ד"ר בנימין הלוי היה ליכודניק בדם. לא סתם ליכודניק – הוא היה אחד האחראים להקמת הליכוד. הוא היה איש חירות ותיק, שזכה לאמונו של מנחם בגין. מראשוני נאמני ארץ ישראל השלמה.

ב-19 ביולי 1973 – כשישראל השאננה לא העלתה בדעתה שהיא צועדת מסטולית מקונספציה אל תוך מלכודת מוות מצרית-סורית – הלוי השתתף בישיבה מיוחדת של הנהלת חירות, שהתכנסה לדון ביוזמה שהעלה אריק שרון יומיים קודם לכן: להקים תנועה בשם הליכוד, שתערער על ההגמוניה של המערך השמאלני ששלט אז במדינה.

שרון פרש מצה"ל כמה ימים קודם לכן, אחרי שבתפקידו האחרון כאלוף פיקוד דרום התגאה שהוא "מיגר את הטרור ברצועת עזה ביד קשה" והגה את "תוכנית חמש האצבעות" – הקמת גושי התיישבות יהודיים שיחצצו בין מחנות הפליטים הפלסטינים ברצועה. הוא גם היה ממניחי התשתית למודל "הקצין ההתקפי" – זה שישראל מייחלת מאז ומתמיד שיגיח ממעבה דרגותיו, יצטרף לפוליטיקה ויגאל אותה ממצוקותיה.

שרון פרש מצה"ל כמה ימים קודם לכן, אחרי שבתפקידו האחרון כאלוף פיקוד דרום התגאה שהוא "מיגר את הטרור ברצועת עזה ביד קשה" והגה את "תוכנית חמש האצבעות"

מאחר שגם שרון הצעיר – כמו כולנו – לא היה מסוגל לחזות את העתיד, לא היה לו מושג שבעוד חודשיים וחצי בלבד הוא יחזור למדים ולחזית הדרום, וכשתחבושת סקסית תעטר את מצחו יוביל את צה"ל לחצות את תעלת סואץ, וידהר עם הילת הגיבור אל המהפך של 77'.

שרון לבטח לא היה מעלה אז בדעתו שיום יבוא והוא יחליט, הפעם כראש ממשלת ישראל, על תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, שבמסגרתה ממשלת ישראל תפנה ללא הסכם את כל הישובים שהוא עצמו דחף כבולדוזר להקמתם.

אריאל שרון עם משה דיין בביקור בתעלת סואץ, 18 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

זו מסורת ישראלית ותיקה: קודם מזלזלים בסימני האזהרה ושועטים קדימה, אחר כך מתנגשים בקיר ומשלמים את המחיר, ובסוף מאשימים את השמאל.

אני מונה כאן את פרטי הטריוויה ההיסטוריים האלה רק כדי להזכיר לעצמי ולכולנו: כדאי תמיד לשמור על מידה בריאה של צניעות בנוגע להצהרות יהירות כמו "חיסלתי את הטרור". אנחנו אמנם לא מסוגלים לחזות את העתיד, אבל אל העבר יש לנו גישה לא רעה. ואם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד בוודאות מהעבר המדמם שלנו זה שהטרור ברצועת עזה טרם חוסל.

אנחנו אמנם לא מסוגלים לחזות את העתיד, אבל אל העבר יש לנו גישה לא רעה. ואם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד בוודאות מהעבר המדמם שלנו זה שהטרור בעזה טרם חוסל

נחזור לבנימין הלוי ולישיבה של הנהלת חירות, שהתכנסה לדון בהצעתו של שרון. הנוכחים היו ערים לכך שאלוף כריזמטי כמו שרון, שזה עתה השתחרר מצה"ל והיה ידוע כמפקד קומנדו נערץ ואכזרי, הוא תוספת כוח משמעותית לקראת הבחירות המתקרבות; חיזוק חשוב בהתמודדות הצפויה מול מפלגת השלטון, שאת שורותיה מילאו אז גיבורי מלחמת השחרור וכוכבי ששת הימים. חלקם שתומי עין.

