מבלי להיכנס לפרטים אנטומיים ורפואיים שקוראים רגילים מאמינים שצנעת הפרט יפה להם, אציין שבשנתיים האחרונות הייתי עסוק בהסתגלות דרמטית לקשר המדכדך בין גילי המתקדם למצבי הפיזי. הסתגלות היא מילה מכובסת שנבחרה מתוך שימת לב לרגישותו של הקורא ורתיעתו האינסטינקטיבית ממי שמתנפל עליו מעמודי העיתון וגורר אותו דרך התאג"ד המדמם של חייו.
שנים רבות כתבתי על חיי בז'אנר שחוקרי עיתונות הדביקו לו את השם "כתיבה פסיכולוגיסטית", משום שהצורך לקרוע את כפתורי חולצתי (אוקיי, תקתקים) בפומבי היה ללא שליטה, וגם מפני שלקוראים הקדמוניים בשנות ה-80' היו חמלה ויכולת הזדהות והם הצליחו לזהות את האמת הפנימית של הכותב.
לצערי הפכה הכתיבה האישית למלים המזמינות גיחוכים, עלבונות והלבנת פנים; מי שכותב על עצמו מסתכן בתגובות אלימות. לא קל לפתוח את ליבך בפרהסיה, והמחיר כבד
בימיי הפרועים ביותר – והייתי אז בן 28 – המקסימום שיצא ממני היה משפט כמו "עשר שנים אני שוכב עם אותה אישה" שלא לווה בצילום. משפט הפתיחה עשה עבודה באופן שלא היה ברור לי דיו בזמן אמת.
הוא נגע בדילמה קיומית המונחת בבסיס הרעוע של חיי נישואין. קוראים רבים חשבו שאמרתי משהו שלא התכוונתי אליו כלל. שרמזתי משהו בדבר מונוגמיה, השמירה עליה כערך עליון מול שבירתה בכל קרחת יער.
לצערי הפכה הכתיבה האישית ברבות השנים ובשל נסיקתה הדרמטית של הציניות ברחוב הישראלי, למלים המזמינות גיחוכים, עלבונות והלבנת פנים; מי שכותב על עצמו מסתכן בתגובות אלימות. זה אינו דבר קל לפתוח את ליבך בפרהסיה והמחיר כבד.
אין לי הסבר אינטליגנטי לתופעה, בעיקר משום שאינני חש את הדופק הישראלי שנים רבות; אבל הניחוש שלי הוא שהקריאה השקולה, האינטימית ורחבת הדעת, הסתלקה עם התקווה לעתיד טוב יותר. השסעים שנפערו בחברה הישראלית והצורך להגן על טריטוריות נפשיות באמצעים קולניים ואלימים לצד קהות חושים קשה, אינם קרקע גידול טובה לאמירות אישיות, ביתיות ופסיכולוגיסטיות.
מתרגליו של הז'אנר הפסיכולוגיסטי בעשור האחרון הקצינו את אמירותיהם וגלשו לפורנוגרפיה מילולית מהסוג הקשה ביותר. 'אני' אינה מילה מגונה בהגדרה בניגוד לעמדתם של עורכים שונים. השאלה היא כיצד משתמשים בה.
אין לי הסבר אינטליגנטי לתופעה, בעיקר משום שאינני חש את הדופק הישראלי שנים רבות; אבל הניחוש שלי הוא שהקריאה השקולה, האינטימית ורחבת הדעת, הסתלקה עם התקווה לעתיד טוב יותר
לפני עידן האימייל חייבו תגובות הקוראים השקעה אמיתית של זמן ואנרגיה. קראו להם מכתבים למערכת ולא טוקבקים. אל שולחן העורך הגיעו מכתבים שנכתבו בדרך כלל בדם לבו של הכותב. במקרים נדירים הייתה מרוחה עליהם צואה אמיתית ומטפורית. כתבו רק מי שהיה דחוף להם להביע תחושה בלתי ניתנת לכיבוש שנבעה ישירות ממשהו שקראו בעיתון. כדי להגיב היה עליהם לכתוב בעט או להדפיס, להכניס את המכתב למעטפה, לבייל ולשאת אותה אל תיבת הדואר הסמוכה.
