סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט, פרופסורים ומדעני מדינה בהרווארד, חקרו ופרסמו את הספר הפוליטי השוואתי "איך דמוקרטיות מתות". מה שעובר בימים אלה על מדינת ישראל משקפת במובנים רבים את תיאורם.
המחברים טוענים, שבתקופתנו דמוקרטיות עדיין מתות, אך באמצעים שונים מאשר בעבר, "פחות בידי אנשים עם רובים ויותר בידי מנהיגים נבחרים".
מחברי הספר "איך דמוקרטיות מתות" טוענים, שבתקופתנו דמוקרטיות עדיין מתות, אך באמצעים שונים מאשר בעבר. "פחות בידי אנשים עם רובים ויותר בידי מנהיגים נבחרים", לשיטתם
בואו ננתח אחד לאחד את טיעוניו הגלויים של ראש השב"כ רונן בר, הגלומים בתצהיר שהונח בבית המשפט, וחושפים חלק מהדרכים להרוג את הדמוקרטיה.
וכשעולה הטענה שאין להאמין לנאמר בתצהיר, או כלשון התגובה לטעון שהוא "רצוף שקרים", זו אמירה בזויה נגד מי שנתן את כל שנותיו למען ביטחון המדינה ומבקש בשעה המסוכנת הזו לשכב עבורנו על הגדר, למען אזרחי ישראל, ולהגיש תצהיר בשבועה.
הוא הרי יכול היה להמשיך לשתוק, כפי שעשה כל שנות שירותו, וכפי שעשו קודמיו בעת כהונתם, לקבל את תנאי הפנסיה ואת כל ההטבות הנלוות לה, ולהתחיל לעשות לביתו. אלא שקשה לנו כבר להבחין בין טוב לרע. במשך שנות שלטון מושחת כזה איבדנו אמון בכל דבר, גם בהצהרות בשבועה.
בואו, כאמור, נבחן מה אומר רונן בר.
לעדותו, ראש הממשלה תבע ממנו להגיש לבית המשפט הודעה שנוסחה ע"י אנשי ראש הממשלה, לפיה לא יוכל להעיד ובפועל לנהל את משפטו הפלילי בעילות ביטחוניות לכאורה. ונזכיר כי זה אותו ראש ממשלה שהתבכיין על כך שכבר שמונה שנים הוא ממתין לסיום משפטו.
לעדות בר, הפעילות לפיטוריו מתפקיד ראש שב"כ, הגיעה בעקבות הצורך לחקור את פרשת הכספים שהגיעו מקטאר לאנשי לשכתו. מה שראש השב"כ מגדיר חשד לפגיעה חמורה בביטחון המדינה. ובואו ניזכר איך העומד בראש הממשלה טען תחילה שהוא לא מכיר את אלי פלדשטיין וכי אותו פלדשטיין לא עבד בלשכת ראש הממשלה, ואז שינה את גרסתו לכך שפלדשטיין כן עבד שם, אך לא המשיך לעבוד שם, מה שהסתבר כלא אמת. אותו ראש ממשלה שבהמשך הדרך כינה את פלדשטיין ציוני נלהב.
בר יכול היה להמשיך לשתוק, כפי שעשה כל שנות שירותו, וכפי שעשו קודמיו בעת כהונתם, לקבל את תנאי הפנסיה ואת כל ההטבות הנלוות לה, ולהתחיל לעשות לביתו. אלא שאיבדנו כבר אמון אפילו בהצהרות בשבועה
לעדות בר, נתניהו החליט להדיחו מצוות המו"מ לשחרור החטופים לאחר שכבר נרשמו הצלחות וחטופים הוחזרו, וזאת ממניעים זרים, תוך סיכון לפגיעה במו"מ,
ומינה תחתיו את השר רון דרמר כדי לנהל את השיחות. מאז, כזכור, לא ראינו כל התקדמות במו"מ לשחרור החטופים, ושמענו את זעקת משפחות החטופים הקובלות על שהוא נכנס לנהל את המו"מ כדי לסכלו.
