לפני קצת פחות משנה כתבתי פוסט על אודות שלט שראיתי בהפגנה למען החטופים בתל אביב. על השלט היו ארבע מילים: "לא מספיק לשים דיסקית".

רבים בציבור עונדים דיסקית או סרט צהוב לאות הזדהות עם החטופים. הציבור מסתפק במחווה זו ולא יוצא להפגין למען החטופים, למרות שרוב מוחלט בציבור בעד עסקה שבה יחזרו כל החטופים תמורת שחרור מחבלים ונסיגה מרצועת עזה.

רבים עונדים דיסקית או סרט צהוב לאות הזדהות עם החטופים, ומסתפקים במחווה זו בלי לצאת להפגין למענם. זאת למרות שרוב מוחלט תומך בעסקה בה יחזרו כל החטופים תמורת שחרור מחבלים ונסיגה מהרצועה

מלא רציונליזציות מופרחות באוויר: אני לא מפגין כי צריך לתת לממשלה מרחב תמרון; אני לא מפגינה כי זה פוגע בחטופים; הפגנות מעודדות את חמאס ומעלות את המחיר; אני לא מפגין כי זה לא עוזר, הממשלה תמשיך לטרפד כל עסקה;  אני לא מפגינה כי אני מפחדת מאלימות שוטרים; אני לא מפגין כי… אני לא מפגינה כי…ואני לא אתייחס לחלק הקטן בציבור שמעדיף את בנימין נתניהו ואת ההתיישבות בעזה על פני החטופים.

בשבוע האחרון, בחול המועד של חג החירות שלנו, קראתי שוב את ספרה של סוזאן סונטאג "להתבונן בסבלם של אחרים" ונזכרתי בשלט הזה. זהו ספרון קטן וקריא בו סונטאג דנה ביחס שלנו לתמונות מלחמה. חובת קריאה לכל אחד ואחת במאה ה-21. לא יגזול ממכם יותר משעה באחריות.

סונטאג מעלה שם את התזה כי חשיפה לתמונות של סבל, אכזריות וזוועות לא מובילה בהכרח לפעולה ממשית. להיפך, פעמים רבות הן גורמות דווקא לאדישות ולתחושת סיפוק עצמי מוסרית שטחית – מעין סימון "וי" של מצפון נקי. התמונות המזעזעות הן אמנם חזקות רגשית, אבל כשהן מגיעות ללא הקשר ממשי של פעולה, הן עלולות לאבד את משמעותן, להפוך לנדושות, חלק מנוף חזותי שכבר אינו מזעזע באמת.

הציבור מביט בתמונות המזעזעות מה-7 באוקטובר, מתרגש לרגע, מצקצק בלשונו ואז שוקע חזרה בנוחות הספה. התמונה של החטופים ששוחררו משבי חמאס, התמונות קורעות הלב מההפגנות – כל אלה מספקות רגעים של ריגוש, אבל לא מובילות לפעולה עקבית. קצב פעימות הלב מואץ, הלחיים מסמיקות, רמות הדופמין והאדרנלין עולות ותוך כמה דקות הכל חוזר למצב המנוחה.

הציבור מביט בתמונות המזעזעות מה-7/10, מתרגש לרגע, מצקצק ושוקע חזרה לנוחות הספה. תמונת החטופים ששוחררו, התמונות קורעות הלב מההפגנות – כל אלה מספקות רגעי ריגוש, אך לא מובילות לפעולה עקבית

סונטאג הזהירה מפני ההתמכרות שלנו לצפייה פסיבית, המתפקדת כסוג של בידור מזעזע, המאפשר לנו להרגיש מוסריים בלי לשנות דבר, בידור המהווה גירוי של מערכת העצבים כמנה של סם ממכר. גירוי שאנו רצים וחוזרים עליו שוב ושוב. סונטאג קראה לכך "אמפתיה ריקה" – מצב בו הצופה חש רחמים או עצב, אך בלי שתתעורר בו תחושת אחריות או דחף לפעולה ממשית.

הסברים שכלתניים כמו "אני לא מפגין כי זה לא יעזור" או "אני מפחד מאלימות השוטרים" הם בדיוק הרציונליזציות שסונטאג מתארת: מנגנוני הגנה שעוזרים לנו להצדיק את חוסר הפעולה שלנו. והנה כאן נכנס השלט החכם והמכאיב – "לא מספיק לשים דיסקית".

הדיסקית, אחד מסמלי החברה שלנו וחיבורה העמוק לצבא ולאתוס שלא משאירים פצועים בשטח, אות הזדהות נוח ונטול מחיר אישי, הפכה לאליבי מושלם לחוסר פעולה. העונד דיסקית מספר לעצמו שהוא כבר עשה את שלו, שמצפונו נקי, שהוא אדם מוסרי. שרים וחברי כנסת ממפלגות הקואליציה מתהדרים בדיסקיות וסרטים צהובים בעודם מפקירים ביודעין את החטופים. אכן מוסריות שאין כמותה.

אבל הזדהות אמיתית דורשת יותר מסמל. הזדהות אמיתית דורשת פעולה, השתתפות, יציאה מהבית ומהאדישות. הקריאה של משפחות החטופים ברורה: צאו להפגין, השמיעו קול, אל תסתפקו בצפייה מהצד. מי שנפשו חפצה באירוע ממלכתי יכול לסור לכיכר החטופים. מי שרוצה לצעוק את צעקת המשפחות יכול לבוא כל ערב לשער בגין של הקריה. גם בירושלים, חיפה ועוד מקומות יש אירועים למען החטופים.

רק צריך לברר ולצאת להשתתף. לעמוד מול התמונות, להרגיש ולדבר עליהן לא מספיק. אם איננו מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולתמוך באופן פעיל, הסבל יהפוך לעוד תמונה חולפת, שתשאיר אותנו אדישים מול המסך, בדיוק כפי שסונטאג חזתה.

אבל הזדהות אמיתית דורשת יותר מסמל. הזדהות אמיתית דורשת פעולה, השתתפות, יציאה מהבית ומהאדישות. הקריאה של משפחות החטופים ברורה: צאו להפגין, השמיעו קול, אל תסתפקו בצפייה מהצד

יתר על כן, סונטאג מצביעה על כך שהתמונות המופצות שוב ושוב במדיה יוצרות אפקט כפול: מצד אחד, הן מעוררות תגובה רגשית מיידית וחזקה, אך מצד שני, חשיפה חוזרת ונשנית מובילה להקהיית החושים ולחוסר תגובה מתמשך. כך הציבור מתרגל לאותן תמונות מזעזעות, ועם הזמן מתעייף מלהגיב רגשית.

האמירה "לא מספיק לשים דיסקית" היא תזכורת לכך שלא ניתן להסתפק בתגובה פסיבית וסמלית. היא מדגישה את הצורך בעשייה אקטיבית. בימינו אנו מדברים על תמיכה ממשית במשפחות החטופים, ובהבעת מחאה קולנית ועיקשת כנגד חוסר המעש של המנהיגות.

סונטאג הלכה רחוק יותר: אין באמת "אנחנו" שמתבונן באותן תמונות. כל אדם רואה את הדימוי דרך עיניו הפוליטיות, הרגשיות, החברתיות. אותה תמונה – של בית הרוס, של אם זועקת, של ילד פצוע – יכולה לעורר חמלה או להיתפס כהצדקה לאלימות, תלוי בזהותו של הצופה. כך התמונות עצמן מאבדות מיכולתם לאחד, לשכנע, לזעזע. הן זקוקות להקשר, להסבר, לפרשנות.

ואז, כשמוסיפים לכך את השטף האינסופי של המדיה, את האינסטגרם והטיקטוק והפושים החדשותיים – הזוועה עצמה נשחקת. אנחנו צורכים אותה כמו שצורכים בידור: עוד סרטון, עוד תמונה, עוד רגע של דרמה. ולמרות השפע – דווקא בעידן הזה, אנחנו צופים אבל לא רואים. חווים אבל מרגישים פחות. פועלים פחות.

זו הסיבה שהאמירה "לא מספיק לשים דיסקית" היא כל כך מהותית. כי הדיסקית היא בדיוק אותו תחליף ריק שסונטאג מתארת: סמל נוח שמרגיע את המצפון, פעולה סמלית שמחליפה פעולה אמיתית. אך מי ששם דיסקית ואינו פועל – לא באמת ראה את הסבל. לא באמת הקשיב לזעקה. לא באמת בחר להזדהות.

לכן, דווקא היום, עשרים ושתיים שנה אחרי שכתבה את ספרה, סונטאג מדברת אלינו בעוצמה כפולה. היא לא יוצאת נגד תיעוד – להפך, היא קוראת להפוך את המבט לפעולה. לא להסתפק בתחושה, אלא להפוך אותה למחויבות. כי אם לא נפעל – לא באמת ראינו.

לפי סונטאג אין "אנחנו" שמתבונן בתמונות. כל אדם רואה את הדימוי דרך עיניו הפוליטיות, הרגשיות, החברתיות. אותה תמונה – של בית הרוס, אם זועקת, ילד פצוע – יכולה לעורר חמלה או להיתפס כהצדקה לאלימות

סונטאג גם כותבת שתמונה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא טקסט הממקד את צורת ההתייחסות אליה. לפיכך, הפוסט שזה עתה קראתם מלווה ומתייחס לתמונה של שלט עם ארבע מילים שנישא בהפגנה.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.