המטלה הזאת ניפתה באופן טבעי את אלה שכל מה שהיה להם לומר זה שהעורך בן-זונה. הגעגועים לעידן הזה גדולים מכיוון שגם כאשר הקורא לא הסכים עם משהו שכתבת, הוא היה שותף, בן-שיחה וחבר. הקוראים הללו נכחדו עם דברים טובים אחרים שלא שרדו את המעבר לשנות ה-90' הסתמיות והחמוצות ולא את הפריצה הדרמטית לשנות האלפיים.
רוב התגובות לטקסטים החושפניים והאינטימיים העידו כי הדברים התקבלו ברוח שבה נכתבו. ברצון לחבור וירטואלית עם מי שחוו את החיים כמוך או שהיו פתוחים דיים להרשות לטקסטים לא שגרתיים לבקר בחייהם עד שהגיע הזמן להיפטר מהם עם חבילת העיתונים השבועית.
יהודי חכם היה שומר את המכתבים ההם כעדות לז'אנר מסוים של נועם הליכות, דרך ארץ ותבונה ששררו פעם בישראל לפני שהודחו לטובת גסות רוח, ברוטליות וגועל נפש.
יהודי חכם היה שומר את המכתבים ההם כעדות לז'אנר מסוים של נועם הליכות, דרך ארץ ותבונה ששררו פעם בישראל לפני שהודחו לטובת גסות רוח, ברוטליות וגועל נפש
היהודי הזה נשא אתו קופסה כזאת שנים רבות, מבית לבית וממדינה למדינה, עד שהתברר שהניירת המצהיבה לא תזכה ליום שלה בבית המשפט ואין טעם לחבוק אותה.
בניגוד לכותבים אחרים, יאיר לפיד כמשל, שהטקסטים שלו התנפלו על הקורא כשהם מכשכשים בזנבם, ניצבים על רגליהם הקדמיות ומלקקים בלשון רטובה את קוראיהם, מעולם לא הייתי חברו הטוב ביותר של האדם. אינני יודע לכתוב לדלת המקרר או לקלוע אל לב הקונצנזוס כדי לסחוט ממנו חום, אמפטיה, ערגה וקולות. אבל די לנוסטלגיה.
* * *
אינני רוצה להיכנס למחוזות רפואיים מובהקים או לתיאורים אנטומיים, אבל לא אחטא לאמת אם אומר שהשנתיים האחרונות היו סוג של גיהינום פיזי ונפשי שעמדו בסימן בירור נוקב של השאלה מה לא בסדר איתי. אני הראשון שאסכים עם הקורא שהכל לא בסדר אתי.
הורי נתנו לי את שמי במשאלת לב שביקשה להתממש, אבל אחרי כמעט שישים שנה שאני נושא אותו, יש הסכמה שהם החמיצו בגדול. כותבים שסבל פיזי הוא חלק אינטגרלי מקיומם מתקשים בדרך כלל להסתיר את מצוקתם מול המחשב.
אינני רוצה להיכנס למחוזות רפואיים מובהקים או לתיאורים אנטומיים, אבל לא אחטא לאמת אם אומר שהשנתיים האחרונות היו סוג של גיהינום פיזי ונפשי שעמדו בסימן בירור נוקב של השאלה מה לא בסדר איתי
מטקסטים של כותבים שריריים יותר מנשבת רוח נעורים ושמחת חיים. אני מאחל להם בריאות ואריכות ימים. אם להיתלות באילנות גבוהים, הכותבים היותר מרגשים, אפקטיביים ונוגעים, חיו עם כאבים שהמיטו על עצמם במהלך חיים אינטנסיביים ויצירתיים עם שטפי דם פנימיים כולל התמכרויות שונות עד שתש כוחם. מי שאינם מדממים על המקלדת, מנווטים עצמם אל התהילה במינימום של עלות קיומית.
כאשר צופים בעיתונאים שבחרו לעבור ממשיסת המו"לים לפוליטיקה, מבינים שיותר משרצו לשנות את העולם הם ברחו מענף קורס ועומד להישבר ואתו ביטחונם הכלכלי והקריירה שלהם. כתיבה כמו פוליטיקה, היא מחלה וזה מקרה נדיר ללקות בשתיהן.
