בין חירות לעצמאות - חירות כערך וכאמצעי התמודדות עם סבל

קשישה, אילוסטרציה (צילום: iStock / KatarzynaBialasiewicz)
iStock / KatarzynaBialasiewicz
קשישה, אילוסטרציה

שורדי השואה ניצבים כיום בפני אתגר כפול: ההתמודדות עם אתגרי הזקנה לצד ההשלכות המאוחרות של הטראומה מעברם הרחוק. במרחב הזמן בו אנו מצויים, בין חג החירות ליום העצמאות, נדרשת העמקה במושג "חירות" כערך בסיסי בחייו של אדם, ובאנלוגיה בין עצמאותו של אדם ושל עם. זאת על מנת לסייע להם, וגם לנו, לקדם הסתגלות לאתגרים העומדים בפנינו סביב המלחמה הנמשכת, והתקווה ליציאתם המהירה לחירות של החטופים בעזה.

במסגרת עבודתי בעמותת "עמך", הגעתי לאחרונה לביתה של המטופלת י', שורדת שואה בת 98. איחלתי לה חג חירות שמח ומבשר טובות. "במה אשמח?" היא שאלה.

במסגרת עבודתי בעמותת "עמך", הגעתי לאחרונה לביתה של המטופלת י', שורדת שואה בת 98. איחלתי לה חג חירות שמח ומבשר טובות. "במה אשמח?" היא שאלה

"רוב יומי אני במיטה", הוסיפה, "גופי כבר לא מתפקד ואני בקושי רואה משהו. אין לי כל רצון לגרום עוול לילדי בכך שיצטרכו להסיע אותי לביתם לליל הסדר. גם אם כבר אשב שם, מה אעשה אם לא אשמע את השיח? אם אצטרך להחליף מוצרי ספיגה? אני נוטה לוותר על זה. אני כבר לא שם".

י' יוצרת בנפשה זהות בין אובדן התפקוד והשליטה על גופה לבין אובדן הערך המהותי שלה כאדם – החירות האישית.

ד"ר דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי ידוע כתב:

"הדבר העיקרי שהופך אדם לבריא, זו ההרגשה שהוא חי את חייו בעצמו ויכול לקחת אחריות על הנעשה בהם".

הזקנים החווים פגיעה תפקודית קשה, עשויים לעיתים להרגיש אסירים בתוך גופם שלהם. אובדן התפקוד עשוי לייצר תפיסה סובייקטיבית של אובדן שליטה על החיים. משם הדרך קצרה לדיכאון, חרדה ואובדן דרך.

אחד השירים של יהודה אטלס מבוסס על ציטוט של אמו באותו הקשר:

"אנחנו לא מתים מזקנה. גם לא ממחלות. אנחנו מתים מזה שאף אחד כבר לא צריך אותנו".

כאשר מדובר על זקנים שורדי השואה, נוצרת מורכבות נוספת. עלינו לזכור שמדובר באנשים שכבר בילדותם למדו שאובדן תפקודי מסמל את סוף הדרך. הנאצים הותירו בחיים רק את אלו שיכלו לתרום למכונת המלחמה. הזקנים היו הראשונים להישלח למותם. מתוך כך נוצרה התניה שכורכת בין זקנה לאובדן עצמאות ולסוף החיים כגזירת גורל.

מעבר לכך, הפגיעה בתפקוד פוגעת ביכולת ההדחקה של הזיכרונות המורכבים וכך נוצרת חודרנות פתולוגית, המוגדרת כתסמין המרכזי של ההפרעה הפוסט טראומטית. לעת זקנתם המאוחרת של שורדי השואה, הזיכרונות שמעולם לא עובדו, עלולים לצוץ מבעד לחריצים של הגוף והנפש הפגועה.