בישראל, גנרלים מעולם לא נדרשו להנהיג מהפכה כדי לכבוש את השלטון. רק לעבור בבקו"ם.

בקיץ 73', ההצעה של שרון לאחד לקראת הבחירות את ותיקי המחתרות והסוחרים של גח"ל (הרשימה המשותפת של חירות והליברלים) עם המבולבלים וקוראי התיגר של מפלגות המרכז (הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי) ועם אנשי הזיק בעיניים של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", ולהקים מפלגת ימין מלא-מלא בשם הליכוד שיוביל מנחם בגין, נראתה לוותיקי חירות יומרנית ומסוכנת.

מנחם בגין נואם בוועידת תנועת החירות ב-1970 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הנטייה של רוב המשתתפים באותה ישיבה הייתה לדחות את הצעתו החצופה של הגנרל הצעיר ולשלוח אותו לדרכו. ח"כ בנימין הלוי, שזיהה הזדמנות היסטורית והבין לאן הרוח נושבת, ביקש – "כמעט התחנן", העיד לימים אחד המשתתפים בישיבה – שלא ישיבו לשרון ב"לא" נחרץ ומוחלט, אלא ישאירו אופציות פתוחות לעתיד.

ח"כ בנימין הלוי, שזיהה הזדמנות היסטורית והבין לאן הרוח נושבת, ביקש – "כמעט התחנן", העיד לימים אחד המשתתפים בישיבה – שלא ישיבו לשרון ב"לא" נחרץ ומוחלט, אלא ישאירו אופציות פתוחות לעתיד

וכך היה.

כעבור עוד כמה פיתולי עלילה שיעניינו רק פריקים מושבעים של תולדות הפוליטיקה הישראלית, נולדה תנועת הליכוד, שכעבור ארבע שנים בלבד תהפוך למפלגת השלטון, שתעצב את עתידה של ישראל בעשורים הבאים.

כל זה סופר כאן בהרחבה מעט מוגזמת כרקע לפיתולי העלילה המסחררים הבאים. ועל מנת שלא יישאר ספק: בנימין הלוי היה איש ימין מובהק.

מהעליון לאופוזיציה

תולדות חייו של בנימין הלוי יאתגרו כהוגן את תפיסת עולמם של מי שניזונים ממכונת הרעל, ומזריקים לוורידיהם תרכובות ממסטלות וממריצות של קונספירציות דיפ-סטייט שמאלני, שמנהל את המדינה מאז הקמתה ומונע מהעם הימני את הניצחון המוחלט, שתמיד נמצא ממש מעבר לפינה.

הלוי הצטרף לתנועת חירות בשנת 1969, מתוך דבקותו ברעיון ארץ ישראל השלמה. תתקשו למצוא תומך נלהב ומסור ממנו בצדקתו הבלתי ניתנת לערעור של הרעיון הציוני. אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, הלוי האמין שישראל חייבת לספח את כל השטחים שכבשה במלחמה ולמלא אותם ביישובים יהודיים.

בנימין בגין, אסתר רזיאל נאור ובנימין הלוי בכינוס של תנועת החירות בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, 14 בדצמבר 1969 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

כדי לקדם את אמונתו זו, הלוי נקט בצעד דרמטי, שעלול להכות בתדהמה את מועדון המעריצות של שמחה רוטמן: הוא התפטר מתפקידו כשופט בבית המשפט העליון ודילג ישר לכנסת – מהלך בלתי נתפס בפוליטיקה הישראלית, מאז ועד היום. ומאחר שאיש לא חשב על תפנית קריירה כזו קודם לכן, לא חלו עליו כל כללי צינון.

וכך, ב-11 בספטמבר 1969, בנימין הלוי עוד היה שופט בבית המשפט העליון, וכעבור קצת יותר מחודשיים, ב-17 בנובמבר 1969, הוא כבר הושבע כחבר כנסת מטעם מפלגת האופוזיציה חירות.

וכך, ב-11 בספטמבר 1969, בנימין הלוי עוד היה שופט בבית המשפט העליון, וכעבור פחות מחודשיים, ב-17 בנובמבר 1969, הוא כבר הושבע כחבר כנסת מטעם מפלגת חירות

זה עבר בסך הכול בשקט.

אם אתם זקוקים להמחשה להתדרדרותנו מאז ועד היום – דמיינו את הסערה שאירוע כזה היה מחולל עכשיו. את זעקות הקוזקים הנגזלים ב"פטריוטים". את הקצף בשולי השפתיים של ניסים ואטורי. את הכותרות הארסיות והמנוסחות בעילגות יוצאת דופן אצל אילה חסון – ותבינו שאמנם עולים כאן באוב אירועים שהתרחשו במדינה מזרח תיכונית הנקראת ישראל, אבל בעצם כל זה קרה במקום אחר, שכבר חדל להתקיים, ורק השירים היפים שנכתבו בו עוד מהדהדים את פעימת ליבו.

תחושת הדיסוציאציה הזו תתגבר מאוד בהמשך הסיפור.

לבית המשפט העליון מונה הלוי עוד בימיו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהכיר היטב את השקפת עולמו של המועמד. בניגוד לאגדות שמספרים עכשיו על התקופה ההיא, ראש הממשלה לא חשב שזו סיבה לחסום את קידומו של השופט.

בנימין הלוי בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון, 1965 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

קשה היה שלא להכיר את דעותיו של הלוי. הקריירה שלו עברה בכמה מהתחנות המשפטיות המרעישות בתולדות המדינה. הוא התפרסם לראשונה כנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שישב כשופט יחיד במשפט קסטנר – אירוע משפטי שמלווה את מדינת ישראל כענן של חומצה גרעינית, ומאז ועד היום מממטיר מדי פעם רעל במחוזות הימין.

הלוי התפרסם לראשונה כנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שישב כשופט יחיד במשפט קסטנר – אירוע משפטי שמלווה את מדינת ישראל כענן של חומצה גרעינית, ומאז ועד היום מממטיר מדי פעם רעל במחוזות הימין

גם האירועים סביב משפט קסטנר נושאים קווי דמיון מטרידים לאירועים אקטואליים.

התביעה הוגשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן נגד טיפוס מפוקפק מירושלים בשם מלכיאל גרינוולד – טראבל-מייקר חובב תיאוריות קונספירציה, שנהג לאסוף רכילות פוליטית בבתי הקפה של עיר הבירה ולתבל בהמלצות ארסיות בלי כל בדיקה. את סיפוריו פרסם בעלונים שהוא כתב, ערך, שכפל והפיץ במו רגליו למערכות העיתונים ולעסקנים פוליטיים חובבי סנסציות.

גרינוולד היה מעין גרסה פרימיטיבית של "עדנה קרנבל" ומפיצי השמועות בטלגרם ובטוויטר של ימינו. גם טלי גוטליב הרי לא נולדה בחלל ריק.

באחד העלונים שהפיץ, הוא טען כי ישראל קסטנר – שהיה דמות בולטת במפלגת השלטון מפא"י, מועמד מטעם המפלגה לאספה המכוננת ולכנסת השנייה ודובר משרד המסחר והתעשייה – שיתף פעולה עם הנאצים יימח שמם.

ישראל קסטנר בתחילת שנות החמישים, משדר ב"קול ישראל" תוכנית בהונגרית (צילום: ויקיפדיה)

בשפתו העשירה, שתזכיר לרבים את ביב השופכין שאנו נחשפים אליו מדי יום ברשתות החברתיות, כתב גרינוולד: "ידידים יקרים, ריח פגר מגרד את נחיריי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל".

בשפתו העשירה, שתזכיר לרבים את ביב השופכין שאנו נחשפים אליו מדי יום ברשתות החברתיות, כתב גרינוולד: "ידידים יקרים, ריח פגר מגרד את נחיריי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל"

העלונים של גרינוולד נתפסו כהטרלה לא רצינית ולא חשובה וקסטנר חשב למחול על כבודו, להתעלם מהיתוש המטריד ולהמשיך הלאה. אבל השר הממונה עליו – דב יוסף – קבע שלא ראוי שטענות זדוניות נגד איש מרכזי במפלגת השלטון יישארו ללא מענה, כי חלילה יהיו מי שיאמינו להן וזה יפגע בשמו הטוב של השירות הציבורי.

השר דרש מקסטנר "לטהר את שמו" מהטענות, כדי להמשיך ולהחזיק במשרה הממלכתית. היועמ"ש הסכים עם דרישת השר ונגד גרינוולד הוגשה תביעת דיבה.

היום היו קוראים לזה תביעת השתקה.

לצידו של הנתבע התייצב עורך הדין הכריזמטי שמואל תמיר, שנעזר במשפטן הצעיר והמבטיח שרגא בירן. הם הבינו בתחילת המשפט שללקוח שלהם אין שום דרך להוכיח את טענותיו הקיצוניות. הוא פרסם מה שאפשר לכנות בלשון "ארץ נהדרת" "סיפור ענק – ואולי אפילו נכון".

בלית ברירה, וכמו שקורה לא פעם במשפטי לשון הרע, תמיר יצא "לדוג" הוכחות בחקירה משפטית מתוחכמת, על דוכן העדים קסטנר סיבך את עצמו בסתירות שונות, ואלו הובילו לבסוף למפלתו המשפטית.

עו"ד שמואל תמיר במשפט קסטנר (צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין, הספרייה הלאומית)

השופט בנימין הלוי, שבתחילת המשפט הסתייג מגרינוולד הטרול, זיכה אותו מאשמה והדביק לקסטנר את אחד המשפטים הקשים ביותר שנאמרו אי פעם באולם בית משפט ישראלי, כשקבע שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן".

השופט בנימין הלוי, שבתחילת המשפט הסתייג מגרינוולד הטרול, זיכה אותו מאשמה והדביק לקסטנר את אחד המשפטים הקשים ביותר שנאמרו אי פעם באולם בית משפט, כשקבע שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן"

העובדה שכך נהג השופט המחוזי במי שהיה בעל מעמד ומהלכים במפלגת השלטון, לא פגעה בהמשך הקריירה המשפטית שלו. הלוי מצידו המשיך להביא לידי ביטוי את הכישרון יוצא הדופן שלו לנסח דימויים שייצרבו בזיכרון הקולקטיבי.

פקודה בלתי חוקית בעליל

שנתיים אחרי משפט קסטנר, הלוי נקרא שוב לשבת במשפט שיותיר חותם בתולדות האומה הישראלית. וגם הפעם הוא הביך עד מאוד את ראש הממשלה, את מפלגת השלטון ואת צה"ל.

ב-29 באוקטובר 1956, בלילה שבו הורה דוד בן-גוריון לצה"ל לצאת ל"מבצע קדש" ולכבוש את סיני, חיילים מיחידה של משמר הגבול ביצעו מעשה זוועה בכפר קאסם.

עשרות גברים, נשים וילדים חזרו מעבודתם בשדות כדי להספיק להיכנס לבתיהם לפני השעה תשע בערב, כפי שנדרשו. הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שמפקד האזור מטעם צה"ל – אל"מ יששכר שדמי – החליט על דעת עצמו להקדים את שעת כניסת העוצר מתשע בערב לחמש אחר הצהריים, ומסר על כך למוכתרי הכפרים הערבים רק חצי שעה קודם לכן.

הפועלים הערבים שעבדו בשדות חזרו שאננים לבתיהם, נעצרו על ידי חיילי צה"ל ונורו למוות מטווח קצר בצרורות של נשק אוטומטי. 47 גברים, נשים וילדים נרצחו כך בדם קר.

בארץ נפוצו שמועות על האירוע המזוויע, ומפלגת השלטון הפעילה את כל כוחה למנוע את פרסום הפרטים. אבל קשר השתיקה נפרם במהירות – בעיקר בזכות עקשנותם של פעילי "השמאל הקיצוני" של אותה תקופה, תופיק טובי, מאיר וילנר ולטיף דורי, ושל בטאון השמאל "העולם הזה" – ובן-גוריון החליט להעמיד את מבצעי הזוועה בפני בית משפט צבאי.

לתפקיד השופט מונה לא אחר ממיודענו בנימין הלוי, שקיבל לצורך כך דרגות אלוף-משנה – ומונה לאב בית הדין הצבאי. בתום גביית העדויות הלוי הרשיע את החיילים שנאשמו בטבח בכפר קאסם וגזר על שמונה מהם עונשי מאסר ממושכים, שנעו בין שבע ל-17 שנות מאסר.

אל דאגה – רק הטוראים ירצו את מלוא תקופת המאסר. הרמטכ"ל חיים לסקוב המתיק את עונשם של בעלי הדרגות הבכירות שהועמדו לדין, ונשיא המדינה יצחק בן-צבי חתם על המתקות עונש נוספות ועל חנינות.

אל דאגה – רק הטוראים ירצו את מלוא תקופת המאסר. הרמטכ"ל חיים לסקוב המתיק את עונשם של בעלי הדרגות הבכירות שהועמדו לדין, ונשיא המדינה יצחק בן-צבי חתם על המתקות עונש נוספות ועל חנינות

רס"ן שמואל מלינקי, המפקד שנתן לחייליו את הפקודה הבלתי חוקית בעליל "לירות על מנת להרוג" בכל ערבי שיראו – הפקודה שלראשונה בהיסטוריה של ישראל התנפנף מעליה דגל שחור – שוחרר מהכלא ונקלט בחזרה במערכת הביטחון. הוא מונה לתפקיד הרגיש של קצין הביטחון בקריה למחקר גרעיני בדימונה, והשתחרר מצה"ל כעבור עשור בדרגת אלוף-משנה.

נאשמי טבח כפר קאסם. ראשון משמאל: שמואל מלינקי (צילום: ויקיפדיה)

העונשים שגזר הלוי לא היו אפקטיביים במיוחד. החנינות וההמתקות וההקלות זכו לגיבוי ציבורי. דעת הקהל גם אז הסתייגה מהתקשורת העוינת וממערכת המשפט התבוסתנית, שמעיזה להגביל ולהעניש את חיילינו הגיבורים שמגינים על המולדת.

פסק הדין שחיבר הלוי נחקק בתולדות המשפט הישראלי: הוא הגדיר מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל", שלכל חייל יש הצדקה משפטית וחובה מוסרית לסרב לה

אבל פסק הדין שחיבר הלוי נחקק בתולדות המשפט הישראלי. השופט השמרן, חובש הכיפה, שלימים יתמוך בארץ ישראל השלמה, יעזוב את בית המשפט העליון ויצטרף לספסלי האופוזיציה הימנית – הגדיר באותו פסק דין מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל", שלכל חייל יש הצדקה משפטית וחובה מוסרית לסרב לה.

הוא תמך בסרבנות. אבל הציב לה כמה תנאים.

"סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת 'אסור!'. לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת.

"אי חוקיות ודאית והכרחית, המופיעה על פני הפקודה עצמה… אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת והלב איננו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה, כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

השאלה מה דוקר את העין ומה מקומם את הלב, ומה מבדיל בין הלב הפתוח והרגיש ללב האטום או המושחת – נותרה שנויה במחלוקת.

יששכר שדמי בתום משפטו, מחזיק במטבע של 10 פרוטות, כגובה הקנס שהוטל עליו. 1959 (צילום: ויקיפדיה)

בנימין הלוי נפטר באוגוסט 1996, זמן לא רב אחרי שהליכוד בראשות בנימין נתניהו חזר לשלטון. אין לדעת ואפשר רק לנחש מה היה משיב לו היה נשאל היום מה דעתו על המלחמה ההולכת ומתארכת ברצועת עזה. עם הדאגה לגורל החטופים ועם עשרות אלפי האזרחים שנהרגו מאז, כולל מאות אזרחים – בהם גם קשישים, נשים, ילדים ותינוקות – שעדיין נהרגים שם מדי שבוע.

האם בנימין הלוי – שמעולם לא נרתע מדעת קהל עוינת או מאימת השלטון – היה נכנע ללחצי מכונת הרעל שנושאת היום את שם הליכוד לשווא? או שהוא היה מכריז: די! אי אפשר שהכעס על שבעה באוקטובר והחרדה לגורל החטופים ימשיכו להצדיק מעשים שדוקרים את העין ומקוממים את הלב – אם העין איננה עיוורת והלב איננו אטום או מושחת.

מה היה בנימין הלוי משיב על השאלה האם מוטלת חובת סירוב על טייס, שמקבל היום פקודה להפציץ בניין שבו מסתתר קצין זוטר בחמאס, בידיעה שבלחיצת כפתור הוא עומד להרוג לא רק את המפקד החמישי של גדוד שג'אעיה, אלא גם עשרות נשים וילדים חפים מפשע? האם פקודה כזו אינה פקודה שדוקרת את העין ומקוממת את הלב?

מה היה בנימין הלוי משיב על השאלה האם מוטלת חובת סירוב על טייס, שמקבל היום פקודה להפציץ בניין שבו מסתתר קצין זוטר בחמאס, בידיעה שבלחיצת כפתור הוא עומד להרוג גם עשרות נשים וילדים חפים מפשע?

ומה היה בנימין הלוי חושב על חיילי גולני שמקבלים פקודה להוציא להורג פרמדיקים הנמצאים בדרכם להגיש סיוע? או על חיילי שריון שמקבלים פקודה להפציץ בית חולים? או על חיילי חי"ר שמשתתפים בהרס בתיהם של אזרחים במסאפר יטא? האם היה סבור שמתנוסס מעליהם אותו "דגל שחור" המפורסם שלו? הדגל השחור שבערוץ 14 הפכו השבוע לבדיחה, כשהצמידו אותו ללוגו של הערוץ כמחאה על כך שראש שב"כ רונן בר נשאר בתפקיד.

הרשות השנייה לערוץ 14: הסירו לאלתר את הדגל השחור מהלוגו.
הרשות פתחה בהליך הפרה לכאורה נגד הערוץ ומסבירה: "מפרסום ערוץ 14 עולה כי הסיבה להוספת הדגל השחור היא 'כל עוד רונן בר מכהן בתפקידו כראש השב"כ. הדבר אינו עומד בהוראות הדין – לרבות להוראות הרישיון" pic.twitter.com/S4nbB5wPa1

— Raz Shechnik (@RazShechnik) April 16, 2025

אין לכתוב על כל נושא אחר

לצערנו גם לא נוכל לדעת האם נתן אלתרמן – חברו של בנימין הלוי לתנועה למען ארץ ישראל השלמה – היה כותב היום את שירו "תחום המשולש", שפורסם ב"דבר" שבועות אחדים אחרי הטבח בכפר קאסם, והיה אחד הגורמים ששכנעו את ראש הממשלה בן-גוריון להורות על פתיחת חקירה, שהוא לא היה מעוניין בה.

פעם ראשי ממשלה בישראל הקשיבו למשוררים, לא בזו להם.

כך – בקיצורים הכרחיים – כתב אלתרמן ב"טור השביעי", ב-7 בדצמבר 1956, חודש וחצי אחרי הטבח בכפר קאסם, כשרוב הפרטים עדיין היו אסורים בפרסום ורק נלחשו מפה לאוזן. מילותיו חודרות אל מעמקי הנפש ונדמה שהיום, אולי יותר מתמיד, הן חייבות לטלטל את כל מי שעינו אינה עיוורת וליבו אינו אטום או מושחת:

אחרי שנתחוורו לך פרטיו של אותו מעשה מחריד,
ידעת: אין לכתוב על כל נושא אחר, לא מאמר ולא סיפור ושיר.
כי מסרבת העברית לדלג על נבלה שנעשתה בישראל.

לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט,
ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים, גם ישירים וגם לא ישירים,
ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו
ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה
ולא יעיר בה את חשבון הנפש והאחריות
וזאת מחוץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים.

אמנם – על סף המלחמה היה המעשה.
על סף מסה גדולה וסער רב.
על סף זירת קרבות היה המעשה.
אכן – אבל בקצה זירת הקרב.
בפאתי דרום של הזירה הזאת קמים צוקיו של הר עשרת הדיברות.