כיצד בכל זאת מתווכים לקורא אמיתות כואבות מבלי להכניס אותו ל-MRI? כותבים שבגיל מתקדם משלמים מחיר מלא על החבירה הבלתי נמנעת בין גנטיקה תורשתית, חיים ללא חשבון וזלזול בכל מה שהזהירו אותנו מפניו. מתארים באנדרסטייטמנט כמה קשה להסתובב במיטה עם כתף וגב כואבים. כמה לא קל לקום מישיבה לעמידה בפעם הראשונה ביום. כמה נחמד היה פעם לתת שתן בלי ספר. כמה נפלא שכל זה קורה הרחק מעיניו של ההמון הסוער.
למדתי שמדובר בחוויה פרטית ושאין הנחות על מיחושים. אדם ברוך היה האיש הפרטי ביותר שהכרתי בחיי ועדיין הוא הסתובב שנים ארוכות שמעל ראשו ריחפה עננת שמועות מכוערת על בריאותו טרם שחלה. אמנון דנקנר היה האיש הציבורי ביותר שהכרתי שלא היה חולה יום בחייו, אלא אם מתעקשים לציין שפעת.
השנים האחרונות הבהירו לי שלמרות שכולם יודעים שאף אחד לא יוצא מכאן חי, אנשים מעטים בלבד מצליחים לאמץ סגנון חיים שבסופו יוכלו לומר בסיפוק כי עשו כמיטב יכולתם למצות את זמנם הקצוב עד תום
השנים האחרונות הבהירו לי שלמרות שכולם יודעים שאף אחד לא יוצא מכאן חי, אנשים מעטים בלבד מצליחים לאמץ סגנון חיים שבסופו יוכלו לומר בסיפוק כי עשו כמיטב יכולתם למצות את זמנם הקצוב עד תום. לרוב האנשים אין את הפנאי והאמצעים לממש חלומות שהם החומר האמיתי של החיים.
אלה שיש להם עסוקים בלהבהיר לסביבתם כמה טוב להם שעה שהם מבלים בחרטומים נוחים של מטוסים מגביהי טוס, גומעים שמפניה ורודה ומזדרזים בבהילות כפייתית מעמוד אחד של ז'ורנל למשנהו.
* * *
מתלבט במטען הכבד והמעיק הזה, ישבתי באולם הנוסעים של שדה התעופה הבינלאומי בבנגור, מיין. מסיבות שהזכרתי קודם ואחרות, יצא שבמשך שנתיים לא טסתי לשום מקום. אינני אוהב לטוס, אבל במהלך השנים התרגלתי.
בשנתיים שבהן הייתי מקורקע התנחלה בתודעתי אהבה גדולה לאדמה היציבה, למגע הצמיגים על הכביש ולרהיטים שאינם זזים. אינני סובל מפחד טיסה בגודל מלא, אלא מרתיעה מסויימת מגובה של 30,000 רגל במטוסים שלמרות מה שאומרים עליהם, נופלים כמו זבובים מוכי פזטוקס.
במטוס שלקח אותי מבנגור לפילדלפיה היו כשלושים מושבים, הטיס אותו נער שעדיין אינו מתגלח בחולצה לבנה מחוץ למכנסיו, את השתייה הקלה העבירו לאחור והמטוס היה מתוצרת סלובניה או קרואטיה
במטוס שלקח אותי מבנגור לפילדלפיה היו כשלושים מושבים, הטיס אותו נער שעדיין אינו מתגלח בחולצה לבנה מחוץ למכנסיו, את השתייה הקלה העבירו לאחור והמטוס היה מתוצרת סלובניה או קרואטיה (אינני קורא אותיות קיריליות).