שורדי השואה למדו מילדותם שאובדן תפקודי מסמל את סוף הדרך. הנאצים הותירו בחיים רק את מי שתרמו למכונת המלחמה, והזקנים היו הראשונים להישלח למותם. כך נוצרה התניה שכורכת בין זקנה לסוף החיים

חזרה למטופלת י'. אני מבקש ממנה לשתף אותי בסקירת עברה על מנת ללמוד על מהותה כאדם ייחודי. להיזכר יחד מאין באה כדי להבין לאן היא הולכת. י' איבדה רבים מבני משפחתה בשואה. בתום המלחמה ההיא, יכלה לבחור להמשיך את חייה בניכר כפי שרבים עשו. במובנים רבים, בחירה כזו הייתה עשויה להיות קלה יותר לעומת האפשרות של עזיבת ארץ הולדתה ובני משפחתה לצורך יציאה למסע אל הלא הנודע.

המדינה עדיין לא הוקמה אז. עוד מלחמה הייתה באופק והטילה צל כבד על העתיד. אך י' החליטה לבחור בחירות. היא לקחה חלק במלחמת העצמאות. עקב ידיעתה ואהבתה לשפה העברית, החליטה שהיעוד שלה ודרכה להגשים את עצמה ולתרום ולחברה תתבטא בכך שתהיה מורה במדינה החדשה.

היא הבינה שכדי להיות עצמאי כאדם עליך להיות במדינה עצמאית שתאפשר זאת. והיא הבינה שמדינה לא תצליח לקום כנגד אויביה ללא החיבור לשורשי העם ולשפתו הקדומה. המניע היה כ"כ מושרש בתוכה, עד שביקשה מיוזמתה להצטרך לסמינר למורים בירושלים בזמן המצור, למרות הרעב והסכנה. את התקופה הזו היא מתארת כתקופה המאושרת בחייה.

מתוך ההבנה הזו חזרתי לשיח עם י' על התפר שבין חג החירות לבין יום העצמאות. אני מציע "מסגור מחדש" של החשיבה בשאלת תפקידה בשולחן הסדר. מצווה מרכזית בחג החירות היא "והגדת לבנך". איזה ידע וכלים יש לצאצאים של י', חלקם חיילים שסיכנו ויסכנו הלאה את חייהם במלחמה הנוכחית, על מנת להתמודד עם המצב המורכב? עם החשש לחייהם? עם הכאב השורף על האובדן של חבריהם? על החטופים שעדיין לא חזרו?

אני שואל אותה מי הדמות המתאימה לספר את סיפור יציאת מצרים. לא רק זו של העם אלא זו האישית שלה. צאצאיה אמנם בריאים בגופם. אך המסר שחייב לעבור אליהם הוא, שכדי למצוא את הכוחות להמשיך הלאה, עליהם להבין תחילה מה הצורך והמשמעות מאחורי משימתם.

כפי שניסח זאת הפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך". אני משקף לי' שגם אם גופה איננו עצמאי, הבחירה בחירות הרגשית שלה עדיין בידיה. הגבול בין עצמאות לתלות, ובין חיים הראויים להמשך לבין חיים חסרי טעם, הוא גבול פנימי לא פחות מחיצוני.

מצווה מרכזית בחג החירות היא "והגדת לבנך". אילו כלי התמודדות יש לצאצאיה, חלקם חיילים שמסכנים את חייהם במלחמה? אני שואל אותה מי הדמות המתאימה לספר את סיפור יציאת מצרים – של העם ושלה אישית

המסר הוא שמשפחתה ועמה עדיין זקוקים לה. במובן הזה, גם אם הגוף של י' יושב על עגלת נכים, י' יכולה להמשיך לבחור כיצד להתנהל בפרק הזמן שעוד נותר לה ובמובן הזה להישאר עצמאית ובעלת חירות.

ד"ר דורון שגיא משמש כמנהל המקצועי של המערך הגרונטולוגי בעמותת "עמך-בנפשנו", חבר הסגל האקדמי באוניברסיטת בן גוריון ובמרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג, וחבר הוועד המנהל של "האגודה הישראלית לגרונטולוגיה".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 767 מילים ו-1 תגובות
סגירה