"אי האמון" של ראש הממשלה בו התגלה, כפי שמפרט רונן בר, אחרי שסירב למלא אחר הוראות לא חוקיות שלו – ביניהן מעקב אחרי אנשי המחאה ודרישה לפעול נגדם גם אם לא פעלו באלימות. בר סירב, לעדותו, להעביר מידע על המפגינים או לפקח על דרך המימון של ההפגנות.
וכך, עוד מבלי להתייחס לאותם דברים שנכתבו בתצהיר החסוי שהגיש בר, אנחנו יכולים לבחון את הפגיעה, סעיף אחר סעיף, ביסודות המשטר הדמוקרטי.
וזו השעה לפנות לכת המאמינים, הנוהים בעיוורון אחר האיש שמנצל את מעמדו לאין ספור טובות הנאה אישיות מנקרות עיניים. לא הגיע הזמן להסתכל נכוחה? לנתח את הדברים כמו שהם? לראות איך החירות שלנו, החירות של כל אחד מאתנו, נמצאת בסכנה? כל אחד מאתנו חשוף לגחמות שלטון, שכל מבוקשו הוא להפוך את ישראל לדיקטטורה.
זו השעה גם לפנות אל שרי הממשלה הזו, אל חברי הכנסת מהליכוד ומהימין –
לא הגיע הזמן לסיים את נשף המסכות? האם ראיתם דמוקרטיה אחרת שבה כל החלטת ממשלה מתקבלת פה אחד?
השנה וחצי האחרונות הוכיחו שהדמוקרטיה שלנו רווית לקונות, וכי יש חשש אמיתי לקריסתה. קואליציה שיכולה ברוב דורסני להחליט כי על הממשלה למלא החלטות ממשלה מבלי שתהיה מחויבת להחלטות בג"ץ היא קואליציה שיכולה להחליט להדיר אוכלוסיות שלמות מהיכולת להצביע, והיא ממשלה שיכולה להחליט שלא תהינה בחירות.
ובואו נחשוב לרגע – מה היה קורה אם ראש השב"כ היה נענה לתביעות שהונחו בפניו? רודף אחר מפגינים? פועל נגד מפגינים שלא עשו דבר מלבד לממש את זכותם הדמוקרטית להפגין?
מה היה קורה אם שב"כ היה מעלים עין מהכספים שהזרימה קטאר ללשכת ראש הממשלה, ומידע ביטחוני היה עובר לגורמים עוינים? מה היה קורה אז? אתם לא רואים את הפגיעה בביטחון המדינה?
מה היה קורה אילו ראש השב"כ היה נענה לתביעות שהונחו בפניו? רודף מפגינים שלא עשו דבר? אילו היה מעלים עין מהכספים שהזרימה קטאר ללשכת ראש הממשלה, ומידע ביטחוני היה עובר לגורמים עוינים?
ועכשיו, כשאנחנו בעיצומה של רעידת אדמה ערכית, מוסרית, ביטחונית, כשאתם ממשיכים למסור את נפשכם לשם הגנה על המדינה היקרה שלנו, ושומעים שהמלחמה נמשכת רק כדי להציל את ממשלתו של העומד בראשה – לא הגיע הזמן לומר: עד כאן?
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מסכימה שאין דרך לשכנע את הביביסטים, החרדים והמשיחיים. קהלי היעד צריכים להיות אנשי הימין האחר (להלן: המתון, הערכי, המתגייס), אנשי המרכז-שמאל האדיש (להלן: אלו שעדיין מחכים לראות מה יהיה), ושותפינו הטבעיים (להלן: הערבים שטרם התייאשו סופית). בבחירות 96' נתניהו ניצח בזכות 30,000 מתנדנדים. זה הקול!! (להלן: זו אינה שגיאת כתיב..)
אבל רוב הבוחרים היהודים רוצים את זה. חלקם חושבים שביבי הוא המלך המשיח שאף אחד לא יכול להיכנס לנעליו (להלן: ביביסטים מטומטמים), חלקם יודעים שיקבלו תקציבים ללא הגבלה, בלי לעבוד, בלי לשרת בצבא ובלי לשלם מיסים ( להלן: טפילים עובדי אלילים) וחלקם רואים בו מי שיעזור להם להגשים את חלום ארץ ישראל השלמה ( להלן: משיחיים הזויים מגודלי כיפות זקנים ופיאות).
אנחנו מיעוט במדינה הזו.