יש לי שלושה ילדים ובכפוף לסגנון החיים האמריקאי של תנועה ממקום למקום, הפיזור הגיאוגרפי של ילדי ביבשת הוא נושא קשה להוריהם שקלעו עצמם ללב יערות העד של צפון-מזרח אמריקה. בתי מתגוררת בחוף המזרחי, בן אחד בחוף המערבי ובן שני באמצע. את בתי ראיתי השנה פעמיים ואת בני פעם אחת בלבד. רק עתה אני מבין את שברון הלב של אבי בשנים שבהן חייתי באמריקה.
בניגוד ל-18 שעות טיסה שהיה עליו לטוס מתל אביב לקליפורניה אני מגיע לבתי בשמונה שעות נהיגה. זאת הזדמנות לקרוע את הרמקולים במכונית עם מוזיקת הנהיגה הרווחת כל כך ברוק האמריקאי. (לא הזכרתי בפרק הרפואי את חירשותי המתקדמת שזיכתה אותי במכשירי שמיעה שאני שונא. נסו להסתובב יום שלם עם אצבע בכל אוזן ותקבלו מושג חלקי על מה אני מלין). לבד במכונית איני עושה חשבון לאף אחד ואינני נאלץ לנחש האם זה דילן או קנופלר.
החלטתי המקורית הייתה לנהוג ממיין לקליפורניה. שרטטתי מסלול צפוני שלאורכו היו מפוזרות מיטב מאורות ההמבורגרים והברביקיו באמריקה. תכננתי לרדת לחוף בסיאטל, עיר מדוברת שטרם ביקרתי בה וממנה להדרים לסן פרנסיסקו, העיר שהיא ביתי השני ובה חיינו בחצי השני של שנות ה-70'.
החלטתי המקורית הייתה לנהוג ממיין לקליפורניה. סופו של דבר הייתה ישיבה משמימה בנתב"ג (נמל תעופה בנגור) כאשר על לוח הטיסות האלקטרוני הקטן ריצדה באור אדום המילה "איחור"
חלק מהכמיהה האמריקאית שלי כנער צמחה מחשיפתי הגבוהה לספרי, תקליטי וסרטי הדרכים אמריקאים עם שמות אקזוטיים של ערים נידחות, עצי יהושע במדבר, הגרנד קניון, יוסמיטי והחופש המלא ממי שחשבו שהייתי. חוויתי את הנהיגה המיתית מחוף לחוף, את המוטלים הנידחים, ההרפתקאות הקטנות והמרחקים הגדולים כמה פעמים, אבל הדרכים עדיין קוראות.
המחיר של חיים שיתופיים כשלי הוא שכולם זוכים לומר את דברם ואחרי שכולם סיימו התברר שרק אני לבדי חשבתי שהנסיעה היא רעיון טוב. רוב ההסתייגויות התייחסו למצבי הפיזי ולחשש שאינני כשיר כעת לטור דה-פורס כזה. החשש שלי היה שונה: אם לא עכשיו אז מתי?
סופו של דבר הייתה ישיבה משמימה בנתב"ג (נמל תעופה בנגור) כאשר על לוח הטיסות האלקטרוני הקטן ריצדה באור אדום המילה "איחור". למרות שבנגור הוא אחד השדות הגדולים שממנו ממריאים מטוסים צבאיים עמוסי חיילים, התעופה האזרחית בו קטסטרופלית. אין המראה ללא איחור. אין טיסה ללא החמצת טיסת ההמשך (בנגור הוא שדה שלעולם אינו משלח אותך ישירות ליעדך). אין חזרה ללא אובדן המטען. אין יציאה מבלי פרופיילינג בבידוק הביטחוני.
פרופיילינג היא הדרך השגורה של הבודקים לסמן אותך כמועד לפורענות. למרות שאף אחד אינו מראה את הדרכון שלו בטיסות פנימיות ואמצעי הזיהוי המקובל הוא רישיון נהיגה, הבודקים שחלקם זרים בדיוק כמוני, מסמנים משהו על כרטיס העלייה למטוס. טרם מצאתי אישור לשמועה העיקשת שבכמה שדות תעופה באמריקה כבר אין צורך להסיר נעליים.
פרופיילינג היא דרכם של הבודקים לסמן אותך כמועד לפורענות. במקרה שלי זאת החזות האיראנית, השיער הפרוע, העיניים המתרוצצות ומזוודת התרופות, שמסרבלות את התהליך בדרך למטוס
במקום שמכונת השיקוף החדשה בה אתה ניצב וידיך מורמות כמו הצילום המפורסם של הילד בשואה, תקצר את התהליך היא מאריכה אותו. במקרה שלי זאת החזות האיראנית, השיער הפרוע, העיניים המתרוצצות ומזוודת התרופות, שמסרבלות את התהליך. אם הם רוצים, מותר לבודקים לדרוש ממך להסביר מה תפקידה של כל תרופה ורצוי שתהיה באריזתה המקורית.
בשדה התעופה בפילדלפיה הספקתי לעבור בזמן מטרמינל A ל-F והגעתי מזיע לדלפק, אבל שם התברר שהאיחורים היו גלובליים והטיסה לסן פרנסיסקו תצא באיחור של שלוש שעות. מכיוון שאני לא פראייר, התיישבתי בנחת לאכול את כריך הבשר-גבינה המפורסם של פילדלפיה שהצית את הבקע הסרעפתי כמו זיקוק ונקם בי במשך שש (!) שעות הטיסה.
* * *
בעולם חדש ואמיץ המתנהל על ידי ילדים עם אצבעות קטנות חמושים במסכים בגדלים שונים שעשו אקזיט עם מיליונים בגיל 25, הדברים הבסיסיים ביותר אינם עובדים. הקיץ התקיימה בסן פרנסיסקו תחרות השיט "אמריקן קאפ", מיולי עד ספטמבר, ולמכסת התיירים הגדולה נוספו מאות אלפי חובבי הענף.
ב"בוהם", המלון שבו אני מתגורר קבוע בנורת' ביץ' שהייתה השכונה האהובה עלי, לא היה חדר כמו גם במלונות אחרים. כך הגעתי לסממן נוסף של העידן החדש ובאמצעות Airbnb שדרכו שוכרים דירות פרטיות מאנשים פרטיים רק כדי לגלות שמחיר דירת חדר ממוצעת לחודש עמד על 5,000 דולר.
הרעיון היה לבקר את בני החי בעיר ששנינו אוהבים, להתחיל בכתיבת תסריט שהוזמן ממני ולפגוש בהמשך את בני השני שהיה בסוף הקיץ בדרכו מכאן לשם. זאת לא הייתה תוכנית פעולה; זה היה חלום שהתגשם
מצאתי דירת גן בפסיפיק הייטס, שהיא שכונת יוקרה נחשבת ב-2,000 דולר. הרעיון היה לבקר את בני החי בעיר ששנינו אוהבים, להתחיל בכתיבת תסריט שהוזמן ממני ולפגוש בהמשך את בני השני שהיה בסוף הקיץ בדרכו מכאן לשם. זאת לא הייתה תוכנית פעולה; זה היה חלום שהתגשם שאינני יכול לומר מילה בגנותו. אחרי שנתיים קשות באה לי עדנה ששרדה אפילו התנכלות חזיתית.
עם כרטיס אשראי עסקי ומקדמה בבנק, באתי לגהץ את העיר. אין דבר האהוב עלי יותר מאשר לאכול עם ילדי. אני אוהב שהם מסבירים לי מה אני אוכל, איפה גידלו את המנה, כמה זמן קלו את הקפה ובכמה גרם משתמשים לספל.
לא מזמן כתבתי מדוע אינני מבקר בישראל. גם לסן פרנסיסקו כבר לא קל לי לחזור. העיר השתנתה. הגבעות גבהו בדרך חזרה. אלמלא בניי החסונים שגררו אותי בעליות ובלמו בירידות, היו הדברים נכתבים ממחלקה אורטופדית שבה היו מחליפים לי ברכיים.
בשבוע הבא: ילדים זה ברכה; איפה שעמדה סאן פרנציסקו קמה עיר אחרת; אינגריד, קריסטין וליאו המקיא; מה קרה לג'ו הקטן; האוכל הטעים ביותר באמריקה; גן עדן לחובבי מאפה; למה לא הסתפרתי; הומלסים זה אנחנו; העיר שלא ויתרה על הכריך.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם