם צו איסור הפרסום הגורף שהוטל על הפרשה, כך שכעת ניתן לפרסם את כל הפרטים הידועים, מלבד את שמו של העצור ופרטים המזהים אותו.
מהחלטת בית המשפט עולה כי החשוד, עובד שב"כ במילואים, מסר מידע ומסמכים לשר עמיחי שיקלי, לעיתונאים עמית סגל ושירית אביטן כהן, וככל הנראה גם לגורמים נוספים
מהחלטת בית המשפט עולה כי החשוד, עובד שב"כ במילואים, מסר מידע ומסמכים לשר עמיחי שיקלי, לעיתונאים עמית סגל ושירית אביטן כהן, וככל הנראה גם לגורמים נוספים. מדובר הן בחומרים הנוגעים לבדיקה שנערכה בשב"כ ביחס לחשדות בפרשה שעניינה חדירת גורמים כהניסטיים למשטרת ישראל; והן ביחס לתחקיר שב"כ על אירועי 7 באוקטובר.
על פי הידוע, החשוד – המיוצג על ידי עו"ד אורי קורב – הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו והסביר כי פעל ממניע אידיאולוגי, ולשיטתו על מנת לשרת את האינטרס הציבורי. אולם בכל מקרה, שאלת המניע שבעטיו פעל אינה רלוונטית לדיון בעניין מעצרו. בית המשפט בחן, בצדק, שני פרמטרים בלבד: האם קיים חשד סביר לביצוע העבירות; והאם קיימת עילת מעצר.
שאלת החשד הסביר היא פשוטה, שכן החשוד למעשה הודה במסירת החומרים לאותם גורמים, וקו ההגנה שלו מתמקד בהצדקת המעשים. בנוגע לעילת המעצר, בית המשפט השתכנע שיש עילה להמשך המעצר, שכן קיימות פעולות חקירה נוספות שאותן יש לבצע בשעה שהחשוד נתון במעצר.
ואולם המניע של האיש מספר את הסיפור המלא המתרחש לנגד עינינו – מעבר לעובדות המשפטיות היבשות מתחום המשפט הפלילי. ולכן ההשוואה הנכונה אינה לפרשת ענת קם, אלא לפרשת פלדשטיין-רוזנפלד.
המניע של האיש מספר את הסיפור המלא המתרחש לנגד עינינו – מעבר לעובדות המשפטיות היבשות מתחום המשפט הפלילי. ולכן ההשוואה הנכונה אינה לפרשת ענת קם, אלא לפרשת פלדשטיין-רוזנפלד
קם הואשמה והורשעה בעבירות שכותרתן "ריגול חמור" ו"ידיעה סודית" בחוק העונשין, לאחר שהוציאה מרשות הצבא מאות רבות של מסמכים סודיים, מלשכתו של מפקד פיקוד מרכז שם שירתה, והעבירה אותם לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו.
גם בפרשת ענת קם התעוררה השאלה האם ראוי לכנות את המעשה "הדלפה" ולהציב אותו בפריזמה של בעלי תפקידים בשלטון, המדליפים מידע לעיתונאים. אף שאין חולק כי המדליף עובר עבירה פלילית או משמעתית בעצם מסירת המידע, הדלפות לעיתונות ככלל נתפסות כתופעה חיובית בדמוקרטיה ליברלית, שכן זוהי דרכה של העיתונות למלא תפקיד משמעותי ככלב שמירה של המנגנון הדמוקרטי, בפרסום מידע שאינו בהכרח נוח לשלטון.
אילו מוקד הפרשה הנוכחית היה בהדלפת חומר לעיתונאים בלבד, אפשר היה להסתפק בעקרונות שנוצקו בפסיקה הישראלית בשנת 1987 על ידי נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, בפסק הדין שעסק בחיסיון מקורות עיתונאיים:
"התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף עליהן דעות בצורה חופשית. בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים.
"האינטרס של העיתונאים להגן על מקורות המידע שלהם מפני חשיפתם, נובע מרצונם להגן על חופש העיתונות, שהרי זה האחרון כולל בחובו, את הזכות לאסוף מידע".
בית המשפט והפרקליטות לא התייחסו לעבירות שבוצעו בפרשת ענת קם כאל הדלפה. ההתייחסות, גם אל קם וגם אל בלאו שהחזיק במחשבו במשך תקופת-מה מסמכים ביטחוניים רגישים ביותר, הייתה בפריזמה הביטחונית, ומכאן גם הסעיפים שנבחרו בחוק העונשין.
גם בפרשת פלדשטיין-רוזנפלד לא עמד במוקד הסעיף העוסק בהדלפות רגילות שאינן בהכרח ביטחוניות. הסעיפים המרכזיים בכתב האישום נגדם הם מסירת ידיעה סודית, וכן מסירת ידיעה בכוונה לפגוע בביטחון המדינה
גם בפרשת פלדשטיין-רוזנפלד לא עמד במוקד הסעיף של "גילוי בהפרת חובה" מחוק העונשין, העוסק בהדלפות רגילות שאינן בהכרח ביטחוניות. הסעיפים המרכזיים בכתב האישום נגדם הם מסירת ידיעה סודית, וכן מסירת ידיעה בכוונה לפגוע בביטחון המדינה.
זוהי ליבת החשדות גם נגד החשוד בפרשה הנוכחית. הדלפת החומרים לעיתונאים סגל ואביטן כהן מהווה כמובן עבירה פלילית, ויש בצידה חומרה כאשר היא עוסקת במסמכים ביטחוניים ממסמכי שב"כ, אך אם בזאת היה העניין מסתכם, אפשר היה לשפוט את הפעולה בפריזמה הרגילה של הדלפות.
אך עובד השירות לא הדליף רק לעיתונאים, אלא מסר מידע ישירות לשר שיקלי, בפגישה שקיים עמו פנים אל פנים. במובן זה יש לראות את פעולתו כמעשה חבלה מכוון בבדיקות ובעבודה שנעשית בשב"כ. לפיכך, נמסר שלא ננקטו שום פעולות חקירה כלפי עיתונאים, כגון האזנות סתר, ואף עיתונאי לא נחקר או נקרא למסור עדות.
עובד השירות לא הדליף רק לעיתונאים, אלא מסר מידע ישירות לשר שיקלי, בפגישה שקיים עמו פנים אל פנים. במובן זה יש לראות את פעולתו כמעשה חבלה מכוון בבדיקות ובעבודה שנעשית בשב"כ
בדיוק כפי שרוזנפלד מואשם שהוציא מסמכים ממחשבי המחב"מ (מחלקת ביטחון מידע) בצה"ל ומסר אותם ישירות לגורם בלשכת ראש הממשלה – הוא פלדשטיין, וזאת תוך עקיפה של כל שרשרת הפיקוד והפרת כלל ההוראות והפקודות הנוהגות לגבי טיפול במסמכים ביטחוניים סודיים ורגישים; כך פעל החשוד בפרשה הנוכחית כאשר החליט, על דעת עצמו, למסור מסמכים מתוך מחשבי שב"כ ישירות לשר בממשלה, המקורב לראש הממשלה ושותף לאינטרס הפוליטי שלו.
יש להניח ששיקלי עצמו לא נחקר בפרשה הנוכחית, מאחר שאין כל אינדיקציה שהוא עשה שימוש במידע שנמסר לו. ואולם ככל שהמידע או המסמכים שהחשוד העביר לשר היו אכן סודיים, והשר לא נחשף אליהם בדרך אחרת – הרי שכל שימוש של שיקלי במידע זה עשוי היה להפוך אותו לשותף לעבירה. העובדה ששיקלי אינו חשוד בפרשה מלמדת שלא התגבש חשד סביר שאכן כך פעל.
התגייסותם המיידית של שרים וחברי כנסת מהקואליציה לטובת עובד השירות, וההתקפה הברוטלית שלהם על ראש שב"כ רונן בר ועל היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, מהוות חיזוק למסקנה שמעשיו של החשוד נעשו מתוך מניע פוליטי, לשבש את הפעולות שמבצע הארגון.
הדבר מצביע על שתי תופעות חמורות: האחת – התערבותם של פוליטיקאים בחקירות בעודן מתנהלות – כפי שהבהיר רק לאחרונה בג"ץ, פעם נוספת, בפסק הדין בעניין התיקון לפקודת המשטרה. גם יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, מיהר להצטרף לחגיגה והודיע על כינוס מיוחד של הוועדה בראשותו על מנת לדון בטענות הללו, והכול תוך הפרה בוטה של הכלל בדבר איסור התערבות של הדרג הפוליטי בחקירות פליליות פרטניות.
גם יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן מיהר להצטרף לחגיגה והודיע על כינוס מיוחד של הוועדה בראשותו על מנת לדון בטענות הללו, והכול תוך הפרה בוטה של הכלל בדבר איסור התערבות של הדרג הפוליטי בחקירות פליליות
השנייה – בהתקפה הפראית של הפוליטיקאים על רונן בר, נחשף גם המניע האמיתי של המהלך כולו, אם הדבר היה דרוש הוכחה נוספת. מתברר שגורמים המקורבים לראש הממשלה – בין אם מדובר ביועציו יונתן אוריך ואלי פלדשטיין, ובין אם מדובר בשר עמיחי שיקלי – בנו להם רשת של מקורות בתוך ארגונים מדינתיים היררכיים, במטרה לעוות את פעולת המוסדות הממלכתיים כך שישרתו את נתניהו, ולא את האינטרס הציבורי.
המלך לפני הממלכה. זו המשמעות האמיתית, הרחבה, של מהלכי השלטון להחרבת שאריות הממלכתיות שעוד נותרו במוסדות הלאומיים של ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם